דברים י, ה

וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְשַׁוֵיתִי יָת לוּחַיָא בַּאֲרוֹנָא דִי עֲבָדִית וַהֲווֹ תַמָן כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ

וְכַוָונִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְשַׁוְויַית יַת לוּחַיָא בָּאֲרוֹנָא דְעָבְדִית וַהֲווֹ תַּמָּן צְנִיעִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ

וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:

ואפן וארד מן ההר באותו יום עצמו ביום ג׳ בשבת עשרה בתשרי והוא שנאמר בפרשת תשא ויהי ברדת משה מן ההר וגו'. ואע״פ שנתעכב קצת יום עשרה בתשרי שירד מן ההר והביא את הלוחות אינו ממנין המ׳ יום שלישיים שהרי כבר נשלמו הם בעלות השחר של עשרה בתשרי. נמצא תחלת פרישתו ביום שני בשבת שהוא ר״ח סיון של מתן תורה שבו התחיל משה להתענות כדי למרק אכילתו להיות כמלאכי השרת לקבל התורה בטהרה ובעליה אחרונה ביום ה׳ בשבת בכ״ט באב וסוף תעניותיו ביום שני בשבת בי׳ בתשרי לכך נהגו העולם להתענות שני וחמישי ושני סדר זה מר״ח סיון עד י׳ בתשרי. כך מצאתי.

כאשר צוני ה׳. פרוש, כל המשך הזמן אשר צוני, והכונה הוא לומר עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל.

ואפן. בס׳ שמות ל״ב ט״ו ביארנו הא דכתיב ויפן בירידה ראשונה משום שמשה חזר אחורנית ופניו כלפי שכינה. ובשעה שהלוחות בידו היה חש שלא יפול ויכשל בדבר ויפלו הלוחות מידו ח״ו ע״כ היה נפנה לאחוריו. וכן הפי׳ לעיל ט׳ ט״ו בירידה ראשונה. וכאן כתיב כן בירידה שניה ללמדנו שבאמת מצד הליכת ההר לחוד לא היה צריך עוד להפנות לאחוריו שהרי כבר ידע דרך הלוכו מפעם הראשונה אבל גם ברדת מן ההר עד שהניח בארון הלך הכל לאחוריו. וזה לא היה בראשונה כי ברדתו מן ההר וראה העגל שבר הלוחות משא״כ בשניות הלך יותר לאחוריו עד שהניח בארון. וכך עשה רבא כד הוי מיפטר מרבי׳ הוי אזיל לאחוריו עד דמנגפין כרעי׳ על אסקופתא דר״י דמא כדאיתא ביומא דנ״ג. למדנו דלא רק ד״א צריך לעשות כן אלא עד שיתכסה מעיניו וכמו שעשה משה רבינו:

ויהיו שם כאשר צוני ה׳. הוא מיותר וללמד שלא רק ברגע הראשון היה של עץ אלא היו מונחים שם זמן רב עד בוא השעה שנגמר מלאכת המשכן וכ״ז ללמדנו כי יש לת״ח שנמשל לארון הקודש כמו שיבואר בסמוך לסבול הרבה חיי צער ועוני עד בוא דבר ה׳ להגביה קרנו: