דברים א, יט

המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:

וּנְטַלְנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יָת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דִי חֲזֵיתוּן אוֹרַח טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וַאֲתֵינָא עַד רְקַם גֵיאָה

וּנְטָלָנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יַת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דַחֲמִיתוּן חֵיוָן כִּכְשׁוּרִין וְעַקְרַבִּין כְּקַשְׁתִּין סַרְיָין רַמְיָין לְקוֹבְלֵיכוֹן אוֹרַח טַוְורָא דְאֵימוֹרָאָה הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וְאָתֵינָא עַד רְקַם גֵּיעָה

את כל המדבר. זה אחד עשר יום:

וטעם הר האמורי. כי כן כתיב בשעיר עד חרמה. והטעם שנצא להר האמורי:

ונלך את כל המדבר הגדול והנורא. דרך לא עבר בה איש מפני רוב הנחשים והעקרבים וגדלם כאמרו נחש שרף ועקרב וכבר ספרו ז"ל שהיו שם נחשים כקורות ועקרבים כקשתות וכל זה עשה האל ית' כדי לקצר להם הדרך שיכנסו לארץ מיד בטרם יבינו סירותיהם אטד וירבו לפשוע וכל זה לא הספיק כי בין כך חטאו במתאוננים ובתאוה ולבסוף במרגלים:

המדבר הגדול מלא וי"ו נחש שרף ועקרב צמאון ציה וצלמות:

ונבא חסר וי"ו לומר חסרתם וי"ו אלף רגלי:

ונלך את כל המדבר הגדול. זהו אחד עשר יום. והנורא ההוא. שהיו בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות.

ונסע מחרב הוא שנא׳ בפ׳ בהעלותך ויסעו מהר ה׳ וגו'.

כאשר צוה ה׳ אלקינו אתנו כמו שפי׳ למעלה גבי פנו וסעו לכם וגו'.

ונבא עד קדש ברנע בכ״ט בסיון כמו שפירשתי.

ונסע מחורב [וגו'] כאשר צוה ה'. שאמר לנו רב לכם שבת בהר הזה:

כאשר צוה. ללכת דוקא בזה המהלך המסוכן מאד ולא דרך אחר שידוע להולכי מדברות שאינו מסוכן כ״כ:

ונסע מחורב, ר"ל אחר שהכין השופטים והשוטרים וראשי הקהל אז נסענו, והגם שהיה דרך המדבר הגדול והנורא הלכנו אותו בלי עכוב ג' ימים שזה היה בהשגחת ה':

ב דאם לא כן מאי והנורא ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש אלא על כרחך מנחשים וכו' ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י עצמו דענן היה הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים יש לומר במקום שהיו חונים במדבר היו רואים אותן מתים אף שלא היו מזיקים להם היו יראים מהם:

ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' עד לא תירא ולא תחת. זכר משה שאחרי שמנה השופטים והשרים שזכר נסעו מהר סיני כמו שצוהו האל ית' וילכו במדבר הגדול ובאו דרך האמרי עד קדש ברנע וכל זה במהירות רב בג' ימים כמו שהביא הרב ז"ל בפי' (שם ח"ב) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. וכאשר ראה משה שהאל ית' אמר להם פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ושבאו שמה אמר להם באתם עד הר האמורי כאשר צוה ויעד הקב"ה אותנו ראוי ג"כ שתאמינו שכמו שקיים זה ככה יקיים עוד את כל דברו הטוב שיתן לכם את כל הארץ כאשר דבר ולכן האמינו שכבר נתן ה' אלהיך את הארץ ומהרו ועלו ואל תתעכבו בדבר כלל אבל מיד עלו ורשו את הארץ המוכנת לפניכם אל תיראו ואל תערצו. כי האות הזה ר"ל מהביאה אל הר האמורי במהירות הזה יורה על כל מה שיהי' עוד בעתיד. הנה מכל זה הוליד משה אדוננו שעכוב ישראל במדבר כמו שלא היה בסבת האל יתברך כן לא היה גם כן בסבתו של משה כי הוא זרזם ומנה עליהם שרי אלפים ושרי מאות שילכו לפניהם כדרך הלוחמים. אבל היה הסבה באותו העכוב פשעם וחטאתם במה ששלחו המרגלים כמו שיזכור ובזה הותר הספק הרביעי: