בראשית ח, ו

מקץ ארבעים יום. משנראו ראשי ההרים:

את חלון התבה אשר עשה. לצהר, ולא זה פתח התבה העשוי לביאה ויציאה:

וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּבוֹתָא דִּי עֲבָד

וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נחַ יַת כַּוַות תֵּיבוּתָא דְעָבַד

ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור ויפתח נח ולפי זה צריך לומר שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה ק"ן יום והוא א' בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בא' בסיון אחר שהתחילו המים לחסור ויפתח נח והוא בעשרה בתמוז. וישלח את העורב י"ז בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני מכאן רמז לתחלת החורבן שהתחיל בי"ז בתמוז שהובקעה העיר שלא מצאו בו ישראל מנוח שנקראו יונה כד"א יונתי בחגוי הסלע והמתין ז' ימים ובאותן ז' ימים שלח עוד את היונה והוא חדש אב שהוא עשירי לירידה בא' לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה היונה מנוח בראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ן' יום מפסיקת הגשמים של התגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו שפירש"י ומא' באב שנראו ראשי ההרים עד א' בתשרי שיש ס' יום ביניהם חרבו המים מ' יום כמו לפרש"י אמנם קשה לי מאד מאחר שצריך לו' שהיו אילנות על ההרים ונראו קודם שנראו ראשי ההרים כדמפרש מדוע לא כתיב ראיית ראשי אילנות כמו מן ההרים וי"ל שלא נשאר אילן כ"א זית מדכתיב וימח את כל היקום כי כן נמי משמע לפרש"י גבי ויטע כרם כשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראיית אילן א' לא כתיב יום ראייתו מכל מקום ק"ל מפני מה נשאר זית יותר משאר אילנות וא"ת שנשאר מפני דעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור א"כ ה"נ ישאר כרם בזכות שעתידין לעשות ממנו נסכים ומיהו י"ל מזה שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה שהיה מתייבש בשנת המבול שהרי הוא קל להתייבש יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם:

ויהי מקץ מ' יום ויפתח נח פרש"י משנראו ראשי ההרים וישלח את היונה ולא נהירא שמאחר שכבר כלו מ' יום משנראו ראשי ההרים עדיין לא מצאה היונה מנוח ולא היתה יכולה לעמוד על ראשי ההרים לכן נר' לי כדמפרש בסדר עולם ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור ואימת היה בא' בסיון כדמפרש רש"י בפרשה ועתה תמנה מ' יום בא' בסיון ותמצא שהם כלים בי' בתמוז וא"כ עדיין לא יכלה למצוא מנוח ולסוף הג' שליחייות שהם לסוף כ"א יום שהוא בא' לחדש אב נראו ראשי ההרים אז מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולא יספה שוב אליו עוד ונכון:

ויהי מקץ מ' יום. שנראו ראשי ההרים, ויפתח את חלון התיבה וישלח העורב בו ביום שהוא בי"א לשבט לאחר שכלו הארבעים, ויצא יצוא ושוב כי המים עדיין גדולים מאד והיה ירא לעוף למרחוק פן ייעף ויפל למים אבל היה יוצא לאכול נבלות האדם והבהמות והחיות והעופות שראה צפים על המים ושב אל קנו אל התיבה וכן עשה עד יבושת המים שיצאו כולם, ושלח את היונה לאחר ז' ימים ששלח העורב מדכתי' בשלוח היונה השני ויחל עוד שבעת ימים אחרים מכלל שאיחר בין שילוח העורב לשילוח היונה ז' ימים:

ויהי מקץ וגו׳. צריך לדעת מנין ידע זמן שיכול לפתח חלון התבה, ולא חש לטביעה במים פן יקראנו אסון. ואולי שהבטח שאין יותר משנים עשר חדש. עוד ממה שהכין צרכי אכילה, ומן הסתם הכין לזמן מגבל, ומזה ידע שעור אשר יהיה שמור בתבה.

את חלון התבה. הוא חלק מהצוהר הגדול שנעשה באופן שיהי׳ יכול לפתוח ולסגור. ועשה נח זה מדעתו מש״ה כתיב אשר עשה:

ויהי מקץ ארבעים יום. שהוא בעשור לחודש אב, ויפתח נח שמאז נשאר החלון פתוח ולא סגרו בכל פעם כמו עד עתה:

ס שאם לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש, דאם כן היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך על נראו ראשי ההרים, כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששלוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, הרי לא נשאר עד שחרבו המים רק י"ד יום, ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים, וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו', ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ, וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו בימי המבול כדמשמע במדרש, ודוק נראה לי:

ע רוצה לומר דחלון זו עשויה כדי להאיר:

פ ר"ל לעיל כתיב פתח וכאן חלון, ומתרץ ולא זהו וכו', (קצ"מ), ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה, מהכא משמע שהוא חלון, ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים, כאילו אמר אשר עשה לאורה, כלומר לא לביאה וכו', ואם תאמר אם כן למה הוצרך לאורו של אבן טוב, ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור, כדמשמע מויפתח וגו':