בראשית ח, ז

יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:):

עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר (מלכים א' יז ו) והערבים מביאים לו לחם ובשר:

וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וּנְפַק מִפַּק וְתַיִּב עַד דְּיַבִּישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא

וְשָׁדַר יַת עוֹרְבָא וּנְפַק מֵיפַק וְתָאֵיב עַד דִיבִיאִישׁוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא

וישלח את העורב. לראות אם יבש האויר אחר שנראו ראשי ההרים באופן שיוכל העורב לסבלו:

ויצא יצוא ושוב. שלא יכול לסבלו:

וישלח את העורב. דרשו רז"ל תשובה נצחת השיב עורב לנח א"ל רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מן הבהמה הטהורה שבעה ומן הטמאה שנים ואתה שנאתני כי שלחת אותי יותר מזולתי אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אסור בנאסר לא כ"ש ולא רצה לקבלו, אמר לו אינך ראוי לא לאכילה ולא לקרבן אמר לו הקב"ה קבלהו עד יבשת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העלם ואני מצריכו אליו הה"ד (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' מבי טבחי דאחאב והיינו דכתיב ויצא יצוא ושוב בתשובתו ע"כ במדרש, ומלת יבשת רמז לתשב"י:

וישלח את הערב לפי שדרכו לאכול נבלות ואם קלו המים ימצא מתי מבול מושלכים על פני שפת המים. אין להקשות איך שלחו הרי אין אורה בעולם הא ליתא דאע״ג דלא שמשו מזלות דהיינו חמה ולבנה וכוכבים ולא ניכר בין יום ובין לילה מיהא אורה הוה וראיה לדבר נראו ראשי ההרים, ועוד איכא דאמרי בב״ר ששימשו אלא שלא היה רישומן ניכר, מ״מ חז״ק היאך היה יודע נח במבול להבחין בין יום ובין לילה.

ויצא יצוא ושוב אמר ר״ל תשובה נצחת השיבו העורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני שצוה לקחת מן הטהורים שבעה שבעה ומן הטמאים שנים שנים ואתה שנאתני שהנחת את השבעה ושגרת משנינו ולפיכך ויצא יצוא ושוב.

עד יבושת המים מדרש שהמתין העורב לבוא עד שליחות אליהו דכתיב והעורבים מביאין לו לחם ובשר יבש"ת הוא תשבי כלו' אליהו התשבי:

וישלח את העורב וגו׳. צריך לדעת למה שלחו, ואם לראות הקלו המים – היה לו לומר הכתוב ״הקלו המים״ כמו שאמר בשליחות היונה. ואם לא הצרך לומר, למה הצרך לומר בשליחות היונה? עוד, מה היא כונת אמרו יצוא ושוב עד יבשת וגו׳? אם הכונה היא שלא מצא לנוח חוצה והיה חוזר חלילה, אם כן למה הצרך נח לשלח היונה ולא היה לו העורב לאות ולמופת שעדין לא קלו המים? עוד, מה היא כונתו בהודעת ״עד יבשת״? עוד, למה הצרך לצאת עד יבשת כיון שיצתה היונה בה היה מספיק לדעת? עוד, למה לא אמר הכתוב ״וישלח ידו ויקחה״ כאמור ביונה?

אכן כונת הכתוב הוא על פי מאמר רז״ל (סנהדרין קח:) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח, ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תכף ומיד. והוא אמרו וישלח את העורב, ולא הזכיר ״לראות הקלו המים״ כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב, פרוש: נח מגרשו והוא חוזר, ונשאר בדרך זה עד יבושת המים. ולענין שליחות לראות הקלו שלח היונה, והוא אמרו וישלח את היונה מאתו, פרוש: בשליחות לו לראות הקלו המים. ודבר זה לא יכול לידענו מהעורב להיות שהיה מגרש ולא בשליחות, מה שאין כן היונה שהלכה בשליחות והשיבה אותו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה, ותכף שלח ידו ולקחה והביאה אל התיבה, כאמרו וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה, פרוש: אל מקום המיחד לה לשמירתה, מה שאין כן העורב שמשלחת נשארת וכשהיה חוזר היה נח משלחו פעם אחרת.

ועוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח:) וזה לשונם: אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבתו עורב לנח. אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני, רבך שנאני – ״מכל הבהמה הטהורה וגו׳ שבעה שבעה״, ואתה שנאתני – הנחת מין שבעה ושלחת ממין שנים. אלמלא פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת, או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע, במותר נאסר לי, בנאסר לי על אחת כמה וכמה! עד כאן לשונו. הנה לפי מדרש זה לא רצה הרשע ללכת בשליחות שמא יפגענו שר של צנה וכו׳, או לצד שחשדו לנח בזוגתו, ולזה הצרך נח לשלח היונה. וזה שעור הכתוב וישלח את העורב ולא רצה ללכת אלא היה יוצא ושוב, ומזה ידע נח כי עדין המים על פני כל הארץ, אבל לא ידע אם קלו או לא, שאין ראיה מעורב כי אינו זז ממקומו. לזה שלח את היונה לדעת פרט זה הקלו המים, ולזה הצרך לומר הקלו המים בשליחות היונה, לומר כי לפרט זה הצרך לשלחה, והבן.

ופרוש דברי המאמר הוא על זה הדרך, כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא (תהילים ס״ט:כ״ז): ״אשר הכית רדפו״, פרוש כי מן הראוי לרחם על המכה ומענה והם הוסיפו לרדף, וזה הוא טענת העורב באמרו: רבך שנאני שהמעיט לקיחת מיני ואתה הוספת לשנאה, שאם היה פוגע וכו׳ נמצא העולם וכו׳ והרי אתה מתנהג באכזריות. או לכשנאמר כי לא באכזריות עשית, יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו׳, פרוש הגם שהיא פחותה במדרגה, שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והצרכת לנקבתי. ואין קשיא מה נשתנית אשתו מכלן, כי בכל אחת ישנה לשאלה זו.

או על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח:) עורב שמש בתיבה, וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו, ואמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה כ:) ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר. והשיבו נח על מה שאמר ״רבך״ ולא ״רבו״ קראו רשע, ועל מה שדין כי לאשתו הוא צריך, כי קל וחומר הוא: במותר לי נאסר, באסור מכל שכן. אם כן אם יצטרך לנקביו וירצה בר מינן לעבור על האסור, הנה אשתו לפניו שאין בה אלא אסור אחד, מלכת אחר העורב שיש לו בה ב׳ אסורין.

עוד נתכון לומר לו ״רשע״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין ע:) שכל הפוסל במומו הוא פוסל, ולהיותו רשע חשדו לנח. אבל לטענת ״אלו פגע בי שר״ וכו׳ לא השיבו דבר, ולזה אמרו זכרונם לברכה טענה נצחת השיבו וכו׳:

עוד אפשר לומר שרמז לו באמרו ״רשע״, תשובה לאם יפגע בי שר של צנה, כי כבר ידע ברשעותו. והגם שיפגע בו שר של וכו׳, אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו, מה שאין כן שאר עופות שלא שמשו בתיבה.

את העורב. יש להתבונן למה שלח שני עופות הללו דוקא עורב ויונה. והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם. ותו מאין הי׳ רשות לנח להוציאם מן התבה לפני זמן היציאה לכולם. ע״כ היה נראה לפי הפשט דעורב ויונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה׳. אלא בשביל שהי׳ נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם הי׳ גם אז לגדל עורבים ויונים. כדאיתא פ׳ מפנין ונכנסו גם המה בכלל וכל ביתך כמ״ש לעיל והי׳ מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים. משא״כ יונה היא מלומדת לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא איזה דבר בפיה ע״כ כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התבה לא הלך למרחוק אלא יצא ושוב כ״פ סמוך לתבה אבל היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק מש״ה כתיב בה וישלח את היונה וגו׳ כי תעוף גם למרחוק:

שאלות: למה לא נזכר לאיזה תכלית שלח העורב כמ"ש ביונה. ולמה יצוא ושוב ולא כתב וישב אליו כמ"ש בהיונה ולמה שלח גם היונה:

וישלח את העורב. לא שלח אותו לראות הקלו המים שא"כ היל"ל פה כמו אצל היונה לראות הקלו המים, רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות, והיו מיחדים לו בתים מיוחדים שעל ידו קסמו כהניהם את העתיד לבא, לפי מעופו לימין או לשמאל, מעלה או מטה, בקול או בדממה, וכהנה אותות רבים (כמ"ש חז"ל על כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב ובזהר האריך בסימנים אלה) ולכן שלחו חפשי לנפשו (שזה גדר פעל שלח בפועל כמו ושלחתה לנפשה) כדי שיראה עפ"י מעופו מצב האויר והמים, והוא יצא יצוא ושוב תמיד. והיו לו לנח סימנים ממעופו. וחז"ל אמרו שהעורב שמש בתיבה כי נפלא בעיניהם איך שלחו נח לנפשו טרם בא דבר ה' שיצא מן התיבה והלא עדיין יש סכנה ופן יקראנו אסון ויחסר מין אחד מן העולם, וכמ"ש ע"ז במליצתם א"ל עורב לנח רבך שנאני ואתה שנאתני פן יפגעו בי שר של חמה או של צנה ונמצא העולם חסר בריה. מזה הכריחו ששמש בתיבה, ר"ל שכל הבע"ח בודאי לא שמשו בתיבה שא"כ לא תכיל התיבה אותם והיה בזה השגחה מיוחדת שלא יולידו בשנה זאת, וכן כל העופות הגם שכבר עבר מועד האביב שאז הוא מועד התחברם שמטילים ביציהם ומולידים, לא הטילו ביצים, רק העורב הטיל ביצים, וכבר היו בני עורב ואם הוא יאבד במים לא יחסר עוד מין העורב ולכן שלח אותו, אולם זה עצמו מה שהטיל ביצים היה בהשגחה כדי שיוכל נח לשלח אותו, ועוף אחר אם היה מטיל ביצים לא היה יכול לשלחו, כי העופות היושבים על קניהם לא יעזבו קניהם בשום אופן, רק העורב הוא אכזרי על בניו, ולכן שלחו חפשי והוא הלוך ושוב:

צ ורמז לזה שמלת יבשת כתיב חסר שהוא אותיות תשבי דהוא אליהו, ועוד מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים רוצה לומר שבימי אליהו, (מהרש"ל):