בראשית ו, ג

לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם:

לעלם. לאורך ימים, הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים:

בשגם הוא בשר. כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם:

והיו ימיו וגו'. עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול ואם תאמר משנלד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מקדם ומאחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:

וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן

וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא יִתְדְנוּן כָּל דָרַיָא בִּשַׁיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם בְּסֵדֶר דַיָנַיָא דְדָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא וּלְמִשְׁתֵּיצֵי מִגוֹ עַלְמָא הֲלָא יְהָבִית רוּחַ קָדְשִׁי בְּהוֹם מִן בִּגְלַל דִי יַעֲבְדוּן עוֹבָדִין טָבִין וְהָא אַבְאִישׁוּ עוֹבָדֵיהוֹן הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין מִן בִּגְלַל דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבָדוּ

וַאֲמַר מֵימְרֵיהּ דַיְיָ לָא יִתְדְנוּן דָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם מִן בָּתַר דָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא לְמִשְׁתֵּיצֵי וּלְמִימְחָא גְמִירָא הֲלָא רוּחִי יְהָבִית בִּבְנֵי אֱנָשָׁא מִן בִּגְלַל דְאִינוּן בִּשְרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן עוֹבָדִין בִּישִׁין הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין דִילְמָא דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עֲבָדוּ:

בשגם הוא בשר כמו בשגם בסגול ופירש רש"י (רש"י על בראשית ו׳:ג׳) בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואף על פי כן איננו נכנע מלפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה ואין בפירוש הזה טעם או ריח ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר והנה הוא כמו גם בשהוא בשר ומה צורך לטענה הזאת וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט) והנכון בעיני כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו והענין לומר כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו כי הוא גופני לא אלהי אבל יאריך להם אם ישובו והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):

לא ידון רוחי. יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה כי הגוף לרוח כנדן. והעד איתכרית רוחי. רק יהיה ידון שורש אחר כמו אם יעלה לשמים שיאו שהוא מנחי העין. וכמוהו נשא ורבים אחרים ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר והיא מגזרת דין כי הרוח דיין בגוף:

בשגם. השי"ן כמו שככה ויהיה טעמו לא יעמד רוחי שמאתו היתה וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס ועוד בעבור שהאדם בשר והוא יגיע עד עת. ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה:

והיו ימיו. יש אומרים שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט. רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה והאמת מה שאמר המתרגם ארמית שנתן קץ לאדם. כטעם ועוד ארבעים יום ואם ישובו ימלטו ואם לא ישובו וימותו. ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב וימת תרח בחרן ואחריו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהי' יצחק בן חמש ושלשים שנה ורבים כמוהו:

לא ידון וגו' - לשאת ולתת בדינם אם אמחה או לא אמחה, בשגם הם פחותים וגרועים ובשר, ואף על פי כן הם גוזלים וחומסים, לכן בודאי אמחה.

לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אינו ראוי שלעולם יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלוק ולומר שאעפ"י שהאדם ראוי לעונש רב במריו בשביל היותו בצלם ובדמות מ"מ ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן הוא בשר משיא לחטוא לא צלם ודמות בלבד:

והיו ימיו. יהיה לו זמן לתשובה:

מאה ועשרים שנה. שבין כך היה נח עושה התיבה ומוכיח אותם ומתרה בם כדברי רבותינו ז"ל:

לא ידון רוחי באדם. כשיעלה נשמתן למעלה, איני אחזירה להם. ד"א איני בורא עוד נפש לאדם:

בשגם הוא בשר. נוטריקון הוא משה, חושבניה דדין כחושבניה דדין:

והיו ימיו וכו'. ימי משה. ונ"ל דה"פ דקרא, לא ידון רוחי באדם, עד שיבא משה, שיהי' לו יצר טוב, דהיינו לב בשר, כדכתיב ונתתי לכם לב בשר, וזהו בשגם הוא בשר:

... ובשיקוציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם. והדברים "ויאמר ה' לא ידון" נשלחו על ידי נביא, כי קביעת ארכה לפורענות צריך שידעו אותה כדי שיהיה עליהם אימה ופחד, אם לא ישובו יתקיים בהם האיום. ותרגמתי "לא ידון": לא ינג'מדא – לא יהיה בתער, כי תער החרב קרוי נדן, ככתוב: ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה, ומזה אמר דניאל: אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, רצונו לאמר: רוחו שוממה בקרב גופו, שהוא כנדן שלו. ואותיות אלה כשהן מתקבצות, (בצורה) דון או דין, גם אחר כך יש להן שש הוראות: להטות מדין דלים, – משפט, מדין וסככה: עיר, יושבי על מדין – שיירות, לא ידון לא יהיה בה נדן, ידון המרנתי, שם אדם, ויהי כל העם נדון – ריב קל ביניהם. ותרגמתי "בשגם" איצ'א, על פי מובן כללי, כי שורש המלה גם בהתחבר אליה שין תהיה שגם, כנאמר: שגם זה הוא רעיון רוח, ובהתחבר אל שתיהם בי"ת – בשגם. והרי זה כמו "כבר", "שכבר", "בשכבר הימים הבאים". וכוונת המאמר כולו לא יעמוד רוחם בחיי העולם הזה אבל יחייה אותם בעולם הבא לעונש או לשכר, וכמו שהקדמנו לפרש שאין בני אדם כלים לגמרי (מן העולם).

והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אין הכוונה בזה שיעשה את מידת חיי אנוש מאה ועשרים שנה, לא מהזמן ההוא, שהרי שם ארפכשד ובניהם חיו יותר מזה, ולא מזמן משה, כי יהוידע הכהן חי יותר מזה, ככתוב: ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלשים שנה במותו, אלא רצונו לאמר: אתן לאנשים האלה ארכה של מאה ועשרים שנה. והמאמר "ויהי כי החל" קודם ל"ויהי נח בן חמש מאות שנה", בעשרים שנה. אבל כתב, ויהי נח בן ת"ק שנה קודם כדי לסדר את תולדותיו דבר אחר דבר. וכמו שביארנו שיש במקרא הרבה מוקדם ומאוחר, בתאריכים הכתובים קודם. ואתה יודע שבראשית ספר וידבר כתוב: באחד לחודש השני, ובאמצעו: בחדש הראשון. והרבה כדומה לזה. וישעיהו אמר לאחז: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, וזה היה אחרי כ"ב שנה. מה שמוכיח שראשית התאריך ההוא בארבעים ושלוש שנה לפני העת ההיא. וכן אמר דניאל שבעים שבעים נחתך על עמך והם ת"צ שנה, ראשיתה מהחורבן הראשון ואחריתה מהחורבן השני. הרי שהתאריך ההוא (התחיל) חמישים ושלוש שנה קודם שנאמר לדניאל. וקישוטי לשון כאלה הרבה במקרא. תרגמתי "הנפילים" – עלויא – אצילים, כי הוא שם מן השמות ... ולמלת נפל שלוש עשרה הוראות: נפילה על הארץ, ככתוב: ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ. ירידה מן המדרגה, ככתוב: נפל נפלה בבל. דרישת שבועת (אמונים) – ואת הנופלים אשר נפלו עליו. עריכת קרב – ככתוב ביהושע: ויפלו בהם. בושה וכלימה – ככתוב: וייחר לקין מאוד ויפלו פניו. תבוסה – ויפלו מאוד בעיניהם. התרפות אחד מן האיברים – ונפלה ירכה. מורך לב ורפיון – אל יפול לב אדם עליו. הפרת עצה – יפלו ממועצותיהם. שכינה ועמידה – על פני כל אחיו נפל. השגת ההתבצרות וחוזק הגוף – חבלים נפלו לנו וכדומה. הפלת האשה – טוב ממנו הנפל.

לא ידון רוחי באדם לעולם. מלת ידון נגזרה מן נדנה הוא שכתוב (דניאל ז׳:ט״ו) אתכריית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, ופירש נדנה תיק. ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק. וכן הגוף תיק וכלי לנפש. וע"כ יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח.

ובאר הטעם בשגם הוא בשר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל.

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כלומר ומפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול. והקמחי פי' בשם אביו לא ידון מגזרת מדון יאמר לא יהיה רוחי השכלי במריבה עם האדם עוד לעולם, כי רוחי אין עסקו בתאוות והגוף נמשך אחריהם זהו שאמר בשגם הוא בשר.

ונראה לי בטעם המספר הזה, כי מפני שהעולם הזה נברא בה"א והוא רוצה בקיומו של עולם לכך המתין להם מאה ועשרים שנה שמאה הוא חמישית השנים של מהלך עץ החיים כדי שיתבוננו וישובו. וכן עשרים חמשית ק' ואין הקב"ה מעניש עד עשרים. וכן לעתיד שכתוב (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כי כימי העץ ימי עמי. אינו מעניש עד ק', והוא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות וגו'. וזה לשון והיו ימיו כלומר כאלו היום נולדים ורוטפש בשרם מנוער.

בשגם הוא בשר. נרמז כאן משה וכן מנין שנותיו. ואמרו במדרש שלא היה נח ראוי להנצל שהרי כתיב (בראשית ו׳:ז׳) כי נחמתי כי עשיתים, אלא שנצול בזכות משה שעתיד לצאת ממנו וזהו רמז בשגם.

לא ידון רוחי באדם. פרש״י לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. דוגמא מצינו באיוב שאמר עליו הקב״ה אל השטן אין כמוהו בארץ איש תם וגו'. ד״א לשון נדן ותיק כלומר לא יהא רוחי נתון בתיקו זה גוף האדם.

לעלם. לזמן ארוך כמו וישב שם עד עולם ועבדו לעולם, כלומר הבריות החיות עכשיו לא יתקימו זמן ארוך.

בשגם הוא בשר. בעבור שגם הוא בשר ואינו דבר קיים לעולם לפיכך יש לקצר ימיו ולא יחיו עוד כאשר חיו עד עכשיו שע״י כך הם משחיתים דרכם וגוזלים וחומסים שאינן יראין מן המיתה.

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. פרש״י אין מוקדם ומאוחר וכו׳ ואין להקשות הא אמר בפסחים (ו׳ ע״ב) דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דע״כ תרי ענייני נינהו דהא קים לן משנולד יפת לא היה עד המבול רק מאה שנה ומשום כבודו של נח שלא יאמרו העולם היאך הוליד נח לבהלה אחר הנחמה הקדים הכתוב ״ויולד נח את שם״ ל״וינחם כי עשה את האדם״, קרוב לדוגמא זה פרש״י סוף פרשת לך לך.

לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו ק"כ שנה רוחי היא הנשמה מן העליונים כענין שנא' ויפח באפיו נשמת חיים. באדם לעולם כלו' תהיה הנשמה בתוך הגוף זמן ארוך כענין שנאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם פי' לימים רבים וכן ועבדו לעולם וכן לעולם שנא' בשמואל הרמתי ר"ל שלא יחיה האדם ימים רבים כמו דורות הראשונים שהיו נקראים בני האלהים והיו מאריכין תשע מאות שנה ויותר ואף בסוף ימיהם היו הולכין אחר תאותן תחת אשר נבראו בעלי מדע להיות כמלאכים ונתן טעם לדבר בשגם הוא בשר כלומר באריכות הימים שהם חיים כל כך אף הרוח העליון נהפך לטבע הבשר ונמשך אחר התאוה לפיכך והיו ימיו ק"כ שנה ואמר לא ידון רוחי ע"ש שהנשמה נתונה באדם שהוא גוף נוצר מן האדמה בעלת השכל והמדע למשול בו ולשפוט אותו ולהדריכו בדרך ישרה לקרבו אל העליונים ולהרחיקו מטבע המושכת אותו אחר תאותו הרמ"בן ז"ל:

בשגם הוא בשר שיצרהו בעל מדע והנה הוא בשר כבשר בהמה חיה ועוף ושאר הנבראים ללכת אחר תאוותיו הרמב"ן ז"ל:

בני האלהים. בני השרים:

בנות האדם. שאינם שרים:

מכל אשר בחרו. בכח וביד חזקה היו גוזלים להם בנותיהם ונשיהם ומשחיתים סדר העולם לגמרי:

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם לא יהיה נפשי המשכלת שנתתי בהם שנים רבות בגוף האדם וידון מלשון נדנה:

בשגם הוא בשר י"מ בעבור שגם האדם בשר ככל בשר הרומש על הארץ ויתכן שהכוונה לפי שגם נפשי יהפך בהם להיותה חומרית וזהו בשגם הוא בשר שגם הנפש ישוב בשר ולא יהיה השארות לנפש לכן יהיו ימיו מאה ועשרים שנה וזה לא היה שאחר המבול חיו ארבע מאות שנה ויותר אם הכוונה לדורות הבאים אחר הדורות ההם ימי שנותינו בהם שבעים שנה אלא הכוונה אמתין להם מאה ועשרים שנה ואראה אם ישובו בתשובה לפני ואם לא ישובו אביא המבול וכן תרגום אונקלוס ארכא יהיבנא להון:

ויאמר ה׳ לא ידון רוחי וגו׳. מקרא זה צריך מגיד, ורז״ל דרשו בו (בראשית רבה כו) הרבה דרשות, אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכון לומר להיות שהיה ה׳ מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדין עמהם בנגלה: ״ויאמר ה׳ אל הנחש״ (בראשית ג:יד), ״אל האשה אמר״ וגו׳ (בראשית ג:טז), ״ולאדם אמר״ וגו׳, ״ויאמר ה׳ אל קין למה״ וגו׳ (בראשית ד:י), ״ויאמר ה׳ אי הבל״ וגו׳ (בראשית ד:ט), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה׳ לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד.

ופרוש רוחי הוא שכינתו יתברך, שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחלה היה ה׳ מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כלם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פרוש נתחלל או נעשה חלין הבדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה לישנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקדש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקדש ואין צריך לומר רוח הקדש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחנו. ותחלת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה׳ טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פרוש בשביל שהוסיף להתעיב בתעוב מסרח בעון הנאוף הוא בשר כאמור בענין, וה׳ שונא זמה ומאס מדבר אליו.

עוד ירצה על דרך אמרם (הרב רבי יצחק עראמה ז״ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה, והרשעים מהפכים הצורה לחומר, וזה הוא אבודן לעולם. והוא אמרו לא ידון רוחי, פרוש: לא יהיה לי רצון מהם לעולם, פרוש מעתה ועד עולם ואפלו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם, פרוש: בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר, וזה הוא אבוד הנפש, והוא אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח.) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא.

עוד ירצה על זה הדרך: ויאמר ה׳ לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם, הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה׳ על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אמרו (תהלים עח:לט) ״ויזכור כי בשר המה״, והוא אמרו בשגם הוא בשר, פרוש: עם היות הוא בשר, טענה זו וסנגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים.

עוד ירצה, להיות שה׳ קבע השכר והענש הכל לעולם העליון, ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ה׳ כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר, פרוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חמר, והחמר יתיסר בעולם העכור והגס הוא עולם הזה השפל. ותלה להם ק״ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז״ל (זהר חלק א׳ כו:) בפסוק (בראשית ז:כב) ״כל אשר נשמת רוח וגו׳ מכל אשר בחרבה מתו״, שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה, כלם מתו קדם ביאת המבול, עד כאן.

עוד ירמז שנתכון ה׳ לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם, והוא אמרו ויאמר ה׳ שהוא שם הרחמים, לא ידון רוחי פרוש רצון שם המיחד הזה שהוא מרצה לרחם וכו׳, לא ידון לעולם פרוש לנבראים שבעולם, כי באמצעות רבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות, על דרך אמרו (הושע ב:י) ״וכסף הרביתי לה״ וגו׳, וסלק ה׳ הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפלו כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רגזו של יוסף (בראשית לז:ב). וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל׳ יום (ערכין טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרצה לעולם העליון. והטעם הוא כי כן גזר ה׳, שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפלו עם הצדיקים. והוא אמרו בשגם הוא בשר פרוש מאותן שיש להם לב בשר, על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העברות, ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש״י עולמות.

ויאמר ה׳. זה המאמר אינו לעונש כי להלן כתיב העונש אמחה את האדם וגו׳ וכאן אינו אלא הודעה טבע בני האדם ומאמר נבואי כמו מאמר וקם העם הזה וזנה וגו׳ דכתיב בישראל. וכ״כ בס׳ מלאכת מחשבת לפי דרכו:

לא ידון רוחי באדם לעולם. רוח האדם הוא אשר שם ה׳ ביחוד וזה באדם שכל אנוש. ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה. ויש לדעת דמי שמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם. ה״ז התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו ג״כ לתאוה נמבזה. ויבואר עוד לפנינו. וזהו דבר ה׳ לא ידון היינו כלשון חז״ל ברכות ס״א ב׳ צדיק יצ״ט שופטו רשע יצה״ר שופטו. פי׳ שופטו היינו מנהיגו וחוקר דרכיו מה לעשות. ובלשון הקב״ה הוא לא ידון פי׳ לא ינהיג רוחי באדם הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי.

לעולם בשגם הוא בשר. הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר שהוא כנוי על התאוה כמש״כ בס׳ במדבר ט״ז כ״ג וכ״ז ט״ז. ובמדרש פי׳ בשגם מלשון משגמתו והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. וכ״ז הוא ידיעה בטבע. וגם הודיע הקב״ה בנבואה:

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ימי האדם שידון עוד רוח האדם בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה. ואח״כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד רוח האדם לגמרי. והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי וד״א. ומכש״כ שיהי בלי דעת יראת ה׳:

ויאמר ה'. אז ראה ה' כי לא טוב מה שהם מאריכים ימים אחר שהנשמה שנתנה בגוף יש לה מלחמה תמידית עם הגוף שזונה אחרי יצרי התאוות, ואין ראוי שרוחי שנפחתי באפיו ידון ויתקוטט עם האדם לעולם, היינו לארך ימים, אחר שבאורך ימים ינצח הגוף את הרוח וימשכהו למטה אל תאותיו הבהמיות ואל הבשר, והרוח נעשה בשר, וע"ז אמר בשגם הוא בשר, שגם הרוח יהפך לבשר ולחמריות, ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק"כ שנה. ומאז התחיל ה' לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ"כ, שע"י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ"כ להרבות זדון ופשע, וע"ז אמרו חז"ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק"כ שנה כשנים הקצובים, שמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה זה נעשה אח"ז שנתרחקו הדורות משרשם ונתמעטו הימים, אבל אז שהיתה הבריאה חדשה ובימי עלומיה והארץ והאויר לא נשחת עדיין קודם המבול, היו ראוים ע"פ הטבע להאריך ימים עד קרוב לאלף שנים רק ה' קצר ימיהם מפני רעתם:

פ ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (לקמן כ"ט כ') שפירושו בשביל רחל:

צ וא"ת לעולם ממש, וי"ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, דמשמע לא לעולם אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואח"כ כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש"י לאורך ימים, ר"ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר:

ק משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנ"ל לרש"י זה, י"ל משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אח"כ כתיב (לקמן פ' ז') ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק"ל:

ר ר"ל השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל: