בראשית ו, י

וְאוֹלִיד נֹחַ תְּלָתָא בְנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת

וְאוֹלִיד נחַ תְּלָתָא בְּנִין יַת שֵׁם יַת חָם וְיַת יָפֶת

את שם את חם ואת יפת הנראה אלי כי יפת הוא הגדול שנאמר (בראשית י׳:כ״א) אחי יפת הגדול וכן ימנם כתולדותם בני יפת תחילה (שם שם ב) וחם הוא הקטן בכולם כאשר אמר (שם ט כד) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם בעבור מעלתו והזכיר חם אחריו כי כן נולדו והנה נתאחר יפת ולא רצה הכתוב לומר "שם ויפת וחם" כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו אף על פי שהוא מאוחר בספור התולדות (בראשית י׳:כ״א) וכן בני אברהם יצחק וישמעאל (דהי"א א כח) וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד):

ויולד נח. מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים:

את שם את חם ואת יפת. היה יפת גדול מאחיו שכן הוא אומר אחי יפת הגדול, וחם הקטן שנאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם למעלתו, והזכיר אחריו חם כי כן נולדו, וע"כ הוצרך להזכיר יפת באחרונה.

ויולד נח שלשה בנים שנאן בשביל שבא להזכיר נח שהיה צדיק בדורותיו חזר והזכיר בניו אחריו שמהם עמד העולם.

אלה תולדות נח. תולדותיו ומאורעיו שבמאורעות נמי שייך לומר לשון תולדות כי לא תדע מה ילד יום:

נח איש צדיק. ולכך ניצל:

תמים היה בדורותיו. שלא היה באותם הדורות איש לבד הוא:

ויולד נח וגו׳. קשה: א׳, למה הצרך לחזור פעם ב׳ לומר ״ויולד״? והלא כתבו בפרשה הקודמת (בראשית ה:לב)! ב׳, למה הצרך להזכיר שם נח ולא סמך על הזכרתו בסמוך? ג׳, למה הצרך לומר צרוף חשבונם ״שלשה״? ד׳, לא היה צריך לומר ״בנים״, הלא מאמרו ״ויולד״ הדבר מובן כי הבנים בניו? ה׳, למה כתב ג׳ אתין?

אכן הכונה היא, להיות שאמר הכתוב ״אלה תולדת נח״ וגו׳, להודיע מה שפרשנו בו שהכתוב מסדר כל פרטי מעשיו הטובים אשר מצדם מצא נח חן בעיני ה׳, אם לא היה חוזר הכתוב לומר ״ויולד נח״ וגו׳, תבא הסברא לומר כי בא לפסל ג׳ הבנים לצד שאין לו בהם שבח ולא זכות מהם, ודבר זה יהיה באחד משני סבות: או לצד שהיו בני מות רשעים, או לצד שלא עשאם נח לשם מצוה. אשר על כן חזר הכתוב וכתבם בסדר תולדותיו הטובים, כי גם את זה עשה לצד צדקותו לקים מצות בוראו. ומצאתי במדרש שאמר (ילקוט בראשית מ״ג) וזה לשונם: הסתכל נח שהם מכעיסים להקדוש ברוך הוא, אמר מה לי להשתדל בפריה ורביה עד ת״ק שנה, אמר ימות האיש בלא בנים, וה׳ אמר פרו ורבו, מיד נזקק לפריה ורביה. הרי כי הולידם לצד קיום המין לבד. וראיתי לדקדק הכתוב לדברי המדרש על זה הדרך: את האלהים התהלך נח, פרוש שראה שהיה קרוב ללכת בדרך כל הארץ, לזה תכף נשא ויולד ג׳ בנים. או על זה הדרך את האלהים, פרוש לשון דינות, הלך בבחינת הדין וראה שיענש אם לא יקים מצות פריה ורביה, ולזה ״ויולד״ וגו׳. עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (בראשית רבה כו:ב) שנתכון שיהיה הבכור עדין לא הגיע לענש בן מאה שנה. כפי זה, ירצה אמרו את האלהים, שפט בדין שיהיו פטורים בניו כפי הדין, ואז ילדם, שלא יענשו בהגיע המבול כי עדין אינם בני ענשים.

וטעם שהצרך להזכיר שמו פעם אחר פעם לדברינו יבא על נכון, כי יכון לומר שהוליד מנוחה של ג׳ בנים במה שנתחכם להולידם בסדר זה שלא יהיו בני ענשים בבא מבול. ועוד אחר האמת לא מלבד שלא היו בני ענש, אף על פי כן צריכין היו לזכות האב ובאמצעותו נמלטו, וצא ולמד מכל קטני דור המבול שלא היו בני ענש ואף על פי כן נאבדו יחד. ועין מה שכתבתי בפסוק (בראשית ז:א) ״כי אותך ראיתי צדיק לפני״. והם ילד להם אביהם טובה נח מאויבי נפשם משחיתי עולם, ולא להם לבד הוליד תולדה זו אלא גם לג׳ נשיהם הרמוזים בג׳ אתין, וכן הוא אומר ״ושלשת נשי בניו״ שגם הם נצולו.

וטעם שהצרך לומר ״שלשה בנים״ יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף ס״ט, וזה לשונם: תדע דקרא קא חשיב להו דרך חכמתן, דכתיב (בראשית ה:לב) ״ויהי נח בן ת״ק שנה ויולד את שם״ וגו׳, וכתיב (בראשית יא:י) ״אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד וגו׳ שנתים אחר המבול״, בר ק״ב שנה הוא, אלא דרך חכמתן קא חשיב להו, עד כאן. וכפי זה נתחכם הכתוב לומר ״שלשה בנים״ להפסיק בין זכרון הלידה לסדורם, שאם היה אומר ״ויולד את שם״ וגו׳ היה בנשמע כי דרך לידתם חשיב, לא כן מאמרו ״ויולד שלשה בנים״ הרי גמר הודעת הלידה, ואחר כך בא הכתוב לסדרם כסדר אשר ראויים להיות נסדרים כסדר חכמתן.

שלשה בנים. גם זה הי׳ סיבה שראוי הי׳ שממנו יהי נשתל העולם באשר הי׳ לו שלשה בנים הללו שכל א׳ יש לו כח אחר כמו שלשה בני אדם הראשון כמש״כ לעיל:

ויולד נח הוליד תולדות לקיום המין שלשה בנים. אולם גם בשלשה בנים שהוליד נרשמו ג' חלקיו אלה [כמו שיבואר לקמן ט יח].