בראשית מח, ט

בזה. [הראה לו] שטר ארוסין ושטר כתבה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש:

ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זהו שאמר הכתוב (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו, תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו:

וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּי יְהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וְאֵבָרֵכִנּוּן

וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּי בְּנַיי הִינוּן דִיהַב לִי מֵימְרָא דַיְיָ כְּדֵין כְּתָבָא דְעָלֵיהּ נְסֵיבִית יַת אָסְנַת בְּרַת דִינָה בְּרַתָּךְ לְאִינְתּוּ וַאֲמַר קָרֵבִינוֹן כְּדוֹן לְוָתִי וְאֵיבָרִיכִינוּן

אשר נתן לי אלהים בזה לא היה יוסף צריך להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו שהרי כשפירש ממנו לא היה לו אשה ובנים והוא אמר לו כבר שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים ונראה לי כי פירוש "בזה" בענין הזה שאמרת שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה והם אשר אמרת עליהם שהם לך וכן ובזה הנערה באה אל המלך (אסתר ב יג) ואמר נתן לי אלהים שעשה לי השם נסים עד שנתן לי המלך האשה והיו לי הבנים האלה ממנה:

בזה - במלכות הזאת.

בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. בני הם ולא בני בני אבל הם אותם הבנים אשר נתן לי אלהים בזה בעודי לבדי פה כאמרך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה ואמרת לי הם:

קחם נא אלי ואברכם קחם לית וחד קחם בקמ"ץ תרגלתי לאפרים קחם פירוש תרגלתי לאפרים השריתי שכינתי עמו בשביל אפרים אימתי בשעה שנתברך מפי יעקב וקחם על זרועו שנאמר קחם נא אלי ואברכם:

אשר נתן לי אלקים בזה הם אותן שנולדו לי במקום הזה קודם שבאת שעתיד אתה למנותם שבטים כמו שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולכך הביאותים.

אשר נתן לי וגו׳. דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם חולקים כבוד לה׳, כי הוא הנותן, כאמרו (בראשית ל״ג:ה׳) ״הילדים אשר חנן אלהים״ וגו׳:

ואמרו בזה – כפי הפשט, כי אפלו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה׳. גם רמז למאמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:) כי עתיד היה יוסף להוליד שנים עשר שבטים, ועל ידי מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפרני ידיו עשר טפות ולא נשארו אלא שתים, והוא שרמז באמרו בזה – ״זה״ בגימטריא שנים עשר, במקום שנים עשר נתן לו אלהים שנים. ודקדק לומר אלהים שיורה על המשפט.

בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. נקט בזה לפי ששאלו מי אלה שאינן ראוין לברכה, כי אמר מבטן מי יצאו אלה, ר״ל שיאמרו אלה אלהיך על העגל שעשה ירבעם, והשיב יוסף בני הם מ״מ הם בני ומצדי הם ראוין לברכה, ומה שיצאו מהם אחאב וירבעם לפי שנתן לי אלהים אותם בזם פה במצרים ואמם מצרית בת פוטיפרע כהן און דהיינו כהן לע״ג, ע״כ יצאו ממנה לעתיד בנים כאלו עובדי ע״ג, אבל מצדי ראוים הם לברכה דאל״כ למה ברך ה' את יצחק, והלא יצאו ממנו עשו ויעקב מצד שהיתה רבקה בת בתואל הארמי, אלא ודאי שאין הקדוש ברוך הוא חושש אל זרע המקולקל וברכו בעבור הזרע הקדוש הראוי לברכה, כך תברכם גם אתה שהרי מצדי ראוים הם לברכה כי באשר הוא שם, כולם זרע ברך ה'.

ויאמר קחם נא אלי. נקט לשון אלי להורות שראוי ללמוד ממני שהרי בעבורי נתברך אבי ולא חש הקב״ה אל עשו, ר״ל יהיו המתברכים כמוני לפיכך קחם אלי, ובמלת נא הורה על הזמן ההוה כמו הנה נא ידעתי (בראשית יביא) שפירושו לשון עתה ור״ל הנני מברכם כפי הזמן של עכשיו, שהרי עכשיו כולם צדיקים ולא אחוש אל העתיד, ויברכם ביום ההוא לאמר. כפי מה שהיו ביום ההוא, ולא היה חושש אל העתיד מה שיבא מזרעם, כי אין דנין את האדם כ״א לפי מעשיו של עכשיו, ד״א נקט אלי לומר הרי מתייחסים אלי כי משפחת האב עיקר אבל משפחת האם אינה קרויה משפחה.

בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. יוסף לא רצה להזכירם בשמם כי היה נבוך במה שהזכיר יעקב אפרים ומנשה. וליוסף הי׳ קשה הדבר. וחשב אולי יש בזה כונה אחרת כמש״כ לעיל. ולהזכיר להיפך מלשון אביו ג״כ אין הדעת נותנת. ע״כ לא הזכיר שמם כלל. והעיר אהבה בדברים אלו. שאלהים נתן לו בזה זרע ברוכי ה׳. עד שהמה מתנת אלהים ולא כשארי ילדים בטבע האדם:

י וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל):