בראשית מז, יז

וְאַיְתִיּוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן לְוַת יוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחְמָא בְּסוּסְוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תוֹרִין וּבַחֲמָרִין וְזָנִנּוּן בְּלַחֲמָא בְּכָל גֵּיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהִיא

וְאַיְיתִיוּ יַת גֵיתֵיהוֹן לְיוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחֲמָא בְּסוּסְוָון וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תּוֹרֵי וּבַחְמָרָא וְזָנִינוּן בְּלַחְמָא בְּכָל גֵיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהוּא

וינהלם בלחם. נהלם. לאט. כענין עלות ינהל. נתן להם הלחם מעט מעט אכול ולא לשבעה כראוי בשני רעבון כאמרם (שם) המרעיב עצמו בשני רעבון נצול ממיתה משונה. וכבר אמרו חכמי הרפואה שהשובע אחר הרעב גורם חולי ממית:

בשנה ההיא. אחר שאפס כסף והיא היתה השנה הששית לשני הרעב:

בסוסים ובמקנה הצאן וגו׳. מבואר מן הכתוב דכל בהמות ביתיות בכלל מקנה כמו שכתוב כאן בכל מקניהם. ובס׳ שמות במכת דבר כתיב במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. והא שפירש הכתוב כאן בסוסים ובחמורים בפ״ע ובמקנה הצאן ומקנה הבקר בפ״ע. וגם הפסיק בצאן ובקר בין סוסים לחמורים היינו משום שאין דרך מכירתם שוה. וגם אין הצורך למלוכה בשוה. הסוסים נמכרים כל סוס בפ״ע וגם אין ערך כל סוס שוה. שיש סוס מחירו הרבה ומכש״כ סוסי מצרים המובחרים כמבואר בס׳ דברים ובס׳ מלכים א׳. ויש סוס שאינו שוה הרבה. והמה נצרכים למלוכה יותר מכל בהמה כידוע. ע״כ הסוסים נישומו תחלה ואח״כ קנה הצאן ובקר. והצאן מוכשרים יותר לתועלת המלוכה בשביל הצמר ונעשה מזה בגדי החיל וכדומה. וצאן ובקר דרך להמכר ולישום כל העדר בכלל בלי דקדוק מצומצם כמה יש בהעדר כמבואר בפרש״י זבחים דע״ב א׳ שיש מוכרין העדר בלי מנין מש״ה כתיב מקנה הצאן ומקנה הבקר פי׳ העדר בכלל כמ״ש בס׳ שמות י׳ כ״ו דזהו משמעות מקנה. ואח״כ נמכרו חמורים גם המה במנין מצומצם ובמחיר כל חמור כך וכך: