בראשית מה, כז

את כל דברי יוסף. סימן מסר להם במה שהיה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה:

ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו:

וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ יָת כָּל פִּתְגָּמֵי יוֹסֵף דִּי מַלִּיל עִמְּהוֹן וַחֲזָא יָת עֲגַלָּתָא דִּשְׁלַח יוֹסֵף לְמִטַּל יָתֵהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן

וּמַלִילוּ עִמֵיהּ יַת כָּל פִּתְגָמֵי יוֹסֵף דְמַלֵיל עִמְהוֹן וַחֲמָא יַת סְדָנַיָיא דְשָׁדַר יוֹסֵף לְמִיטוּל יָתֵיהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה דְאִיסְתַּלְקַת מִנֵיהּ בְּעִידַן דְזַבִּינוּ יַת יוֹסֵף וְתָבַת עֲלוֹי יַעֲקב אֲבוּהוֹן

וידברו אליו את כל דברי יוסף יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג-ז) ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו כי ישא פניו ולא ימרה את דברו ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים:

את כל דברי יוסף - שאר דברים שדיבר אליהם הכתובים למעלה שבכה על צוואריהם והכירו בודאי שהוא אחיהם. וגם ראה את העגלות אשר שלח יוסף על פי פרעה.

ותחי רוח יעקב - כי שמר את הדבר שסוף יוסף להיות מושל, כי אינן יוצאות ממצרים כי אם על פי מושל כמו שפירשתי למעלה.

וידברו אליו את כל דברי יוסף. שאמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר כדי לערב בדבר הבשורה איזהו דאגה:

ותחי רוח יעקב. נרפא מן העלוף הקודם בהדרגת השמחה עם הדאגה:

וידברו אליו את כל דברי יוסף. פירש"י סימן מסר להם כשפירש ממנו היה עוסק בפרשת עגלה ערופה. וצריך פי' לפי' והכי רוצה לומר כי כשפירש מאביו היה מלוה אותו כדכתי' וישלחהו שהוא לשון לויה כמו וישלחו דכתיב גבי אברהם דמתרגמינן ואלויאו. ואמר לו יוסף חזור בך ואמר לו יעקב בני גדולה לויה שעליה נתוספה פרשה אחת בתורה דכתיב ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכי דמים אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה הא אם ראוהו ולא לווהו מעלה עליהם כאלו שפכו דמים והיינו פרשת עגלה ערופה שהיה עסוק בה. ויש אומרים שהיה עוסק בעגלה שמושכת בקרון וקשה לשני הפירושים לפרש עגלות לשון עגלה לכן נראה לפ' בפרשת עגלות המשכן דכתיב שש עגלות צב:

וירא את העגלות. ותחי רוח יעקב אביהם. פי' כשראה העגלות חיתה רוחו והאמין כי קודם לכן צוה יוסף לבל יוציאו עגלות מארץ מצרים ועכשיו אמר פרעה ואתה צויתה זאת עשו קחו עגלות מה שאין אחרים רשאין להוציא ולכך כשראה העגלות האמין אמר בודאי מפי מלך הוא זה:

ד"פ כתיב עגלות בפרשה וד"פ כתיב עגלה ערופה בפרשת שופטים שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה:

וירא את העגלות בגימטריא ראה בהלכת עגלה ערופה:

וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. כתב הרמב"ן ז"ל זהו שהגידו לו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגו', וכי הש"י שלחו למחיה להם ושיכלכל את אביו ואת אחיו. ובאמרו את כל דברי יוסף אין בכללם שיגידו לו מה שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה, כי יעקב אבינו לא ידע זה מעולם אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרוהו למצרים, והם לא הגידו לו כי לא יגידו חטאם, ועוד כי יפחדו פן יקלל אותם כמו שעשה לראובן גם לשמעון ולוי, גם יוסף במוסרו וענותנותו לא הגיד לאביו. והראיה שלא ידע זה מעולם, הכתוב האומר (בראשית מט) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא. ואלו ידע יעקב בענין היה ראוי שיחלו פני אביהם לצוות את יוסף שימחול להם ובודאי ישא פניו ולא ימרה דברו ולא יצטרכו לבדות דברים מלבם.

ותחי רוח יעקב אביהם. תרגם אונקלוס ושרת רוח נבואה לפי, שהיה יכול לומר ויחי יעקב אביהם ומפני שהוסיף מלת רוח תרגם רוח נבואה.

את כל דברי יוסף פרש״י זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, כלומר לפיכך לא נאמר כאן אשר שלח פרעה עד שעת כניסתן למצרים כדכתיב אשר שלח פרעה.

אשר שלח יוסף אמר יעקב לא היה מוציא בני עלי יציאות על חנם לטרוח ולהביא כמה עגלות אם לא היה בני. כאן פרש״י סימן מסר להם במה היה עוסק ושפירש ממנו בעגלה ערופה, וא״ת מה סימן הוא זה אלא אביו ליוהו כדמתרגמינן וישלחהו מעמק חברון ואלויה אמר לו יוסף לאביו חזור בך אמר לו בני גדולה לויה שעתידה פרשת עגלה ערופה שנוספה בתורה, כדכתיב ידנו לא שפכה את הדם וכי תעלה על דעתך שסנהדרין הורגין אלא לא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה, וסימן בחון הוא שלא היה יודע בו אלא אביו והוא. וי״מ שבאותן עגלות ששלח היו בהן עגלות למשוך אותם ובכך היה סי׳ שהלשון נופל על הלשון כמו ששנינו עגלה המושכת בקרון פסולה לעגלה ערופה, והוכחה יש בדבר דכתיב אשר שלח על פי פרעה וכי צריך היה יוסף שהיה שליט ליטול רשות לשלוח עגלות לאביו אלא מהעגלות היה צריך ליטול רשות שאין פרה וחזירה יוצאה משם אלא אם כן ניטלה האם שלה בשביל שלא תלד ועגלות אלו שלח יוסף שלמות על פי פרעה.

ותחי רוח יעקב חזר לבו לבריאות. פרש״י שרתה עליו שכינה שפירשה הימנו כדאיתא בתנחומא עשרים ושתים שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו נגנזה רוח הקודש מיעקב ובניו ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ארבעה או חמשה ימים ולא היו יודעים שבמצרים היה.

וירא את העגלות אשר שלח יוסף. פרש"י סימן מסר לו בפ' עגלה ערופה כשנפטר יוסף מיעקב היה עוסק בפ' עגלה ערופה ועשה לו לויה ולמד לו הדרשה שדרשו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי הזקנים שופכי דמים הם אלא שלא פטרנוהו בלא לויה. ולי נראה שאין זה סימן מעגלות לעגלה שמא העגלות היו בסוסים ובפרדים ולא בעגלה או בשורים. ושמעתי כי ר"ל בפ' עגלה ערופה ויש במשנה א' עגלה המושכת בקרון פסולה פי' קריט"א ועתה סימן מובהק הוא מהעגלות אל הקרון שפירושו כמו עגלות:

ותחי. נתעורר ונעשה חי וזריז ושמח:

וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו'. פירש רש״י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש״י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע״כ אומר אני שגם רש״י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש״י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר (לז יג) לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר (בראשית יח טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש״י ללותם, וז״ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה (סוטה מה:) וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו, הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה.

וירא את העגלות. ראייה זו ענינה התבוננות, כי התבונן יעקב במה שספרו לו כי יוסף עשה הלכה למעשה וליוה אותן העגלות, בזה ידע יעקב כי הוא יוסף כי אין בכל ארץ מצרים עושה טוב אין גם אחד שומרי משמרת ה', לפיכך ותחי רוח יעקב אביהם אבל מן הדברים אשר שם יוסף בפיהם אין ראיה כי שמא יוסף למד דין זה לאחרים, אך מן המעשה לקח ראיה. ומה שתלה הלויה בעגלות, ובודאי שלצורך אחיו עשה הלויה ולא לצורך העגלות, והיה לו לומר וירא כי שלח את אחיו. ביאור הדבר כך הוא, כי מהידוע שמה שאמרו לא פטרנוהו בלא לויה אין זה הלכתא בלא טעמא, כי מה ענין הלויה אל ידינו לא שפכה את הדם הזה. וטעמו של דבר הוא שכל ההולך בלא לויה מן העיר יש לחוש שמא יראו הלסטים שהוא הולך לבדו ויחשבו שאין לו גואל וקרוב, כי אין פרידתו קשה על שום אדם כי אין לו גואל הדם גם בן ואח אין לו, לפיכך כל מוצאו יהרגהו בחשבו שאין מי אשר ידרוש דמו מידו, ואפילו הלסטים אשר לא ראהו יוצא מן העיר, מכל מקום לפחות הצלה פורחא מיהא הוי הלויה, שמצלת מן הלסטים הרואים שמלוין אותו ויש לו גואלים אז מפחדים לפגוע בו ולהמיתו, פן ידרשו ויחקרו אחריו קרובים או אוהביו ודורש דמים אותם ימצא ודמו מידם ידרוש, גם קרוב לומר שסתם לסטים אינן פוגעים בו, כי אם אחר החקירה והדרישה אם ליוהו אדם או לא.

ועל פי טעם זה, יש מקום לומר שמצוה זו מן המושכלות, וא״כ אין ראיה מן הלויה שליוה יוסף את אחיו כי הוא יוסף, שמא מושל הארץ ההוא איש צדיק ועשה הלויה להם מצד שהוא דבר שהשכל מחייב, כי מי שאינו מלוה דומה לשופך דמים ע״כ ראוי לעשות כן לכל הולך בדרך, אבל כשראה יעקב העגלות אשר שלח וליוה אז אמר יעקב אכן נודע הדבר כי זה האיש קיים הלויה מצד דת התורה ולא מצד שהשכל מחייב דבר זה, לפי שבכל מצרים אין העגלות נתונות כ״א ע״פ פרעה, לפי שהעגלות מטכסיסי מלכות המה, כמ״ש ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה נראה מזה שהעגלות היו מיוחדים למרכבתו של מלך וההולך עם אותן העגלות הנכרות וידועות שמבית המלך המה אינו צריך אל הלויה להצילו מן הלסטים, כי בלאו הכי מורא מלכות עליהם הן בארץ מצרים הן בארץ כנען, כי הכל היו צריכין למרי דחיטא בשני רעבון, וא״כ למאי נפקא מינה ליוה המושל את האחים שהלכו עם מרכבות המשנה אשר למלך, כי מי האדם שיבוא אחרי המלך או אחרי הרכב והמחנה שלו, אלא ודאי שאותו איש עשה הלויה מצד דין תורה כי גזרת הכתוב הוא ולא פליג בין לויה אחת לחבירתה, לפיכך כאשר ראה והתבונן את העגלות אשר שלח וליוה יוסף וידע שמצד מצות הש״י עשה כן ואין בכל מצרים שומר משמרת ה' כי אם זרע יעקב, לפיכך ותחי רוח יעקב אביהם.

ובחיבורי עוללות אפרים, מאמר תקל״ג בארנו כי למד מן פרשת עגלה ערופה שיוסף חי, כי כמו שמודדין מדידה גשמית לראות לאיזו עיר קרוב החלל ולתלות העון באותה עיר, כך מודדין השערה ומדידה שכלית באיזו עון מת זה אם בעון עצמו, אם בעון קרוביו, או בעון בני עירו, ומי שהוא קרוב ביותר אל החלל לתלות בו הוא צריך כפרה, ע״כ שלח לו יוסף פרשת עגלה ערופה כדי שמתוכה יתבונן יעקב איזה חטא גרם לו ליעקב להיות בצער כל הימים הללו, ויחפש וימצא שזה החטא שלא קיים מצות כיבוד אב ואם כ״ב שנה, גרם לו להיות בצער זה כ״ב שנה, שלא יהיה מכובד גם הוא מבנו החביב עליו ביותר, ומזה התבונן שודאי יוסף חי כי אילו היה מת א״כ יהיה יעקב בצער זה יותר מן כ״ב שנה ויסבול יתר על מה שחטא ולא יהיה העונש מדה כנגד מדה, לכך כשראה העגלות ונזכר לפרשת עגלה ערופה מיד, ותחי רוח יעקב אביהם.

דברי יוסף אשר דבר. בהרחבת דברים שיבאו למצרים וניכרים דברי אמת:

וירא את העגלות וגו׳. טורח רב כזה אין לחוש לשקר. וכדאיתא בבכורות דכ״ט דטורח לא עבדי לשיקרא. ובזה האמין.

אשר שלח יוסף. כבר נתבאר שלא הודיעו עתה כי פרעה שלחם:

ותחי רוח וגו׳. ביארנו כמה פעמים דשורש חי משמעו כ״פ מלשון חיים עלזים ושמחים:

מ דקשה לרש"י דכתיב וידברו אליו וגו' דברי יוסף אחר כי לא האמין להם, דמשמע שבאו לדבר אליו ולהוכיח לו שיאמנו דבריהם, ומה היא ההוכחה שהוכיחו, אלא סימן מסר להם כו' בפרשת עגלה ערופה, ורוצה לפרש העגלות דכתיב בקרא קרינן עגלות בסגו"ל תחת העי"ן ושו"א תחת הג', ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל בפסוק וישלחהו מעמק חברון (ל"ז י"ד), ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה בפסוק (דברים כ"א ז') וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם (ד"ה ידינו), ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא:

נ רוצה לפרש דרוח היינו נבואה, כדכתיב (דברי הימים-א' י"ב י"ט) ורוח לבשה את עמשי: