בראשית מה, כו

וכי הוא מושל. ואשר הוא מושל:

ויפג לבו.נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה וכמו (איכה ג) מאין הפוגות (ירמיה מח ???) וריחו לא נמר מתרגמינן וריחיא לא פג:

וְחַוִּיאוּ לֵהּ לְמֵימַר עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּם וַאֲרֵי הוּא שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וַהֲווֹ מִלַּיָּא פָּיְגָן עַל לִבֵּהּ אֲרֵי לָא הֵימִין לְהוֹן

וְתַנִיאוּ לֵיהּ לְמֵימָר עַד כְּדוֹן יוֹסֵף קַיֵים וַאֲרוּם הוּא שַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְלֵיג לִבֵּיהּ אֲרוּם לָא הֵימִין לְהוֹם

וְאֵפְלַג לִבֵּיהּ:

ויפג לבו נחלף לבו והלך מלהאמין לא היה לבו פונה אל הדברים לשון מפיגין טעמן לשון משנה (גמ' ביצה יד) וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט) וריחו לא נמר (ירמיהו מח יא) מתורגם וריחיה לא פג לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ה:כ״ו) ואיננו נכון כי לשון פוגה שביתה וביטול כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח) וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט) שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק וכן מפיגין טעמן שמפזרין אותו ומתבטל וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד) תבטל ותפסק וגם זה ויפג לבו שנתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה תנועת הלב והיה כמת וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו והנה נפל הזקן כמת ואמר כי לא האמין להם להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה וזהו ותחי רוח יעקב אביהם ואונקלוס תרגם ושרת רוח נבואה בעבור שהדבר אמת הוסיף זה ודרש כן במלת רוח שלא אמר "ויחי יעקב אביהם" ועשאו מענין רוח ה' אלהים עלי (ישעיהו סא א) ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו (שם מח טז) איש אשר רוח בו (במדבר כז יח):

ויפג לבו. מגזרת אל תתני פוגת לך. והטעם שעמד לבו ודמם. כטעם וימת לבו כי לא האמין. ויהי כראות העגלות ותחי רוחו. ואל תתמה על מלת ויפג כי כן דרך הנביאים לדבר כמו ונשמה לא נשארה בי:

וכי הוא מושל - ואל תירא מלבוא אליו.

ויפג לבו - החליף לבו לומר אין זה אמת כי לא האמין להם, כמו: אל תתני פוגת לך. וריחו לא נמר מתורגם וריחו לא פג.

ויפג לבו. נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם כמנהג בעלוף מדאגת לבו בהזכירם את יוסף:

כי לא האמין להם. לפיכך ותחי רוח יעקב ולא אבדה רוחו אחר כך כשהאמין כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממית בצאת הרוח החיוני אל החוץ כי אמנם נכנסה לפנים בעת הדאגה הקודמת כשלא האמין:

ויגדו לו חסר יו"ד שלא הגידו לו עד שהתירו החרם שהחרימו בעשרה:

ויפג לבו. מלשון (איכה ג׳:מ״ט) מאין הפוגות, כלומר אין הפסק לדמעות ופירושו פסקה תנועת לבו והיה כמת, וכן בדרך הטבע כאשר תבא שמחה פתאום על האדם יתעלף ויהיה כמת, וטעם הדבר כי יפתח הלב ויתרחב פתאום והחום הטבעי שבתוך הלב יוצא ממנו ויתפשט בחיצוני הגוף ואז ישאר הלב מבפנים קר ומתוך כך בא לידי עלוף. והענין הזה ברוב הוא נמצא בזקנים ובבני אדם חלושי הכח בבוא להם השמחה פתאם. וכענין שדרשו רז"ל במסכת כתובות הות יתבא דביתהו וקא נהלה קמחא דל עיניה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה אמר עניה זו לשוא שמרה בעא רחמי עלה ואחיה. כי ברוב השמחה שבא לה פתאום בראותה את בעלה ויפג לבה ופרחה נשמתה.

ויפג לבו לשון אל תתני פוגת לך לשון הנחה פי׳ וינח לבו כי לא נבהל עוד ולא נתעורר במה שאמרו לו כי לא האמין עד שראה העגלות. ד״א לשון טיול ושמחה וחברו ביומא אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה שהיה הדבר עליו כשחוק. ותרגומו מוכיח והווי מליא פייגין על ליביה.

ויפג לבו. לשון (איכה ב׳:י״ח) אל תתני פוגת לך לשון הנחה כלו' וינח לבו שלא נתעורר במה שאומר' לו כי לא האמין להם אבל משראה העגלות הבין כי הם אומ' אמת:

ויפג לבו שהזקנים והחלושים יתעלפו בבא שמחה בפתע שהלב יפתח והחום הטבעי יוצא ונופל כמת ואחר כך חזרה אליו נשמתו וז"ש ותחי רוח יעקב:

רב עוד יוסף חי לפי שאמרו לו ב' דברים אחד יוסף חי שנית שמושל בכל ארץ מצרים לזה אמר יספיק לי האחד שיוסף חי:

ויגידו לו לאמר. טעם אמרו ויגידו שהלשון יגיד על הקושי, להיות שאמרו דברים שהם קשים אצלם לאמרם, כי סוף סוף תגלה רעתם אצלו אשר עשו ואשר גרמו לאביהם כל הצער והבכי, וכפי זה אמר ויגידו למה שנוגע להם. או לצד שבשורה זו גורמת ירידת מצרים והשעבוד הקשה אשר מררו את חיי ישראל במצרים, וכן תמצא שהיה ירא מירידת מצרים עד שאמר לו ה׳ (בראשית מו:ג) אל תירא מרדה מצרימה.

וטעם אמרו לאמר נתחכמו לבשרו בדרך שלא יסתכן יעקב, כי דבר ידוע הוא כי בשורה טובה כשתהיה על יגון, ומה גם כשתהיה מפלאת לרב השמחה, יסכן האדם ויחלש ויגוע פתע פתאום. אשר על כן חששו על הדבר ונתחכמו לדבר אליו בדרך שלא תארע תקלה, והוא אמרו ויגידו לו לאמר, פרוש אמרו לו שיש להם בשורה לאמר לו, ובזה תתרחב נפשו וישמח לבו, ואחר כך אמרו לו עוד יוסף חי, ולא נסתכן, כי הוכן בלבו הכנת קבלת בשורה טובה.

או יתבאר שעור הכתוב על זה הדרך: ויגידו לו לאמר עוד, פרוש, מלבד שבאו שלמים שמעון ובנימין עמהם, עוד יש להם לאמר לו. ואחר שהכין דעתו לדבר טוב, הודיעוהו ״יוסף חי״, והוסיפו עוד לומר וכי הוא מושל, בשורה אחר בשורה, לטעם הנזכר.

ראיתי לתת לב בענין יוסף, איך לא חש על צער אביו כמה שנים. והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדלה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים. ולמה לא שלח לבשרו? ותגדל עוד הקשיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען ולא חש על צערו. ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תכף ומיד?

והן אמת כי למה שנתגלגל בענינים שגזר הגוזר, רבים הם שהיו צריכין להיות כן: האחד – לשלם ליעקב עשרים ושתים שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער עשרים ושתים שנים, וגם למספר רד״ו שגזר ה׳ שיהיו במצרים, וגם לרדת יעקב בכבוד גדול מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר.

ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך, אין ספק בידו להודיע לאביו.

ואפלו שיונח שהיה ספק בידו, חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, ולצד בשתם וכלמתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם, לבל תגיע להם בושת מאביהם.

וגם אפשר כי יקללם וימית כלם, ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם. לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, וימנע מבא בדמי נפשו.

ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלכה לה חששה ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו. והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא נ״ט.), מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו, וחש על כבוד האחים מלבישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלבישם.

ועוד, אף כי אחר שעלה לגדלה חשב יוסף בלבם מחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא) שרצו לעקרו אפלו בימי גדלתו ובא גבריאל ופזרן, והגם שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה צא) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחותם, וזולת זה עברתו שמרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדימו הם להרגו. הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם.

וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תכף להם ולא לאביו, כי עודנו בסכנת מחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם. גם נגלה הדבר כי מה׳ יצא וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם, כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית מה:ח) ״לא אתם״ וגו׳ ואז גלה להם. ואף על פי כן הצרך ה׳ לשלח מלאך להצילו מידם, כמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא ויגש). ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר. או אפשר שידע שהצילו מלאך, ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קדם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קדם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר, ונכון.

כ לפי שפירש כל כי הוא אם, ואם הוא אשר, (מהרש"ל):

ל (נח"י), דקשה לרש"י למה לא האמין שהוא חי והלא הוא עצמו היה חושדן שמא מכרוהו, ועל זה פירש מכיון שאמרו שהוא מושל, וזה אין הדעת סובלת להאמין שאיש נכרי ימשול וכל שכן במצרים שאין עבד מולך, מדהא ליתא הא נמי ליתא, לכן אמר לא היה לבו פונה אל הדברים ודו"ק: