בראשית מד, ל

וּכְעַן כְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָּךְ אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא וְנַפְשֵׁהּ חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ

וּכְעַן בְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָךְ אַבָּא וְטַלְיָא לֵיתוֹהִי עִמָנָא וְנַפְשֵׁיהּ חֲבִיבָא לֵיהּ כְּנַפְשֵׁיהּ

ונפשו קשורה בנפשו - אביו. ולכך בראותו כי אין הנער ומת.

ועתה כבואי והורידו עבדיך. מאחר שהעיד בנו הנה כאשר יהיה כן לא ייוחס זה אל המקרה אבל ראוי שייוחס לנו שעשינו זאת התקלה בידים כענין בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם:

קשורה ב' במסורה הכא ואידך אולת קשורה בלב נער. שהוא נער ואף אם לקח הגביע הוא מפני אולתו הקשורה בו א"נ מפני שאולתו קשורה בו צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו:

ונפשו. של אבי:

קשורה בנפשו. של נער ואם תצא נפשו של נער תצא נפשו של אבי אחריה כי קשורה היא בה מאהבתו אותו:

כי אין הנער ומת. יחשוב כמו שהנער מת כיון שעלול הוא לכך. ומזה יסוב והורידו עבדיך וגו׳ ביגון. היינו ברעה כמש״כ לעיל אלא שהנפטר עצמו צר לו מפני סימן רע כמ״ש ובניו צר להם שמת ביגון ואנחה ולא השיג רוה״ק כראוי לפני המיתה לברך את בניו:

ועתה. שעור הכתוב ועתה כבאי אל עבדך אבי והיה כראותו כי אין הנער ומת, ומ"ש והנער איננו אתנו, הוא מאמר מוסגר, ר"ל הלא גם כשהנער איננו אתנו רק הוא אצל אביו מ"מ נפשו קשורה בנפשו, וכ"ש שתגדל האהבה בהפרדו מאתו, וממילא כראותו כי אין הנער ימות תיכף, ואל תאמר כי הלא נספר לו שהוא חי ושהוא אצל מושל ארץ מצרים, עז"א שתיכף כבואי ויראה כי אין הנער ימות תיכף מבלי שום שאלה ודרישה, וא"כ והורידו עבדיך את שיבת אבינו ביגון שאלה, ובזה השלים הטענה שראוי לשנות המשפט הזה מצד שתגיע מזה רעה לאחרים: