בראשית ד, ה

וּבְּקַיִן וּבְּקוּרְבָּנֵהּ לָא הֲוַת רַעֲוָא וּתְקֵף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי

וּלְקַיִן וּלְקָרְבָּנֵיהּ לָא סְבַר אַפִּין וּתְקֵיף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אִקוּנִין דְאַפּוֹהִי

ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא שעה אל קין המקריב שהיה בלתי רצוי וגם כן אל מנחתו שהיתה בלתי ראויה לרצון:

ויחר. בקנאתו לאחיו שהיה לרצון:

ויפלו פניו. בבשת פנים כי האל הובישו מסברו ולא קבלו:

ויחר לקין, בלבבו פנימה. ויפלו פניו, בחיצוניות גופו, וזה נאמר לשבחו ולא לגנותו, כי מי שלא מילא חובתו ובאו עליו תוצאות מדאיגות ולבו נוקפו על כך והוא מתחרט על מעשיו, הוא יותר משובח ממי שאין הנזיפה מעוררת אותו ולא מעציבתו. וקרוב לפרש "ויחר לקין", שנוח היה לו לו היה חולה או לקוי ביסורים, ולא נדחה קרבנו. ולו הוסיף ואמר ויחר לקין היטב, היינו אומרים ששאל את נפשו למות ובלבד שלא יגיע לו מה שהגיע לו, כדרך שאמר ביונה: היטב חרה לי עד מות. ומלת מאד קרובה אולי (במשמעותה) למלת היטב. וענין ויפלו פניו כאילו התבייש להרים פניו לשמיים כמו שאמר עזרא: אלוהי, בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. וגם כשראה אותו אדם או חוה הכירו בפניו סימני עצבות, וכדרך שנאמר לנחמיה מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רע לב.

ויחר לקין מאד ויפלו פניו. קין והבל ידעו סוד הקרבנות והקריבו קרבן לשם המיוחד יתברך ועד עתה הזכיר הכתוב אלהים או ה' אלהים, אבל עתה בענין הקרבן הזכיר השם המיוחד ואמר מנחה לה' וכאשר הקריבו שניהם, מנחתו של הבל נתקבלה ושל קין לא נתקבלה, אז נסתפק קין בענין העונש והשכר, והקב"ה ברר לו הענין כי כל העולם כלו מתנהג ע"פ העונש והשכר. זהו שאמר לו.

ואל קין ואל מנחתו לא שעה. מאס בקין ומאס במנחתו ועשה להם אות שידעו כי כן פירשו לנו רבותינו כי באש ענה להבל שירד אש מן השמים ויאכל את העולה ואת המנחה ועל קרבנו של קין לא ענה באש ונראה כי כן דרך אש לבוא בקרבן המרוצה כמו במשכן ובמקדש ובאליהו:

ויפלו פניו. הראה פנים זועפות והרגיש הבל כי היה שוטם אותו ומתקנא בו והיה משתמר ונזהר ממנו בסתמא:

ויחר לקין וגו׳. הנה החרון אף יגיד הגבהות, ונפילת אפים יגיד ההשפלה. החרון אף הוא נגד אחיו שעלה במעלות והוא ירד למטה, בחשבו כי הוא סבה, שהביא קרבן משבח ומעלה יותר ממנו ובאמצעותו הכר חסרון מנחתו. והשפלות בהכרתו פחיתותו בעיני ה׳.

עוד ירצה על זה הדרך: ויחר לקין – כשראה שלא קבל ה׳ מנחתו, כי זה יגיד שמאס הבורא בברואיו ואינו משגיח בהם, לזה חרה אף. ומדה זו בעובדי עבודה זרה היא, כאמרו (ישעיהו ח:כא): ״והיה כי ירעב והתקצף״ נגד אלהיו אשר אינו משגיח בו. וכאשר ראה כי שעה ה׳ להבל ולא לו, אז נפלו פניו, וידע כי לא מצד המשגיח אלא מצד הנשגח הוא סבה למנוע ממנו הרצון, ואחיו יוכיח ב׳ דברים: יוכיח כי ה׳ משגיח, ויוכיח כי קין משלל מהרצון, כי הם ב׳ מנחות ופגול אחת.

עוד ירמז הכתוב אמרם זכרונם לברכה (זהר חלק ב׳ קפ״ב:) כי כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו. ובחינה זו מתיחסת אל צלם אלהים שעל פני אדם, והוא אמרו ויחר לקין ובזה נפלו פניו, שנסתלקה ממנו הנשמה והוסר ממנו צלם הפנים. וטעם השפלתו בעיני ה׳ הגם שלא נודע חטאו, מעשיו מעידות שרשע היה.

ואל קין. היינו אל תפלתו:

ואל מנחתו. כמשמעו:

לא שעה. לא קיבל התפלה והמנחה:

ויחר לקין מאד ויפלו פניו. אינו כפל לשון. שהרי בפי׳ אמר לו ה׳ למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ולא אמר למה חרה לך ונפלו פניך. ובאמת שני ענינים הם. חרון הוא צער גדול עד שמשיג קדחת בגוף מרתיחת הדם. כמו שאמר יונה הנביא היטיב חרה לי עד מות. פי׳ הצער גדול כ״כ עד קרוב למות. והשגת הצער על מה שלא נעשה רצונו או איזה דבר שלא כחפצו. הוא בא מגבהות הלב. שחושב שאינו ראוי שיגיע לו כן לפי חשיבותו בעיני עצמו. אבל נפילת הפנים הוא להיפך מחשב בדעתו שהוא באמת שפל ונבזה. ואין לו להרים ראש להבא. והנה קין הי׳ מחולק בדעות עם הבל כמ״ש. עתה ראה והתבונן שלא כוון לדעת עליון. וחרה לו על העבר על מה תעה מדעה הישרה. ונפלו פניו על להבא. ראה א״ע שפל נגד הבל שהרי הוא עובד אותו בחנם. כי עד כה חשב שהוא יקבל שכרו מה׳ על שמפרנסו ועוסק בצרכי החיים לו ולאחיו ולא כן אחיו שמבלה ימיו בתענוגים ומותרות ולא יהיה לו שכרו בעמלו. אבל עתה ראה שאחיו מפיק רצון מה׳. א״כ על מה הוא עמל לו:

ויחר לקין. החרון יהיה אם חושב שראוי שיתקבל קרבנו ונעשה עמו שלא כדין, ונפילת פניו הוא בהפך אם חשב שאינו ראוי לכך ויתבייש מזה, ולכן אמר לו ה' למה חרה לך ולמה נפלו פניך, שהם דברים סותרים, ובכ"ז שני האופנים אינם מהראוי: