בראשית ד, ד

וישע. ויפן, וכן (פסוק ה) לא שעה אל מנחתו, לא פנה, וכן (שמות ה ט) ואל ישעו, אל יפנו וכן (איוב יד ו) שעה מעליו, פנה מעליו:

וישע. ירדה אש וליחכה מנחתו:

וְהֶבֶל אַיְתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנֵהּ וּמִשַׁמִּנְהוֹן וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְּקוּרְבָּנֵהּ

וְהֶבֶל אַיְיתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנָא וּמִפַּטִימֵהוֹן וַהֲוָה רַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּסְבַר אַפִּין בְּהֶבֶל וּבְקָרְבָּנֵיהּ

וישע. על משקל ויחר לקין. וטעמו כמו קבל והקרוב אליו שעו מני כדרך סוד הקרבן. ויתכן שירדה האש ודשנ' מנחת הבל ולא מנחת קין. ועל דעתי כי נקראת השנ' תמימ' ימים. וכן כתוב ימים תהי' גאולתו. בעבור שישובו הימים באורך או בקוצר כאשר היו בתחל'. וכן מימים ימימ' ופי' שנתים ימים ימים שלמים שנתים ואם נכתב שנתים יתכן שאינן שלימות מיום אל יום. וכן עד חדש ימים שישוב החדש כאשר היה על כן אמרתי בפי' דניאל כי ימים אלף ומאתים וצ' שהם ימים ולא שנים בעבור שהם במספר:

אל הבל ואל מנחתו. שהיה הבל המקריב רצוי ומנחתו גם כן רצויה שהיתה מן המין הראוי לרצון:

וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. מכאן תשובה, למינים שכופרים בעולם הבא. דבמה שעה אליו, והרי נהרג מיד, אלא על כרחך צריך לומר, שקבל קרבנו, וזכהו לעוה"ב:

ותרגמתי וישע: קבול – קבלה. כי שתי אותיות אלה כשהן סמוכות זו לזו יש להם שבע הוראות. ישועה ועזרה, כאמרך: על אלוהים ישעי, אראנו בישע אלהים, קבלה, וישע ה' אל הבל, הנחה ועזיבה, שעה מעליו ויחדל, כיוון ופניה, ישעה האדם על עושהו, התעסקות, ואל ישעו בדברי שקר, זריקה והשלכה – מקרקר קיר ושוע אל ההר, נדיבות – ולכילי לא יאמר שוע. ואת כל אחד מאלה יש לחבר אל מה שהוא מעניינו, אבל פקוד ושוע וקוע, הם שמות מקומות בבבל כטרניה וגדם וסורא.

ובענין הזה יש לברר שלושה דברים: א. האפשר שנדע מפני מה נתקבל קרבן הבל ולא קרבן קין? נאמר: הכתוב עצמו כבר רמז לכך, וכאילו אמרו בפירוש, כי כאשר תאר את קרבן הבל כדבר הבא מן המיטב, כך אמר על קרבן קין שהיה נקלה ונבזה והתורה עתידה לצוות ולהקריב ולהפריש מן המיטב, ככתוב: וכל מבחר נדריכם. ובתרומה אמר: מכל חלבו את מקדשו ממנו. ובצדקה – ויחי ויתן לו מזהב שבא, שהוא מן המבחר. ובכתבי הנביאים מפורש שהמקריב מהפחות שבידו אינו מקובל, ככתוב: והבאתי גזול ואת הפסח ואת החולה, והבאתם את המנחה הארצה אותם מידכם אמר ייי. ולא עוד אלא שמעשה כזה מביא קללה ולא ברכה, ככתוב: וארור נוכל ויש בעדרו זכר וזובח משחת לאדונו. ומילת נוכל בפסוק הזה משמשת בהוראת רמאות גזל וזיוף, ככתוב: בנכליהם אשר נכלו להם, על דבר פעור.

השאלה הב': אם הסיבה שגרמה לקבלת קרבן האחד ודחית קרבן השני מובנה, מה הוא שגרם לקבלת תפילתו של האחד ולדחית תפילתו של השני, שהרי אמר ואל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו ? ואומר, דבר זה השכל מחייבו והפסוק מסייעו, הבל היה ירא אלוהים ובר לבב וקין היה ההיפך מזה. והתפילה מלב טהור מתקבלת, ככתוב: אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך. ותפילה מלב תוך ומרמה אינה מתקבלת ככתוב: וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם.

והשאלה השלישית, מאין ידע הבל שתפילתו וקרבנו נתקבלו, וקין שתפילתו וקרבנו לא נתקבלו? ואומר באשר לקרבן (ידע שנתקבל) כאשר שלטה בו האש ושרפתו כליל והפכתו לאפר, כענין שנאמר יזכר כל מנחתך ועולתך ידשנה סלה. ומלת יזכור כאן מענין הזכרתה, שמשמעותה נתינת ריח, ומלת וידשנה נגזרת מן והרים את הדשן, והוא אפר. ושני דברים אלה הם אות לקבלת (הקרבן). ובאשר (לקבלת) התפילה, אם כל אחד מהם התפלל על דבר מסויים, הרי ראו, זה שבקשתו נתמלאה וזה שבקשתו לא נתמלאה, ואם היו הבקשות בענין כפרת העוונות וכדומה מן הדברים שאינם נראים בחוש ברור שהיה צורך בנביא שיודיע להם זאת, כמו שהודיע להם בשני הענינים (?) או שהראה להם בחלום, שאין בו מאומה מסיבות טבעיות, כאמור: בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו', אז יגלה אוזן אנשים וגומר.

וישע ה'. פנה והשגיח בו שירדה אש ולחכה מנחתו, כענין בקרבנות המתקבלים וכענין שכתוב (תהילים כ׳:ד׳) יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה, ולא עשה כן בשל קין.

וישע פרש״י ויפן וכן אל ישעו, חז״ק הפסוק הזה אינו בישעיה ואינו ואל ישעו בדברי שקר דא״כ קשה ליה מיניה וביה.

וישע. הק' אל הבל ואל מנחתו נתרצה בהבל ונתרצה בקרבנו:

והבל הביא גם הוא הבינו קין והבל סוד הקרבנות והמנחות ואדם הקריב פר וזה יחסום פי האומרים שהקרבנות על הכוונה השנית:

וישע ה׳ וגו׳ ואל קין וגו׳. טעם שלא התחיל בהודעת המקדם על זה הדרך ״ולא שעה אל קין וישע אל הבל״, בא ללמדנו הפלגת רחוק קין, שאפלו אחר שהיה נחת רוח לפני ה׳ באמצעות מנחת הבל, לא שעה לקין ואל מנחתו, הגם היותו ראשון בתשורה וגדול בסדר הלדה, ירד מטה מטה.

וטעם שכפל לומר אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל וגו׳, ולא הספיק לומר ״אל מנחת הבל ואל מנחת קין״. כאן רמז כי האדון היה מראה פנים של רצון למקרבי תשורה, והוא אמרו וישע אל הבל וגם קבל תשורתו, ואל קין לא הראה פנים לא לו ולא לתשורתו.

והבל הביא גם הוא. לשון גם הוא משמש אפילו הוא ויש להבין הרבותא בזה. והענין הוא שהודיע הכתוב שלא התנהג הבל במותרות משום מחשבת עון ופתוי יצה״ר דלפ״ז לא היה ראוי לו להביא מנחה ולבקש ע״ז מהקב״ה שיצליחו. שאין אדם מבקש מה׳ דברים של שטות ומחשבות עון וכדאיתא בירושל׳ ומדרש תהלים כ׳. בר״ג שהלך אצל חלפא בן קרויא וא״ל התפלל עלי ואמר יתן לך כלבבך. ר״ה בשם רי״צ אמר לא אמר לו כך אלא א״ל ימלא ה׳ כל משאלותיך. זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה ויאמר לו יתן לך כלבבך. פי׳ ברכה זו של יתן לך כלבבך אין מתפללין על כל אדם משום שמא בלבבו לגנוב אלא כדאמר לו ימלא ה׳ משאלותיך. וזה ברור שלא ישאל אדם מהקב״ה שיעזרו לכך והודיע כאן הכתוב כי הבל הבין בדעתו שכך רצון ה׳ שיהא האדם חי בזה האופן:

וישע ה׳ אל הבל. היינו שקבל תפלתו והצליח עסקו ותפלת האדם הוא נפשו של אדם כמו דכתיב בש״א ואשפוך את נפשי לפני ה׳:

ואל מנחתו. קבלה ברצון בהורדת אש כדאי׳ בב״ר מכ״ז הראה הקב״ה לדעת שרצונו וכבודו ית׳ להרבות ישוב העולם ולבקש חשבונות רבים. וכמאמר קהלת גם את העולם נתן בלבם וגו׳ ופי׳ ברבה את תאות העולם נתן בלבם שיהא האדם מבקש לבנות בית וכדומה (ויבואר עוד דבר ה׳ ע״ז):

ת כלומר במה ידע שפנה אליו ומפרש ירדה אש וכו':