בראשית לח, כו

צדקה. בדבריה

ממני. היא מעברת ורבותינו זכרונם לברכה דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:

כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:

ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק וחברו גבי אלדד ומידד (במדבר יא כה) ולא יספו, ומתרגמנן ולא פסקו:

וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהָבִתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסִיף עוֹד לְמִידְעַהּ

וְאַכֵּר יְהוּדָה וַאֲמַר זַכְיָא הִיא תָמָר מִינִי אִתְעַבָּרַת וּבְרַת קָלָא נַפְלַת מִשְׁמַיָיא וַאֲמַרַת דְמִן קֳדָמַי הֲוָה פִּתְגָמָא וְאִשְׁתְּזָבוּ תַּרְוֵיהוֹם מִן דִינָא וַאֲמַר בְּגִין דְלָא יְהַבְתָּהּ לְשֵׁלָה בְּרִי אִירַע יָתִי כְּדוֹן וְלָא אוֹסֵף תּוּב לְמֵידְעָהּ בְּמִשְׁכְּבָא

וְחַכֵּם יְהוּדָה תְּלָתָא סַהֲדוֹי וְקָם עַל רִיגְלוֹי וַאֲמַר בְּבָעוּ מִנְכוֹן אַחַי וֶאֱנָשֵׁי בַּיְיתֵיהּ דְאַבָּא קַבִּילוּ מִנִי בִּמְכִילָא דְאִינַשׁ מְכִיל בָּהּ מִתְכִּיל לֵיהּ בֵּין מְכִילָא טָבָא בֵּין מְכִילָא בִּישָׁא וְטוֹבוֹי דְכָל אִינַשׁ דִמְגַלֵי עוֹבְדוֹי עַל דִנְסִיבַת פַּרְגוֹדָא דְיוֹסֵף אָחִי וְאִצְבָּעִית יָתָהּ בְּאִידְמָא דִצְפִירָא וְקָרִיבִית יָתָהּ קֳדָם רִיגְלִי דְאַבָּא וַאֲמַר לֵיהּ חַכִּים כְּעַן הַפַּרְגוֹד דִבְרָךְ הוּא דָא אִילָא מְכִילָא לְקָבֵיל מְכִילָא סִדְרִין לְקָבֵיל סִדְרִין טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא בָּהִית לְעַלְמָא דַאֲתִי טַב לִי יָקַד בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלֵית אֲנָא יְקִיד בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא זַכְּאַי הִיא תָּמָר כַּלָתִי בְּדִינָא מִנִי הִיא מְעַבְּרָא חַס לָהּ לְתָמָר כַּלָתִי לֵית הִיא מְעַבְּרָא בְּנִין דִזְנוּ בְּגִין כְּדֵין לָא אַסְבִית יָתָהּ לְשֵׁלָה בְּרִי בְּרַת קָלָא נַפְקַת מִן שְׁמַיָא וַאֲמָרַת תְּרֵיכוֹן זַכְוָן בְּדִינָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת פִּתְגָמָא וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמֵיחֲכּוּם יָתָהּ:

צדקה ממני צדקה בדבריה ממני היא מעוברת ורבותינו דרשו (סוטה י) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:כ״ו) והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מלכים א ב לב) ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (שמואל א כד יז) צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו כאשר פירשתי למעלה (רמב"ן על בראשית ל״ח:ח׳) בדין היבום:

ולא יסף עוד לדעתה אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אף על פי שהיה ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים וזה טעם האומר (סוטה י) לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף:

כי על כן לא נתתיה. כמו כי על כן ראיתי פניך. כטעם חכמינו הואיל ולא נתתיה. או טעמו עשתה כן כי לא נתתיה:

לדעתה. לשכב עמה:

צדקה ממני - יותר ממני, שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה, היא השלימה תנאי שצויתיה, אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה כי לא נתתיה לשלה בני. וכן: על צדקו נפשו מאלהים, יותר מאלהים. וכן בשאול: ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני. יותר ממני.

ולא יסף - ולא הוסיף שאם אתה מפרשו ולא פסק היה לו לכתוב ולא יסף (נ"א יסוף עוד [מ]לדעתה.

צדקה ממני. אע"פ שהיא באה אלי במרמה ואני לא ראיתיה כלל כי שלחתי הגדי מכל מקום היא צדקה במרמתה שהיתה לתכלית טוב ורצוי לאל ית' שהיא קיום הזרע לא להנאת עצמה שהרי חזרה לאלמנותה תיכף יותר ממה שצדקתי אני בקיום אמונתי שהיתה הכונה בו לכבודי ולהשיג ערבוני שהוא תכלית נפסד וגרוע כאמרם ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה:

ויאמר צדקה ממני. לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם אדם בא לפני הדיין אם הוא מודה בפשעו הורגו אבל הקב"ה ומודה ועוזב ירוחם. ומיד שראה ראובן שיהודה הודה עמד הוא והודה על בלבול יצועי אביו. וזה שאמר אליפז לאיוב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם אלו יהודה וראובן ולפיכך להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. וזהו כשברכם משה רבינו ע"ה שאין הפסקה ביניהם שנא' יחי ראובן ואל ימות וכו' וזאת ליהודה ויאמר שמע הרי לא עבר זר בתוכם:

צדקה ממני. פי' כתרגומו ממני הרה ותימה דאדרבא זנות גדול הוא לזנות מחמיה. וי"ל שכך היה דרכן כי כאשר לא היה אחים למת היה הקרוב יותר מייבם וה"ק צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ועלי היה ליבם שלא ראיתי שיעשה שלה היבום ובשעה שאמר יהודה צדקה ממני אמר לו הקב"ה אתה הצלת ארבע נפשות ג' מאש ואחד מן הבור חייך שאציל בניך אחד מן הבור ושלשה מן האש שנא' ויהיו שם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה מבני חזקיה לא נאמר אלא מבני יהודה. דניאל מן הבור חנניה מישאל ועזריה מן האש. ד"א צדקה ממני ממני היא הרה ובקידושין באתי אליה כדפרי' לעיל ולא בזנות. וקשה להרב משה הרי אין קידושין תופסין בכלתו ולפי מאי דמסיק במס' סוטה יתומה אני ניחא וגם שם פירש"י יתומה אני וקדושי בנך אינן קדושין כי אפי' ממאנת בו עתה ונמצא שלא היתה כלתו. ולהא ניחא נמי דברי המפרשים ולא יסף עוד לדעתה לא פסק מלבא עליה. ונ"ל דהך שיטה אתיא כמאן דאמר אפילו בנה מורכב על כתפה יכולה למאן. ד"א צדקה ממני אפי' אם היתה מעוברת לא נתחייבה כדין בת כהן דבית דינו של שם גזרו דוקא על עכו"ם הבא על בת ישראל ולא על ישראל הבא על בת ישראל. וכן איתמר בע"ז פרק אין מעמידין זנות בית דינו של שם גזרו וכו':

צדקה ממני. כשהביאו לו החותמת והפתילים והמטה הודה מיד, ואמר צדקה ממני כלומר צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת, וכן דעת התרגום.

והרמב"ן ז"ל פי' צדקה ממני יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכונה למצות יבום, וזהו שאמר כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני, כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.

ובמדרש צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. ודרשו רז"ל בשלהי מסכת מכות א"ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם ובית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה. בית דינו של שם, יהודה אמר צדקה ורוח הקדש אמרה ממני. בית דינו של שמואל שנאמר (ש"א יב) עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, ויאמר עד, היה לו לומר ויאמרו אלא רוח הקדש משיבה עד. בית דינו של שלמה שנאמר (מלכים א ג) תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו ורוח הקודש משיבה אליו היא אמו.

ולא יסף עוד לדעתה. אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים.

צדקה ממני מהו ממני אלא ה״ק אשר עשתה להזקק לי להקים למת זרע ממני. ולא משילה כי יראה פן ישחית זרעו כאחיו וימות.

כי על כן שהרי בשביל כן שיראתי פן ישחית זרעו וימות כאחיו לא נתתיה לשלה בני. ד״א צדקה ממני מאתי תזכה היא בדין שלא אדון אותה לחובה שאם הייתי מחייבה הייתי מחייב את עצמי.

ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק עוד מלבא אליה כי מתחלה בא עליה לשם קדושי יבום לדעתה כדאמרינן לעיל. וי״א שבאותו הדור לא היו מקדשין אלא בביאה וקידושי ביאה אינן קדושין אלא לנבעלת כדרכה וער ואונן שלא כדרכה שמשו נמצאת שלא היתה כלתו. ד״א ולא יסף לא הוסיף כסבור קטלנית היא. ד״א בוש על שהיתה כלתו. ואם אתה מפרשו לא פסק לא היה לו לכתוב לדעתה אלא מדעתה.

צדקה ממני. יותר ממני כי אני כזבתי לה שלא נתתיה לשלה והיא עשתה בדין ובמשפט:

ולא יסף עוד לדעתה. כי חשבה קטלנית ולא רצה למעבד עובדא לנפשיה:

צדקה ממני. לפי מה שכתבנו למעלה, כי מה שפסקו דינה לשרפה היה לצד שבית דינו של שם גזרו על זנות הגוי. אחר שנתגלה שעם יהודה זנתה, היא יותר צדקת מיהודה, כי יהודה לא ידע כי כלתו היא ובחזקת גויה היתה ובא עליה ועבר על גזרת בית דינו של שם, והוא אמרו ״צדקה ממני״. וזה הוא שעור הכתוב: צדקה בדבריה, וממילא צדקה בדינה, ועוד לה שהיא יותר ממני בצדקות מטעם שכתבתי. ולא נתחיב יהודה על הודאתו שבא עליה בחזקת גויה, כיון שכפי האמת לא גויה היתה, ודבר זה דומה למתכון לאכול חתיכת חלב ועלה בידו חתיכת שומן.

ואם תאמר: סוף כל סוף בשעת מעשה שבחזקת גויה בא עליה, למה עבר על גזרת בית דין? לזה כבר תרצו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה פ״ה) כי מה׳ מצעדי גבר ותקן עלילות להוציא לאור תעלומות. וצא ולמד מה שפרשנו בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מ״ט:ט׳) ״גור אריה״ וגו׳:

כי על כן לא נתתיה וגו׳. פרוש, לפי מה שאמר ״צדקה יותר ממני״, גמר אומר כי גם לא עשתה פריצות, כי טעמה על אשר לא נתתיה לשלה בני. ראתה כי אבדה תקותה, לזה עשתה הדבר הזה.

או ירצה לומר כי הוא הגורם לה לעשות כן לצד שלא נתנה לשלה, והוא אמרו צדקה היא במעשיה, וממני פרוש, מצדי אני הייתי סבה לה כי לא נתתיה וגו׳:

כי על כן וגו׳. לכל פירושי ראשונים ז״ל תיבות על כן אינם מדויקים ומה מקרא חסר אם היה כתוב כי לא נתתיה וגו׳ אלא כך הפי׳ דהנה מעשה זה שבעל יהודה את כלתו שנהגו איסור גם לפני מ״ת היה אפשר לחשוב לשבח ולגנאי וכן לתמר. היינו אם בא עליה שלא בשביל הקמת שם הוא גנאי ואי להקמת שם הוא שבח. אכן ליהודה שלא ידע שהיא תמר אין בזה לא שבח ולא גנאי אבל תמר אם היתה כונתה לזנות היה בזה אשמה גדולה אבל אם היה כדי להקים זרע מיהודה היה בזה שבח נעלה שמסרה נפשה בשביל זה וא״כ לא נתבררה הכונה:

ויאמר יהודה צדקה ממני. יותר ממני שהיא כוונה לשם מצוה. ופי׳ מאין הוא יודע כי על כן וגו׳. שהרי באמת לפלא בעיני מדוע לא נתתיה לשלה בני. וכמתפלא על עצמו ואמר משום שהיא צדקה והתפללה להקים זרע ממני שאני חשוב בן יעקב ולאה יותר מבני שהוא בן הכנענית. והבין שהוא סיבה מן השמים שיגיע לידי כך:

ולא יסף עוד לדעתה. כבר נתבאר בפ׳ בראשית דלשון ידיעה בתה״מ אינו אלא לדעת שהוא ידע בכונה פרטית את מי הוא בועל לפי הענין והכא כתיב ולא יסף עוד לדעתה. היינו לקדשה ולהכניסה כדין אע״ג שמה שבעלה היה בדרך זנות מ״מ כיון שבעלה לתועלת הקמת שם ה״ז קנאה אף בלי ידיעה כדאיתא ביבמות פ׳ החולץ ולקחה לו לאשה כיון שלקחה ה״ה כאשתו ותנן בריש פ׳ הבא על יבמתו בין בשוגג כו׳ קנאה:

מ דקשה לרש"י דצדקה ממני משמע שהיא היתה צדקת יותר ממנו, ומאי נפקא מינה בזה כאן אם היא יותר צדקת או לא. (נח"י), צדקה בדבריה ולא צדקה במעשה הזנות דהא קרא אמר (לעיל פ' ט"ז) ולא ידע כי כלתו היא, משמע הא אם ידע לא היה בא עליה, ומאחר שהיא ידעה איך התירה עצמה לו, ואשינויי דחיקי לא סמכינן, מכל מקום צדקה בדבריה שאני מכיר שהסימנים הם שלי ומסתמא ממני היא מעוברת, כמו שאמרו (לעיל פ' כ"א) לא היתה בזה קדשה, וגם החשבון כמשלש חדשים מוכיח, מאי אמרת שמא גם אחרים באו עליה ונתעברה מהם, זה הוא ספק והסימנים הם ודאי:

נ דכי על כן למה לי בחד סגי:

ס הכי פירושו מאן דאמר לא הוסיף סבר דעתו של יהודה לא היה שיבא עליה, אלא כדי להקים זרע על שם המת, וכיון שקיים לא בא עליה עוד, ומאן דאמר לא פסק כיון שראה יהודה שמתאווה להוליד בנים ממנו והיתה אפשר כוונתה לשם שמים, לכך לא פסק מלדעתה: