אור החיים על בראשית פרק לח

וירד יהודה וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה י״ג) שהורידוהו אחיו מגדלתו, והגאון רבי אברהם אבן עזרא אמר כי טעמו כי הבא מפאת צפון של עולם לדרומו הוא יורד, עד כאן. דבריו צודקים אם לא היה אומר הכתוב תבת ״מאת אחיו״, שמורה באצבע כי הירידה היתה מאחיו, עוד אמרו ויט עד איש וגו׳, ולדברי רבותינו זכרונם לברכה יבא הכתוב על נכון כי ״וירד״ לשון ירידה יכון, ותבת ״ויט״ אצטריך לגופו.

בת איש כנעני. פרוש, סוחר. והגאון רבי אברהם בן עזרא כתב: ״ויתכן שהוא כמשמעו״. ואני אומר כי לא יתכן שידבקו בני יעקב בדבר שהקפידו עליו אבותיהם שלשתן יחד, וכאמרם בפסחים (פסחים נ.), והכתוב שמר את הדבר במה שדקדק לומר ״בת איש כנעני״ – פירוש אביה כנעני ולא היא כנענית, ובאיזה אופן יהיה הדבר אם לא שתאמר סוחר. ואלו היה כנעני ממש ומודיע הכתוב כי עשה יהודה דבר בלתי הגון, כן היה לו לומר: ״וירא שם בת כנענית״ או ״אשה כנענית ושם אביה שוע״. ואין בזה תוספות תיבה על המכתב אשר כתב, ולענין גלוי מלתא כזה נאמר לשתוק, ולכתוב ודאי.

ויקחה. פרוש, כדין לקוחי אשה.

כי ראתה וגו׳ והיא וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר והיא ולא הספיק לומר ״ולא נתנה״ וגו׳, והדבר מובן שעליה הוא אומר. ואולי כי שני דברים אמר הכתוב: האחד – כי ראתה כי גדל שלה, והדבר מובן שלא נתקים מאמר חמיה שאמר ״עד יגדל״ וגו׳ כי עודנה בבית אביה, והשני – והיא לא נתנה וגו׳ פרוש שראתה ברוח הקדש שאינו ראוי שתנתן היא לו לאשה, ולזה עמדה ועשתה והצליחה. וצא ולמד מה יצא ממנה לעולם – מנשים באהל תברך.

הוציאוה ותשרף. הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האמות, כאמרם (עבודה זרה לו:), ומשמע אפלו אין שם אסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל, אף על פי כן גזרו עליה. ואולי כי מסרת היתה בידם לגזר גזרות ולהרג העובר על הגזרה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה, כי הגזרה היתה על זנות גוי דוקא. ואין בה גם כן אסור ערוה כי כלתו מתרת לבן נח. ולפי דבריהם שאמרו (סוטה י:) ״ולא יסף לדעתה״ שלא פסק ממנה עוד, הרי זה מגיד כי האב היה מיבם לכלתו.

צדקה ממני. לפי מה שכתבנו למעלה, כי מה שפסקו דינה לשרפה היה לצד שבית דינו של שם גזרו על זנות הגוי. אחר שנתגלה שעם יהודה זנתה, היא יותר צדקת מיהודה, כי יהודה לא ידע כי כלתו היא ובחזקת גויה היתה ובא עליה ועבר על גזרת בית דינו של שם, והוא אמרו ״צדקה ממני״. וזה הוא שעור הכתוב: צדקה בדבריה, וממילא צדקה בדינה, ועוד לה שהיא יותר ממני בצדקות מטעם שכתבתי. ולא נתחיב יהודה על הודאתו שבא עליה בחזקת גויה, כיון שכפי האמת לא גויה היתה, ודבר זה דומה למתכון לאכול חתיכת חלב ועלה בידו חתיכת שומן.

ואם תאמר: סוף כל סוף בשעת מעשה שבחזקת גויה בא עליה, למה עבר על גזרת בית דין? לזה כבר תרצו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה פ״ה) כי מה׳ מצעדי גבר ותקן עלילות להוציא לאור תעלומות. וצא ולמד מה שפרשנו בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מ״ט:ט׳) ״גור אריה״ וגו׳:

כי על כן לא נתתיה וגו׳. פרוש, לפי מה שאמר ״צדקה יותר ממני״, גמר אומר כי גם לא עשתה פריצות, כי טעמה על אשר לא נתתיה לשלה בני. ראתה כי אבדה תקותה, לזה עשתה הדבר הזה.

או ירצה לומר כי הוא הגורם לה לעשות כן לצד שלא נתנה לשלה, והוא אמרו צדקה היא במעשיה, וממני פרוש, מצדי אני הייתי סבה לה כי לא נתתיה וגו׳:

על ידו שני לאמר. פרוש, נצנצה במילדת רוח הקודש ועשתה ולא ידעה מה עשתה. היא קשרה על ידו שני, וזה רומז כי הוא שני לא ראשון, אבל היא אמרה כי זה יצא ראשונה. והוא אמרו לאמר ״זה יצא ראשונה״, פרוש, היא אמרה כן, אבל כפי האמת להיפך יגיד שם הסימן, כי יש אם למסורת.

מה פרצת וגו׳. פרוש, כי להיות שיד הראשון תגיד כי הוא הקרוב לצאת קודם אחיו, ואף על פי כן דחפו זה לראשון וסתר העמדתו קודם לו, זה יגיד הדרגה גדולה. והוא אמרו מה פרצת על דרך אמרו (תהלים קד:כד) ״מה רבו מעשיך״ וגו׳. ואמרו עליך פרץ מפרשת דבריה מה היא הפרצה שעשה, ואמרה ״עליך פרץ״, פרוש, כי הנותן יד יגיד כי הוא בא עליו בהזרעה, כי הנכנס אחרון בזרע יוצא ראשון, ואם כן הוא בא עליו ופרץ גדרו ויצא ראשון. והוא אמרו ״עליך פרץ״ והבן. וכפי זה פרץ ראשון בהזרעה וראשון בלדה כי לו המלוכה נסוכה תכון עולם.