בראשית לח, כה

הוא מוצאת. להשרף:

והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים:

הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות:

הִיא מִתַּפְּקָא וְהִיא שְׁלָחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דִּי אִלֵּין דִּילֵהּ מִנֵּהּ אֲנָא מְעַדְּיָא וַאֲמֶרֶת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן לְמָן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין

תָּמָר מִתְאַפְקָא לְאִיתּוֹקְדָא וּבְעַת תְּלַת מַשְׁכּוֹנְיָא וְלָא אַשְׁכַּחְתְּנוּן תָּלַת עֵינָהָא לִשְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ עֲנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא אַנַנְקִי וְאַנְהָר עַיְינִי וְאַשְׁכַּח תְּלַת סַהֲדֵי וַאֲנָא מְקַיְימָא לָךְ מִן חַרְצְיַי תְּלָתָא קַדִישַׁיָיא דְמִקַדְשִׁין שְׁמָךְ וְנַחְתִין לְאַתּוּן נוּרָא בְּבִקְעַת דוּרָא בֵּיהּ שַׁעְתָּא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִיכָאֵל וְאַנְהַר עַיְינָהּ וְאַשְׁכַּחְתּוּן וּנְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קָמֵי רִיגְלֵי דַיָינַיָא וַאֲמַרַת גַבְרָא דְאִלֵין מַשְׁכּוֹנְיָא דִידֵיהּ מִינֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא וְאַף עַל גַב דַאֲנָא יָקְדָא לֵית אֲנָא מְפַרְסְמָא לֵיהּ בְּרָם מָרֵי עַלְמָא יִתֵּן בִּלְבָבֵיהּ דְיַכִּיר יַתְהוֹם וִישֵׁיזִיב יָתִי מִן דִינָא רַבָּא הָדֵין וְכֵיוַן דְחָמָא יַתְהוֹם יְהוּדָה אַכֵּר יַתְהוֹם בְּכֵן אָמַר בְּלִבֵּיהּ טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין דְהוּא עָלַם עֲבִיר וְלָא נַבְהִית בְּאַנְפֵּי אַבְהָתִי צַדִיקַיָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי טַב לִי יַקִיד בְּעַלְמָא הָדֵין בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלָא נֵיקַד בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵשָׁא דְמֵיכְלָא קָבֵיל מֵיכְלָא הוּא לְפוּם דְאַמָרִית לְיַעֲקב אַבָּא אַכַּר כְּדוֹן פַּרְגוֹדָא דִבְרָךְ לְפוּם כֵּן צְרָכִית לְמִשְׁמַע בְּבֵי דִינָא לְמַן אִינוּן סִיטוּמְתָּא וְחוֹטְיָא וְחוֹטְרַיָא הָאִלֵין

תָּמָר נַפְקַת לְמִיתּוֹקְדָא בְּנוּרָא וּבָעֵת תְּלָתָא סַהֲדֵי וְלָא אַשְׁכְּחַת יַתְהוֹן תָּלַת עַיְינָא לִמְרוֹמָא וַאֲמָרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמֵי מִן קֳדָמָךְ יְיָ אַתְּ הוּא יְיָ אֱלהִים דְעֲנֵי לַעֲיָיקַיָא בְּשַׁעַת עֲקַתְהוֹן עָנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא דְהוּא שַׁעַת אֲנַנְקֵי וַאֲנָא מְקַיִמְנָא לָךְ תְּלָתָא צַדִיקִין בְּבִקְעַת דוּרָא חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה בָּהּ בְּשַׁעְתָּא שְׁמַע מֵימְרֵיהּ דַיְיָ קַל צְלוֹתָהּ וַאֲמַר לְמִיכָאֵל חוּת וְהַב יַתְהוֹן לְהַנְהָרִין עֵינֵיהּ כַּד הֲוָה חֲמַת יַתְהוֹן נְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קֳדָם רִגְלוֹי דְדַיְינַיָא וַאֲמָרַת לְהוֹן גַבְרָא דְאִילֵין דִידֵיהּ מִנֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא אַף עַל גַב דִיקִידָה לֵית אֲנָא מְפַרְסַיָא לֵיהּ בְּרַם רְחִיצָא אֲנָא בְּרִבּוֹן כָּל עַלְמַיָא יְיָ דְהוּא סָהִיד בֵּינִי וּבֵינֵיהּ דִיהַב בְּלִבֵּיהּ דְגַבְרָא דְאִלֵין דִידֵיהּ דְיַחְכִּים לְמַן עִזְקָתֵיהּ וְשׁוֹשִׁיפָא וְחוּטְרָא הָאִילֵין:

היא מוצאת. היה ראוי להיות כמו מודעת זאת לולי העלם האל"ף כמשפטה:

היא מוצאת - לאחר שהוציאוה שלחה הערבון ועדיין לא רצתה לגלות אלא לאיש אשר אלה לו.

היא מוצאת והיא שלחה. שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי:

לאיש אשר אלה לו. אע"פ שהיתה באותה סכנה לא רצתה להלבין פניו כאמרם ז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר:

היא מוצאת קרי חסר אל"ף לומר לך שאמרה אפילו אם יציתו בה את האור לא תודה:

הכר נא למי החותמת ס"ת תירא שאמרה לו תירא את השם ותודה:

היא מצאת. דרשו רז"ל מכאן (כתובות ס"ז סוף עמוד ב') נוח לו לאדם שישליך לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואעפ"י שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרך הזה מלשון (איכה ד') ויצת אש בציון:

היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון (איכה ד׳:י״א) ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך.

והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו.

ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה.

והיא שלחה כתיב ביו״ד.

היא מוצאת. כשהוציאוה לשריפה אז שלחה אליו כדי שירחם עליה ולא רצתה לומר שאני הרה ממנו שמא יכעוס ויאמר לא היו דברים מעולם מי יוכיח על פניו אלא לאיש אשר אלה לו אם תודה תודה ואם לאו הנני אמות וקולר על צאורך כי לא אוכל להוכיח:

לאיש אשר אלה לו. החפצים הללו וא״כ אפי׳ לא יודע שהמה שלו. מ״מ יבין שלא זנתה עם רועה זונות שהרי הוא נושא כאלה. וא״כ אין חרפה לו כ״כ. אח״כ הוסיפה לאמר הכר נא וגו׳ שזה הוא בעצמו:

כ ואם תאמר מנלן דילמא מה שתמר לא היתה מודה משום דעדיין לא הפילוה לאש ולא היה אש בוער, אבל אם היה האש בוער היתה מודה, וי"ל דפירש ר"ת בתוס' פרק הזהב (ב"מ נ"ט. ד"ה דכתיב) מדכתיב היא מוצת חסר א' שהוא מלשון ויצת אש בציון (איכה ד' י"א), אם כן שמע מינה שהאש היה בוער ואפילו הכי לא היתה מודה, לכך פירש מכאן אמרו וכו':

ל היא לא היתה יודעת שג' נפשות היו, אלא רש"י נקט זה לפי האמת שהיו ג', אבל היא לא אמרה רק שתי נפשות. ופירש מהרש"ל דהוכחת רש"י הוא מדכתיב הכר נא וגו', ולמה כתב נא באמצע, הוה ליה למיכתב או בתחילה או בסוף, ולכן מדקדק רש"י מתחילה אמרה הכר שאני הרה ממך ועוד אמרה נא, כלומר ועוד בקשה אחרת שלא תאבד הנפש היתירה כלומר שתודה לדברי שלא תאבד שלשה נפשות עכ"ל: