בראשית ג, יז

ארורה האדמה בעבורך. מעלה לך דברים ארורים כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם:

וּלְאָדָם אֲמַר אֲרֵי קַבֵּילְתָּ לְמֵימַר אִתְּתָךְ וַאֲכַלְתָּ מִן אִילָנָא דִּי פַקֵּידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ לִיטָא אַרְעָא בְּדִילָךְ בַּעֲמַל תִּיכְלִינַהּ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ

וּלְאָדָם אָמַר אֲרוּם קְבֵלַת לְמֵימַר אִנְתְּתָךְ וְאָכָלְתְּ מִן פֵּירֵי אִילָנָא דְפַקִידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵיהּ לוּטָא אַרְעָא בְּגִין דְלָא חַוִיאַת לָךְ חוֹבָךְ בַּעֲמַל תַּכְלִינָהּ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ

ולאדם. ארור' האדמ'. שלא תוציא תבוא' רבה:

בעצבון תאכלנה. תאכל תבואת' והיא דרך קצרה. וכן והיו באוכלי שולחנך:

כי שמעת לקול אשתך. ביחסה לאל ית' שקר וקנאה:

ותאכל מן העץ. שמרית התחייבת מית' כמו שהית' ההתראה. הנה בשביל ששמעת וקבלת את סברתה לחשוב אל ה' תועה. ארור' האדמה שלא תוסיף תת כחה לך בלתי עבודה. ובשביל שמרית ועברת על מצותי:

ארורה האדמה בעבורך. פי' בתאותך, מלשון בעבור הארץ, כמו שאמר אחר כך, וקוץ ודרדר:

אשר צויתיך לאמר. הוצרך להוסיף לאמר כלומר שהיה לך להזהיר אפילו על הבהמה ועל החיה שלא יאכלו ממנו ואתה בעצמך אכלת.

ולאדם. אמר רבי יהודה ב״ר סימון מבראשית עד ולאדם יש שבעים ואחת אזכרות כנגד שבעים ואחד סנהדרין מלמד שדנו הקב״ה בסנהדרין גדולה לקנוס עליו מיתה. ואם תאמר הרי שבעים ושלש הם אלא בצלם אלהים והייתם כאלהים אינו בכלל כמו שפרשתי למעלה.

ולאדם אמר. הכל משמשים פנים כנגד עורף חוץ מג׳ שמשמשים פנים כנגד פנים מפני שהשכינה מדברת עמהם ואלו הן אדם נחש דג. אדם דכתיב ולאדם אמר, נחש ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש דג שנאמר ויאמר ה׳ לדג.

כי שמעת לקול אשתך. ולא לקולי והיא גלתה לך סוד הנחש לפיכך לא היית שוגג ועל כן נענשת.

ארורה האדמה. נתקללה האדמה על שעברה ציוויו של הקב״ה שאמר לה תדשא הארץ עץ פרי עושה פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי. והיא לא נתקללה אלא ימי חייו של אדם שנאמר כל ימי חייך וצא וחשוב שנותיו ותמצא שמשמת הוא לא נולד איש עד שנולד נח וחזרה ברכה למקומה דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה וגו׳ וכתוב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם.

בעבורך בתבואתך לשון מעבור הארץ, כמו שכתב אחריו וקוץ ודרדר תצמיח לך.

כל ימי חייך וא״ת איך ניצל אדם מן המיתה הרי כתיב כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא י״ל ניצל לפי שהשיב דברים נכוחים. האשה אשר נתת עמדי וגו׳ סבור הייתי שלא נתת לי אשה רק לתקנתי ולא היה לי להשמר ממנה, ומ״מ מפני שהניח צווי נתקלל.

ולאדם אמר. מאחר שאכלת מן העץ ונכנס בך יצר הרע כל כך אין לך שמירה אלא סכין שאם לא יתפחד אדם מן המיתה מתוך יצר הרע יגזול ויחמוס ויעשוק וישחית את העולם ולפיכך קנס עליו מיתה וגם יגיעה שהיא משכחת עון:

ואותה ברכה שברכן בששי לומר פרו ורבו לאחר שסרחו היתה שהוצרכו לפריה ורביה, תדע דכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה ואי קודם שסרחו היה להם לומר ומלאו את הגן ששם היה דירתם קודם אלא לאחר שסרחו היתה אותה ברכה אלא שנכתבה שם עם היצירה:

ולאדם אמר וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין מקפיד ה׳ על שמיעתו לקול אשתו, שלא היה לו לומר אלא ״כי אכלת מן העץ״ וגו׳? עוד למה דקדק לומר לקול אשתך? עוד צריך לדעת אמרו תבת לאמר. אכן לפי מה שפרשנו כי אדם לא ידע בעת אכלו כי עץ הדעת הוא, לא יצדק לומר לו ״כי אכלת מן העץ״ וגו׳, כי הוא לא אכל מן העץ בידיעה אלא בשוגג. לזה אמר אליו ה׳ כי שמעת וגו׳, פרוש שקבל דברי אשתו ולא בדק אחריה, ונמשך לו מזה שאכל מן העץ. ודקדק לומר לקול לרמז שלא בחן בדבריה, אלא להברת דבריה שאמרה לו ״קח ואכול״ אכל, והיה לו לשאול מאיזה עץ לקחה. ואמרו ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר, כאן רמז החטא ששגג בו, כי הוא צוה לו לאמר לאשה שלא תאכל מן העץ, והוא אמרו ״העץ אשר צויתיך לאמר״, פרוש לומר להאשה, והוא לא אמר להאשה אלא מהפרי כמו שדיקנו דבריה.

ואמרו ארורה האדמה ולא קלל לאדם כמו שקלל לחוה מטעם האמור בדבריו, כמו שכתבנו, וקלל להאדמה כי היא סבה, כי הגם שהאדם צוה להאשה על הפרי לבד ולא על העץ, עם כל זה לא היה בזה מכשול, אם לא היה השנוי ששנתה האדמה בעץ הדעת והיה עצו כשאר עצי הגן, לא היה סבה להחטא, כמו שכתבנו למעלה. גם אם היתה עושה כל עצי הגן טעם העץ כטעם הפרי, היה האדם נזהר לומר לחוה כי נצטוית גם על העץ, והיא גם היא לא היתה שולחת יד בעץ מקודם. גם לא היתה מתפלאת בו בשנותו את טעמו של עץ משאר עצי הגן. לזה קלל ה׳ להאדמה כי היא היתה סבה לכל, שתוציא מין קללה. ולאדם לא קלל אלא שבאמצעות קללה זו שלם לו ה׳ מדה כנגד מדה, הוא שמע לאשתו ועשה חפצו בתאות אכילת דבר אסור, גם הוא תמיד בעצבון וגו׳ ותצמיח לו קוצים וגו׳. וכנגד עריבות האכילה אמר לו ואכלת את עשב השדה. וכנגד שלא טרח לדעת מנין הובא אליו האוכל אמר בזעת אפיך וגו׳, שלא ישיג אכל במנוחה בלא טורח.

כי שמעת לקול אשתך וגו׳. לא החל לומר כי אכלת מן העץ וגו׳ אלא בשביל שלא הענישו כמו שאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ע״כ ביאר לו ה׳ שאם היה אוכל בשאט נפש ודאי היה ראוי להענש מיד. וכדרך הכתוב במיתת נו״א בקרבתם לפני ה׳ וימותו שקרבתם לפני ה׳ גרם להם שמתו מיד על חטאתם שהקריבו אש זרה. ויבואר שם. א״כ באדם נמי שהיה אז עומד וקרוב לפני ה׳ אם היה חוטא במזיד היה ראוי שימות מיד. לכן אמר לו ה׳ כי שמעת לקול אשתך ואין זה אלא שוגג. אין עונשך רק המוכרח לפי מעמדך כעת:

ארורה האדמה בעבורך. כל בעבור משמעו לטובתו כדי שיהי׳ כן. וכמו בעבור תברכני נפשך. וה״נ משמעו לטובתך. דאחר דסר ממך אהבת ה׳. הטוב טוב לפניך שיהא האדמה ארורה. ותבא לידי בעצבון תאכלנה. ביגיעה ועבודה רבה:

כל ימי חייך. דלא תחשוב שא״צ עבודת הארץ רק בפעם ראשונה. ע״ז אמר כל ימי חייך. וכ״ז הוא לטובת האדם שלא יסור מדרכי ה׳ וכמ״ש שיגיעת שניהם משכחת עון. וכמ״ש בפ׳ שלח עה״פ טובה הארץ מאד מאד ע״ש:

כי שמעת לקול אשתך. פי' במדרש שאמרה לו דברים של טעם עיי"ש, שזה ההבדל בין שמיעה בקול ובין שמיעה לקול כמ"ש שמות (סי' ג' פ' י"ח). אשר צויתיך לאמר, פי' במדרש לאמר לזולת להזהיר החיה והבהמה, ר"ל שאין לך תירוץ שלא אסרתי לך רק ליקח מן העץ בעצמו, שא"כ לא יצויר בחיה, שאזהרה לחיה שאין בה דעת פי' שאדם לא יתן להם לאכול. ארורה האדמה בעבורך, לפי כללי הלשון היה צ"ל בגללך, שבגלל מציין הסבה הקודמת, אבל בעבורך משמע שזה לצרכך, שאחר שאכלת מעץ הדעת אם תמצא מזונותיך בקל יולדו בך בכל יום ציורי תאוה חדשים, וצריך שתהיה טרוד תמיד ועמל להוציא לחם, שעי"כ לא ימשלו בך ציורי הקנאה והתאוה והכבוד, כי בעצבון תאכלנה, שתהיה עמל תמיד להשביע רעבונך, ולא תהיה נפשך פנויה אל ציוריה הרעים:

ה ה"ג ד"א משל וכו' דלפירוש הראשון הקללה היה לאדם ע"י האדמה, אבל לפי המשל היתה הקללה לאדמה, דאף כאן האדם נברא מן הארץ, לכך קלל האדמה, אבל קשה דהכא משמע דלכך קלל האדמה, ולעיל (א' י"א) פירש רש"י משום דלא עשתה ציווי של מקום, וי"ל דהא והא גרמא דאי הוה נתקללה בעון עצמה היה לה להתקללה שתעשה פירות על חד תלת, אבל בקוצים ודרדרים זה היה בשביל עון שניהם:

ולאדם אמר וגו' עד כתנות עור וילבישם. אחרי שקלל את הנחש שהיה המניע הראשון בזה ואת האשה שהיתה הסבה האמצעית בא לקלל את האדם שהיה החוטא בעצם ובאמת ואמר לו כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ וגו' להגיד ששני פשעים גדולים עשה. הא' ששמע לאשתו ונכבש אליה במקום שראוי שהוא ימשל בה כי היא נתנה לו לעזר ולהועיל לעבוד ולמשא לא להנהיגו ולצוותו שיאכל מהנזהר והאיסור. ובב"ר (פרשה כ') אמרו לדברי אשתך לא נאמר אלא לקול אשתך ירצו בזה שנתנה עליו בקולה ומפחדה והרעשתה אכל אדם כאלו היא מושלת עליו. והוא אמרו עוד שם שהיתה מיללת עליו מה אתה סבור שאני מתה ואתה תישא אחרת. והפשע הב' שעבר על מצות השם באכלו מן העץ אשר צוהו לבלתי אכול ממנו ועשה א"כ מה שצותו אשתו ולא עשה מה שצוהו בוראו ומפני זה הענישו בחמש קללות אבל אינן החמש שנזכרו בשאלה הל"ז כי אם אחרות בלי ספק. הראשונה היא ארורה האדמה בעבורך. הב' בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. הג' וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה שכל זה קללה אחת היא. הד' בזעת אפך תאכל לחם. הה' עד שובך אל האדמה והכוונה בהן היא אם הראשונה כי הנה האדם הניחו השם בגן עדן ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד לא יחסר כל בה ועתה בחטאו יגורש משם והאדמה אשר ישב עליה תהיה בימיו ארורה בעבורו שתחת חטה יצא חח ותחת שעורה באשה מפני שלחטאו יקוללו תבואות הארץ. ואם הב' שהנה אדם בהיותו בגן עדן היה תמיד שמח ועלז ולא היה משיגו צער ולא עצבון לפי שלא היה שם דבר מזיק ומעציב אותו אבל ביציאתו משם והזדווגו לאשתו יוליד בנים ויהרוג האחד את האחד וההורג יהיה נע ונד בארץ וישאר אביהם שכול וגלמוד ועל זה אמר בעצבון תאכלנה כל ימי חייך כלומר שיהיה כל ימיו מכאובים ולחם אונים יאכל כי ירד אל בניו אבל שאולה. והג' כי הנה האדם בהיותו בגן היה מאכלו פרי עץ הדר כמ"ש לו מכל עץ הגן אכול תאכל. אמנם אחרי שחטא ונרדף אחרי תאותו הבהמית יהיה ענשו שיגורש משם ויהיה נמשל כבהמות במזונו ובמאכלו ועל זה אמר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה לא מפרי העץ שיתחייב מזה שקוץ ודרדר תאכל. ואם הד' שאדם בהיותו בגן היה מאכלו מבלי עמל בשובה ונחת כי עם היות שנאמר לו לעבדה ולשמרה כבר פירשתי שעל קיו' מצוות האל במה שיאכל ובמה שלא יאכל יאמר וגם לדעת הראב"ע לא אמר לעבדה אלא שישקה את הגן. ולשמרה שישמרנו מהכנס שם חיות מזיקות לא שיטרח ויעמול בעבודתו אבל אחרי צאתו משם הודיעו שלא יהי כן בארץ אשר ישב בה. כי בזיעת אפו וביגיעה ועמל יקנה מזונו. והוא אמרו בזעת אפך תאכל לחם שהו' שם למזון בכלל כי הנה לא כיון בזה למלאכות אשר יעשה על פת הלחם בתקונו כי אם שמאכלו ומזונו יקנה בעמל וכעס והנה אמרו עד שובך אל האדמה וגו' אפשר לפרש שהוא גבול זמן הקללה עד מתי יהיה אחרית הזעם שהוא עד יום מותו כי הנה אחרי מותו יתוקנו הדברים מאד ולא תהיה האדמה ארורה כאשר היתה בחייו וכמ"ש בנח (בראשית ה׳:כ״ט) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמ' אשר אררה ה' ואחר המבול אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם שהוא כמו שכתב הראב"ע נאמר על הקללה שנתקללה בעבור אדם הראשון. וכן היה שאחרי מותו אכלו האנשים מפרי העץ ומהם הצליחו גם גברו חיל לפי שרוב הקללות האלה קבל אדם בחייו ויתר מהבאים אחריו להיותו הוא עצמו החוטא ועובר על מצות השם ולכן היה ראוי שהוא יענש באותו חטא יותר מבניו וזרעו שלא היו באותו חטא. אבל עם היות הדבר הזה כן נראה לי שהגבלת הזמן בצער אדם הראשון וענשו כבר בא באמרו כל ימי חייך. ומפני זה אחשוב שאמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת היא קללה חמשית שהיא רמז למות כאלו אמר שתהיה הפלגת עמלו ועצבונו כ"כ עד שבמקום שהיה מוכן קודם חטאו לחיים ולנצחיות כפי שלמות מקום מושבו בגן ושווי הדברים כלם ומנוחתו והשקטו עתה מפני שנטה אל החמריו' ימות וישוב לעפרו והוא אמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב להגיד שבעבור שבהיותו מורכב מחלק גשמי וחלק שכלי נטה אל החלק העפריי הגשמי היותר פחות היה ראוי שאל עפר ישוב ויהיה נפסד ומת לא נצחי וחי תמיד. ויהיה כפי זה הפירוש מלת עד מורה הפלגת הרעה לא הגבלת הזמן והוא כמו עד בלי השאיר לו שריד. עד השמדך. עד לא נותרה בו נשמה. עד בלעי רוקי וזולתם. ובב"ר (פרשה כ') אמר ר' שמעון בן יוחאי מכאן לתחיית המתים מן התורה ואל עפר תלך אין כתיב כאן אלא ואל עפר תשוב והוא באמת דיוק נאה. הנה התבארו חמשה הקללות שנתקלל בהם אדם ושהם כלם עונשים נתחדשו עליו אחרי חטאו מתיחסים לענינו. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הל"ז. ואמנם אמרו אח"ז ויקרא האדם שם אשתו חוה. כתבו חכמי האומות בענינו שכאשר נתנה האשה לאדם חשב אדם שהיתה לחברתו ולעזרתו לא לזווג ולהולדת בנים אבל כשנאמר לה בקללה הרבה ארבה עצבונך והרונך אז ידע אדם שלענין הזווג וההולדה נתנה ג"כ. ומפני זה אחר הקללות קרא אותה חוה להיותה אם כל חי כמבואר שזה היה תכליתה ר"ל שתוליד ותהיה אם כל בני עולם. ויהיה אם כל חי ע"ד יבא כל בשר שהחי והבשר בפסוקים האל' על מין האדם נאמרו לא על שאר מיני ב"ח ומפני זה בתחל' קרא' אשה כלומר חברתו ומטבעו ועת' אחרי החט' קראה שם מתיחס להולדה והיא חוה כי היא היתה אם כל חי ואינו נכון בעיני כי הנה אדם חכם ויודע גדול היה ולא היה נעלם ממנו שהיה כחו וטבעו להוליד בדומה בשגם הוא בשר ושנקבתו ג"כ היתה לענין ההולדה כנקבות שאר הב"ח והלא הוא קרא שמות לכל חי ולכל בשר כפי אמתת טבעיהם ואיך יעלם ממנו הדבר הזה עם כל חוזק הראותו. אבל ענין הכתוב הזה אצלי הוא שכאשר ראה אדם את כל הרעה שנמשכה אליו מדברי האשה ולטענותיה נתחרט על מה שקרא שמה אשה כי יראה שהיא כמוהו שהוא איש והוא כמותה. ולכן אחרי שנתקלל בעבורה קראה חוה ר"ל דברנית מלשון יחוה דעת (איוב לו ב') כתר לי זעיר ואחוך. ואמר שכיון שהיא בטבעה רצתה להדמות לב"ח כמו שעשתה בענין הנחש שרצתה לאכול מן העץ כמוהו שא"כ היתה אם כל חי אוהבת לב"ח כאלו הם בניה ולכן הרבתה להסתכל בעניניהם כאלו אמר כאשר הרגיש בחולשת דעתה זו היא באמ' מטבע הב"ח אלא שלהיותה מהמין האנושי היא יותר נכבדת מהם והם ראוי שיעבדוה כאלו היא היתה אם כל חי כוללת כל מיני החיי'. ואפשר לפרש כי היא היתה אם כל חי לענין הדבור וההחואה כאלו יאמר שהיתה חוה כל כך דברנית שהיא היתה בזה אם כל חי. והוא ע"ד מה שאמרו ז"ל עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם תשע' נטלו הנשים ואחת כל העולם כלו. ומזה תדע שלא נמשך הספור הזה מקריאת השמות כמו שחשב רש"י אבל בא קריאות השמות לענין יצירת האשה ולכן לא נקרא שמה חוה כשקרא השמות כי אם במקום הזה אחרי הספור כלו והותרה השאלה הל"ח. והנה אמר הכתוב אח"ז ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כדמות הקדמה למה שיזכור מגרוש האדם מג"ע שכאשר רצה יתברך לגרשם מאותו מקום שוה האויר והמזג הוצרך להלבישם כתנות עור ללכת בארץ לארכה ולרחבה כדי שיגינו עליהם הכתנות ההמה לחום היום ולקרח בלילה. ועם היות זה פעל מלאכותיי הנה ייחס אותו לש"י להודיע שאדם עד שנטה לדברים החמריים הנה לא נשתלם בהם כראוי כי בענין הלבוש לא הגיעה דעתו לעשות זולתי חגורות וגם מעלי תאנה שאין בהם ממש אבל האל יתברך גם בדברים המלאכותיים שבחר בהם השלימו ולכן עשה כתנות ולא חגורות ומעור ולא מעלי תאנה. וגם הלבישם לפי שאדם ואשתו מעצמם לא היו יודעים ללבוש הכתנות. ולפי שנעשו הלבושים האלה מבלי כלי ופועל גשמיי לכן היה דבר אלהי נעשה ברצונו המוחלט כשאר הדברים שנעשו בתחלת הבריאה ונתיחסו אליו יתברך באמרו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כי במאמרו וברצונו נעשה אותם הכתנות מאליהן והו' ית' חנן אותם דעת ללובשם. והנה ראה יתברך לעשות כתנותם מעורות הבהמות המתות להיות להם לזכרון שימותו גם הם כאות' הב"ח בעלי אותם העורות שכבר מתו והיו כלא היו כן יהיה אדם ואשתו ובב"ר (פרשה ב') אמר ר' יצחק כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן כתנות עור שהיו דבקים לעור. רצה בזה שעשה להם הקב"ה חלוקים מפשתן לכסות ערותם ואבריהם לא לבוש אחר. ור' שמואל בר נחמן אמר צמר ארנבים וצמר גמלים היו כתנות עור כתנות שהיו באים מעור ר"ל שלא היו חלקים מפשתן כי אם בגדים מצמר חיות שהוא יותר משובח.