בראשית כו, לה

מרת רוח. לשון המראות רוח, כמו (דברים ט כד) ממרים הייתם כל מעשיהן היו לעצבון:

ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודה זרה:

וַהֲוָאָה מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה

וַהֲוָון מְגַחְנָן בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּמִתְכַּוֵינָן לְאַמְרָדָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה

וַהֲוַיַין סַרְהָבִינִין וְאַפְחַת רוּחַ בְּפוּלְחָנָא נוּכְרַיָא וְלָא הֲווֹ מְקַבְּלִין אוּלְפַן לָא מִן יִצְחָק וְלָא מִן רִבְקָה:

מרת רוח. כל אחת מהן. וי"א מל' סורר ומורה ועל דעתי שהוא מגזרת מרה כלענה כטעם מרירות נפש וכן כתוב כי רעות בנות כנען ונכתבה זו הפרשה שישמרו בני ישראל מבנות כנען:

ותהיין מרת רוח - לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, לכך הוצרך לפרש תחילה: מרת רוח - כמו מן עושה, לזכר יאמר עושה דברו לנקיבה. וכשהוא דבוק יאמר עושת. כן יאמר מן המורה לשון ממרה מן ימרה את פיך יאמר מורה לנקבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונט"רריאנ"ץ אבל לב יודע מרת נפשו חטף קמץ לפי שהוא שם דבר, לשון מררות, אבל זה מלאפו"ם הוא לשון פועל מגזרת כי מרה מריתי, מחטופי למ"ד הפעל.

ותהיינה מורת רוח. היו לתער וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה ולשון מורת כמו ומורה לא יעלה על ראשו והנה יצחק עם כל זה לא הכיר רב רשעו של עשו שלא היה מוחה בהן ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה שעם זה רבה משטמה בין בניו ושהוצרך יעקב לברוח אל ארץ אחרת:

ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון רז"ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם.

ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוח הקודש מיצחק ומרבקה, ובא הענין כי סלוק רוח הקודש מפני ב' דברים, האחד מפני הכעסות ומקרים הבאים על האדם ומתוך כך הוא עצב ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבון אלא מתוך דבר שמחה, והשני מפני חברת הרע, וכענין שכתוב באברהם (בראשית י״ג:י״ד) אחרי הפרד לוט מעמו, ואמרו רז"ל ז"ל שרבקה היתה בת כומרים ולא היתה מקפדת על טנופת ע"ז, ויצחק ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת ע"ז לפיכך ליצחק תחילה.

ותהיין מרת רוח לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים קדם ולמדך כאן שלא היו נוחות ליצחק ולרבקה. ועוד אם היה לה ליצחק ולרבקה נחת רוח מהם היו יושבות בבית אחד וכשיבא יעקב ליטול את הברכות יהיו מודיעות ליצחק אין זה עשו בכורך לפיכך קדם ולימדך כאן שהיו מורת רוח ליצחק וגרשם מביתו. [מרת רוח מקנתרות]

ליצחק ולרבקה ליצחק תחלה כדברי רבותינו לפי שרבקה היתה בת כומרים לא הזיק לה ע״ז כמו ליצחק בן קדושים.

מרת רוח. על מעשיהם הרעים היה מר רוחם של יצחק ורבקה. הג"ה:

ליצחק ולרבקה. לכל אחד באופן אחר כאשר באמת לא נשתוו גם המה בהנהגתן לעשו ונשיו. שהרי ידעו שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה ולפעמים האהבה גורמת מורת רוח שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף בשביל אהבה. ולפעמים השנאה גורמת מורת רוח שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה ומש״ה כתיב ליצחק ולרבקה בפ״ע:

ל דאם הוא לשון מרירות אין נופל בו תי"ו הדביקות כיון ששרשו מרר, אבל לשון ממרים שרשו מרה, ובאה תי"ו הדביקות תחת ה"א למ"ד הפעל, ופירושו כל אחת ואחת היתה ממרת הרצון, אבל לשון מרירות אין נופל על הרצון וק"ל:

מ ונראה לי דרש"י דייק מדכתיב יצחק קודם רבקה, לומר דליצחק היה הצער יותר גדול, לפי שלא היה רגיל כל ימיו בעבודת אלילים, אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים: