בראשית כו, כב

ופרינו בארץ. כתרגומו ונפוש בארעא:

וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפוּשׁ בְּאַרְעָא

וְאִסְתַּלֵק מִתַּמָן וַחֲפַר בִּיר אוֹחֲרִי וְלָא נִצוּ עֲלָהּ הֵי כְּקַדְמָאֵי וּקְרָא שְׁמָהּ רַוְוחָתָא וְאָמַר אֲרוּם כְּדוּן אַרְוַוח יְיָ לָנָא וְיַפְשִׁנָנָא בְּאַרְעָא

ולא רבו עליה - לפי שנתרחק ממרעיתם, דכתיב: ויעתק משם.

רחובות כנגד יון שגזרו שלא יטבלו כדי למונעם מפריה ורביה. ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה לכל אחד ואחד וזהו ופרינו בארץ:

ויעתק משם. למקום שלא יוכלו לומ' שבא מן הנהר שלהם ומשום הכי לא רבו עליה:

ויעתק משם. למקום אחר שלא היו האנשים רעים כ״כ:

ויחפר באר וגו׳. עבדיו חפרו בשמו אלא כיון דכתיב כאן ויעתק הוא בעצמו ועבדיו אחריו. ע״כ כתיב גם בחפירה על שמו. או ששם ידו בהתחלת החפירה כנהוג בדברים גדולים שהגדולים שולחים אצבע בתחלת המלאכה. ובזכות זה.

ולא רבו עליה. וזה היה בהשגחת ה׳:

הרחיב ה׳ לנו. להתיישב במקום מרווח. הרבה עבדים סמוכים אליו בנחל גרר. והרבה עבדים הלאה אצל זה הבאר החדש:

ופרינו בארץ. דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם יושבים במקום א׳. כמש״כ לעיל ח׳ י״ז ט׳ ז׳. וכ״ז סימן לזמן הגלות דהגירושין גורמים כמה דברים זה נגזל בטענה כ״ש. וזה נגזל גם שלא בטענה. וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה. וגם הגירוש גורם פו״ר בישראל יותר משהי׳ במקום א׳. והנה כבר ידענו מברית בה״ב שהגלות החל מיצחק ע״כ בא אותות הגלות בו:

ויעתק. לכן העתיק את מקנהו מן המקום ההוא, אחר שראה שעומדים לשטן לו וכבוד לאיש שבת מריב, התרחק מהם ושם חדלה המריבה. ויקרא שמה רחבות שמעתה לא יצר להם המקום, ואח"כ עלה באר שבע, כי כלתה המרעה של הצאן, וכן באשר מקום זה קנה אביו ויטע אשל:

ט דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר, כיון שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ, אלא לשון עתיד, ורש"י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר, לכן פירש"י כתרגומו צ"ל וניפוש וק"ל: