בראשית כה, ח

וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם בְּסִיבוּ טָבָא סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ

וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם בְּשֵיבוּ טָבָא סִיב וּשְבַע כָּל טוּבָא בְּרַם יִשְׁמָעֵאל עֲבַד תְּתוּבָא בְּיוֹמֵיהּ וּבָתַר כֵּן אִתְכְּנַשׁ לְעַמֵיהּ

זקן ושבע שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה וכן ושבע ימים (בראשית ל״ה:כ״ט) ששבעה נפשו בימים ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד (דהי"א כט כח) והוא ספור חסדי השם בצדיקים ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות כענין שנאמר בהם תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג) ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה ט) ואמרו בו (קהלת רבה א יג) אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו יש בידו מנה מתאוה מאתים השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף (בראשית רבה ס״ב:א׳) אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא ונפשם שבעה והם ישנים נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו:

מלת ויגוע. צאת הרוח מהגוף רגע אחד בלי ענוי ועכוב. הלא תראה ויאסוף רגליו אל המטה ומיד גוע. והנה כל גויעה מיתה ואין כל מיתה גויעה על כן כתוב במבול ויגוע:

ופי' וימת אברהם. שמת בשיבה טובה:

ויאסף אל עמיו. יש אומרים כי על כבוד הנפש אמר כי בהיותו מתעסק עם הגוף הוא כחלק נפרד. ובהפרד מהגוף יאסף הכבוד אל עמיו ויש אומרים כי זה משפט הלשון והטעם על לכתו בדרך אבותיו כאלו יתחבר אליהם וכן אתה תבא אל אבותיך בשלום:

בשיבה טובה - כמו שאמר לו הקב"ה ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה שלא אירע העינוי בימיו.

ושבע. מכל מה שהתאוה לראות ולעשות בימיו:

ויאסף אל עמיו. נאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו ודומים אליו ואמרו עמיו בלשון רבים כי אמנם רב ההבדל בין הצדיקים במעלה עם היותם כולם זוכים לחיי עולם כאמרם ז"ל (שבת פרק שואל) וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו: חסלת פרשת חיי שרה

זקן ושבע. לפי שנתברך אברהם בכל דבר והיה שלם בכל מיני העושר והכבוד הגיד עתה שיצא מן העוה"ז זקן ושבע מכל טוב. ולזה לא אמר ושבע ימים כי היה במשמע שהיה חסר משאר הדברים ולא שבע מהם כי אם החיים. וע"כ הגיד לנו הכתוב מדותיו הטובות שיצא שבע מן העולם מכל דבר כי לא היה מתאוה למותרות. כענין שכתוב בדוד ע"ה (תהילים כ״א:ג׳) תאות לבו נתתה לו. ולא כשאר בני העולם שכתוב (קהלת ה׳:ט׳) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן דרשו רז"ל אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה לעשות ד' מאות. שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף.

ויאסף אל עמיו. מפני שהמיתה היא פירוד ההרכבה, ובהפרדה כבוד הנפש נאסף אל עמיו ע"כ אמר ויאסף והוא חוזר אל הכבוד כי הנפש נקראת כבוד לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד. ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד. וזהו (תהילים ל׳:י״ג) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וזהו (ישעיהו נ״ח:ח׳) כבוד ה' יאספך, כי כבוד השם נאסף שם. והזכיר לשון עמיו כלשון האמור בנפש. (שמות לא יד) מקרב עמיה. כי שאר הנפשות שלא חטאו המה עמה ומשפחתה, וכן בכאן. והזכיר בו לשון גויעה ואין גויעה אלא בצדיקים. והקשו בגמרא והא דור המבול נאמר בו גויעה דכתיב (בראשית ז׳:כ״א) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ. וכתיב כל אשר בארץ יגוע, ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן.

ויגוע פרש״י לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים. והאיכא דור המבול, אנן גויעה ואסיפה קא אמרינן והא איכא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה תשובה עבד, ועשו נמי תשובה עבד. ויגוע היא יציאת הרוח מן הגוף בלא עצב ועכוב. ובכל גויעה יש מיתה ואין בכל מיתה גויעה לפיכך כתב במבול גויעה. ויאסף אל עמיו הלך בדרכי אבותיו ונתחבר להם.

ויגוע אין גויעה אלא בצדיקים לרש"י ובגמ' הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן פי' שגויעה היא מיתה בלא איחור וזה כשנאמר ברשעים היא לרעתם שלא ניתן להם זמן לעשות חפצם ולדבר עם בניהם ובנותיהם ועניינים אחרים ולזה נאמר בדור המבול לשון גויעה כל אשר בארץ יגוע שלא היה להם פנאי לדבר אלו עם אלו בבהלת המבול וכן נאמר בדור המדבר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' שמתו אחיהם כרגע וכשנאמר גויעה בצדיקים שהיא ג"כ בלי איחור הוא לטובתם שתהיה בלי יסורין ולא יתעכבו להמק בשרם ולהורות שהוא לטובתם נאמר גויעה עם אסיפה או עם מיתה וראיה שגויעה היא מיתה בלי יסורין ובלי עכוב שאמר ביעקב אבינו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו שמיד שאסף רגליו אל המטה גוע:

ויאסף אל עמיו הוא על הנפש שנאסף עם נפשות קרוביו הצדיקים שכשהנפש בגוף היא נפרדת משאר הנפשות שהם בלי גוף וכשנפרדה מן הגוף נתחברה עם שאר הנפשות שהן נפרדות מן הגוף כמוה:

ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע. פירש הרמב״ן וכן רבינו בחיי, שהיה שבע מכל תאות העוה״ז, לא כן הרשעים שאין נפטרין מן העולם וחצי תאותם בידם, אבל הוא היה שבע מכל. אבל אצל יצחק שנאמר זקן ושבע ימים אין הלשון משמע כן כי מלת שבע מוסב על הימים שהיה שבע ימים ולא תאות העוה״ז, גם כאן למה תלה הדבר בזקנתו, כי גם בימים הקודמים לא חסר דבר, ועוד למה הזכיר תחילה השיבה ואח״כ הזקנה הלא ימי הזקנה קודמין לימי השיבה.

ע״כ נראה יותר נכון לומר, שגם באברהם קאי ושבע על הימים, ואע״פ שלא נזכרו כאן ימים מ״מ מדהזכיר השיבה, גם הזקנה נרמז שקאי על הימים, כמו שיתבאר בסמוך, אבל גבי יצחק שלא הזכיר השיבה הוצרך לפרש ימים, שלפי שעיקר שכרם של צדיקים לעוה״ב, ע״כ הם קצים ומואסים בחיי העה״ז וכל ישעם וחפצם לאור באור החיים הנצחיים וליהנות מזיו השכינה, כי בעוה״ז לא יראנו האדם וחי, לפיכך הרשעים אשר בחשך ידמו לעה״ב ועיקר שלותם בעה״ז לעולם אינן שבעים ימים, כי יודעים המה שחלק אין להם עוד שמה וכל חפצם ימי העה״ז, אבל הצדיקים שבעים בימים ואין להם חפץ בהם כמ״ש דוד (תהלים לט ה) הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. ר״ל שאדע עד כמה אהיה חדול מן הטובה האמתית של עה״ב, ע״כ אמר בצדיקים שהם שבעים ימים כי כל שביעה הוא הדבר שאין האדם חפץ בו עוד. ע״כ הקדים ימי השיבה לומר לך לא זו שבימי השיבה היה שבע ימים, אלא אפילו בימי הזקנה היה שבע מהם, כי כל כך היה לו חפץ גדול ליהנות מזיו השכינה, והיה מואס בחיי העה״ז כל ימיו כי נכסוף נכסף לבית אביו שבשמים.

ויאסף אל עמיו. רז״ל אמרו (ב״ב טז:) שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים, וענין אסיפה זו נ״ל לפי שאמרו רבותינו ז״ל (ר״ה יז) שהרשעים נדונים בגיהנם י״ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר כו', והאסיפה ענינה הפך הפיזור שאין הרוח מפזרתן. ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט טו) וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה, ומה שנאמרה אסיפה בישמעאל לפי שעשה תשובה, מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל, שהוליך את יצחק לפניו, ואם קבלת רז״ל קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, כי יש לפרש הפסוק לאידך גיסא שהיה כל כך רשע עד שלא היה חס על כבוד אביו ולא נתעסק בקבורתו עד שהתחיל יצחק תחלה להתעסק בקבורה תחלה, ע״כ מחמת הבושה נתעסק גם הוא בקבורה, אמנם אין לזוז מן קבלת רז״ל, וראיה לדבריהם שהרי כל בני הפלגשים שלח מעל יצחק בעודנו חי ובודאי לא שלח את ישמעאל דאל״כ איך היה שם בשעת קבורתו, אלא ודאי שעשה תשובה ונתחבר עם יצחק והוליכו לפניו.

ויגוע וימת. הגויעה מציין אפיסת כחות הגוף, והמיתה מציין פרוד הנפש מן הגוף, והאסף אל עמיו מציין שוב הנפש אל עמה ואל מקום מולדתה שהם הנפשות והשכליים הנפרדים אל צרור החיים, שנשתלחה מהם אל עם נכרי שהם עולם הגופים, ועתה יאספוה אל עמה, ואמרו חז"ל שגויעה ואסיפה לא נאמר רק בצדיקים הנאספים אל מחיצות הרוחנים, ובישמעאל נאמר ויאסף אל עמיו, כי עשה תשובה כמ"ש חז"ל ובא אל מחיצת הצדיקים: