בראשית כה, ז

מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן מאה כבן שבעים, ובן שבעים כבן חמש בלא חטא:

וְאִלֵּין יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם דַּחֲיָא מְאָה וְשַׁבְעִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין

וְאִלֵין סְכוּם יוֹמֵי חַיֵי אַבְרָהָם דְחַיֵי מְאָה וְשׁוּבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. דקדק לומר ״[אשר] חי״ על פי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה ס״ג) שאמרו כי חסרו לו חמש שנים קודם יום שבו עשה עשו חמש עבירות, ולזה אמר אשר חי פרוש: לא שנים שקצבו לו כי יותר היו, אלא אלה הם מה שחי.

חסלת פרשת חיי שרה

ואלה ימי שני. וכן ביצחק ויעקב כתיב ימי ורק בשרה לא כתיב ימי. והיינו משום דהאבות קיימו כל התורה עד שלא נתנה. וא״כ כל מ״ע שהז״ג ביום ולא בלילה האבות היו נוהגים ולא אמהות מש״ה להם נחשב כל יום בפ״ע לחיות שנהג בו המצות. משא״כ שרה לא נהגה כ״א מצות הנוהגות תמיד. ואין הימים מופסקים כל א׳ בפ״ע. כדאי׳ בסוכה דמ״ו הבדל בין סוכה ללולב לענין ברכה משום דבסוכה שבעת ימים כחד יומא הוי משום שאין הלילה מפסיק:

אשר חי. זה הלשון לא כתיב אלא באדם הראשון ובא״א. וכבר ביארנו לעיל ה׳ ה׳ הטעם באדם דמשמעות אשר חי היינו שלמותו שהוא דעת אנושי ומלמדנו המקרא דנחשב זה השלמות משעה שנולד אע״ג שלא הגיע לזו הדעת עד איזה שנים אח״כ מכ״מ בכח הנפש מונח דעת אנושי משעה שנולד. וכן בא״א שהחל לנהוג בתורה ומצות וחיותו שהוא שלמותו תלוי אך בקיום תורה ומצות ומלמדנו המקרא כאן דנחשב זה השלימות משעה שנולד. אף על גב שלא הגיע לזה עד שהיה בן שלש שנים או בן ארבעים ושמנה שנים. וכמ״כ בכל צדיק וצדיק אף על גב שאינו מגיע לזה עד בן י״ג זמן החיוב. מכ״מ בכח נשמת הישראלי יש אותו החיות משעה שנולד:

אשר חי. ר"ל כי השנים שאין עובדים את השי"ת אינם נקראים שנות חיים כי בם לא חי חיי האדם רק חיי הבהמה, ואברהם לא הכיר את בוראו תיכף ובעת ההיא לא חיה החיות האמתי ויודיע שאחר שהכיר את בוראו ושב בתשובה תיקן גם הימים הראשונים עד שנוכל לאמר שחי בכל ימי שני חייו, וכן אמר באדה"ר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, להורות שכאשר שב בתשובה תיקן כל ימי חייו: