בראשית כה, כג

ויאמר ה' לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה:

שני גוים בבטנך. גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

ושני לאמים. אין לאום אלא מלכות:

ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתמו:

מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים:

וַאֲמַר יְיָ לַהּ תְּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמֵעַיְכִי יִתְפָּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַּעֲבֵּיד לִזְעֵירָא

וַאֲמַר יְיָ לָהּ תְּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְיכִי וּתְרֵין מַלְכְּוָן מִמַעַיְיכִי יִתְפַּרְשׁוּן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יְיהִי אַלִים וְרַבָּא יֶהֱוֵי מִשְׁתַּעֲבֵּיד לִזְעֵירָא אִם בְּנוֹי דִזְעֵירָא נַטְרִין פִּקוּדַיָא דְאוֹרַיְתָא

וטעם שני גוים בבטנך הודיע לה שלא תפחד כי בעבור שהיתה מעוברת תאומים הוא הריצוץ הזה בבטנה כי דרך נשים לה ויתכן שיאמר עוד כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה עשו בתחלת יצירתם מריבה רמז למה שיהיה ביניהם בסוף ועתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה:

ויאמר ה' לה. על ידי נביא או אברהם בעצמו כי לא מת עד שהיו בניה בני ט"ו שנה:

ורב. הוא הפועל וכן בן יכבד אב ועוד אפרש זה הפסוק:

ויאמר ה' לה - ע"י נביא.

שני גוים - אל תיראי, כי צער העיבור שלך בשביל שני תאומים יש בבטנך, שמרובה צער העיבור של שנים מעיבור אחד.

ושני לאומים - מלכויות, כדכתיב: מלכי ארץ וכל לאמים כפל לשון הוא. אבל לאומים הוא עמים ומתוך שהנביא התחיל לומר לה, גמר ופירש לה כל העתידות.

ורב יעבוד צעיר - ולכן אהבת את יעקב שאהבו הקב"ה, וכדכתיב: ואהב את יעקב.

שני גוים בבטנך. זו היא סבת הרציצה שיהיו שני גוים נבדלים בדעות:

ושני לאמים. שיהיו גם כן נבדלים במלכות:

ממעיך יפרדו. ולא ימות אחד מהם בהתרוצצם:

ורב יעבוד צעיר. פי' והרבה יעבוד צעיר כלומר זמן גדול כמו יש לי רב:

גוים גיים כתיב רמז לעשרה אומות שבאו להחריב את בית המקדש אהלי אדום וישמעאלים וגו' והם יו"ד. ד"א גיים עולה ס"ג זה נתברך בן ס"ג וזה בא בס"ג אומות בחורבן בית שני דז' אומות נעקרו והיינו דכתיב הכל ס"ג יחדו נאלחו:

שני גוים בבטנך בגימטריא זה רבי יהודה ואנטונינוס:

ולאום מלאום יאמץ יגבר על חבירו ויחריבו והיינו דכתיב אמלאה החרבה:

ויאמר ייי לה, על ידי נביא, כאומרו: "וידבר ייי אל מנשה ואל עמו", וכדומה. ואמרו: "שני גוים בבטנך", הסתיר (מלה, ושיעורו): "שני אבות שני גויים". וחזר ואמר: ושני לאמים ממעיך יפרדו, כלומר, כשיגדלו הבנים יוכר שכל אחד מהם שונה מאחיו במעשיו ובבחירתו. כי כל זמן שהילדים קטנים מיחסים אותם אל הבטן והמעים והרחם, כידוע במקומות רבים. וכך היה, כמו שאמר, ויגדלו הנערים, ואז נבדלו זה מזה. ואומרו "ולאם מלאם יאמץ", בראשיתם, כאמור בעשיו: "והיה אדום ירשה והיה ירשה" וג'. ואם יחשוב השומע שרחוק הוא שתבוא הבשורה על מה שיהיה לאחר זמן רב, נאמר לו, הרי כבר נאמר לאברהם על ישמעאל: ונתתיו לגוי גדול, ולא היתה לו מלכות אלא לאחר אלפיים שנה, כמו שפירשנו. ובדרך השערה (נאמר), מפני מה כתב "שני גיים", כדי שיהיה היחיד: גי, שפירושו: ואד (נחל), וכאלו המשיל את שני האבות האלה בשני נחלים שמהם יפכו שתי אומות. והלא מצאנו שהאבות, לגבי הבנים, משולים למקור ומעין ונהר ונחל, וכדומה לזה. ויש אומרים שהכתיב שני גיים מרמז שגב האחד היה כנגד גבו של השני. וגזרו מלה זו מ"גו". וזוהי קביעה שהיה כאן פלא, שאין לו הוכחה במקרא, ולא עוד, אלא שלפי הפירוש הזה הרי הכתיב שני גוים היה יותר נכון. ולכן הוא בטל. כלו כאדרת שער, חלק מגופו, לא כולו. וידו אוחזת בעקב עשו, זה בלי ספק אות ומופת ובגלל זה קראו אותו יעקב. ויהיה שם זה אמתלא למה שנאמר אחר כך: "ויעקבני זה פעמים". ואפשר לאמר שמופת זה שתינוק יאחז בעקב אחיו הוא סמל שבאחרית הימים יהיה הנצחון ליעקב, כי אחיזה בעקב מורה על ניצוח, כמו שנ': יחזק עליו צמים.

ויאמר ה׳ לה ע״י שליח, וי״מ דהוא אברהם שעדיין חי. ויאמר לה ולא לו לפיכך לא היה סבור שיהיה עשו רשע.

שני גוים בבטנך אל תראי אם צער העיבור שלך גדול שהרי הוא בשביל ששני גוים בבטנך ומרובה צער עיבור של שנים משל אחד.

גיים כתיב גויים קרי.

ממעיך יפרדו פרש״י ז״ל זה לצדקו וזה לרשעו ועדיין אין ידוע מי רשע ומי צדיק אבל משגדלו ויהי עשו איש יודע ציד ויעקב איש תם יושב אהלים.

ורב יעבד צעיר כאן נגזר על יעקב שיהא גביר לאחיו. אמר רב הונא זכה יעקב רב יעבד צעיר ואם לאו רב יעבד מן הצעיר. ד״א הרבה יעבוד צעיר.

ורב יעבוד צעיר כתיב גבי לידת יעקב ועשו. הפשט ורב זמן יעבוד צעיר ובעוונות נתקיים בנו עד ירחם אב הרחמן:

שני גוים בבטנך. כלו' לא הפלת כי שני גוים יצאו ממך:

ולאום מלאום יאמץ. יתחזקו זה כנגד זה שלא יהיה שלום ביניהם ולפיכך המזל גורם שנראים כמתלחמים כי כן דרך שהוולדות עושין סימן לפי המזל כמה שעתיד להיות כמו וידו אוחזת בעקב שנראה כמעכב להיות בכור וכן מה פרצת עליך פרץ ויצא ממנו מלכות בית דוד:

ורב יעבוד צעיר. נותן טעם למה יהיה שלום ביניהם לפי שהרב יעבוד צעיר ולא יקבל ברצון עליו כי קשה יהיה לו לעבוד את אחיו הקטן ממנו והקטן ישא לו עבדות בדין ולפיכך יתגרו זה בזה:

ויאמר ה' לה פרש"י על ידי שליח לשם נאמר ברוח הקדש ע"כ. ואין צורך שמאברהם דרשה שאברהם בן מאה שנה הוליד את יצחק ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם ועדיין חי אברהם עוד ט"ו שנה:

ויאמר ה׳ לה וגו׳. מקרא זה רבו בו הפרושים, ועודנו בר נתינת טעם ותבלין בדרך אור ישר, והוא כי בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקים לרב דחקם, והודיעה סבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משנה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה משנים יהיו השנים נוחים וטבעם שוה, כאמרו (שיר השירים ז:ד) ״תאומי צביה״, וידורו יחד בבטן, מה שאין כן הריונך. והטעם הוא כי שני גוים בבטנך, כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אמרו ושני לאמים. וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משנים מטבע התאומים, כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשנה מזגם וטבעם, והוא אמרו ממעיך יפרדו, ואמר ממעיך ולא אמר במעיך, לומר כי תמיד הם מפרדים והתחלת הפרוד ממעים, ובאמצעות ענין זה הוא השנוי המפלא, לא לצד כי אין בטנה ראוי להריון מתרוצצים הבנים.

ואמרו ולאם מלאם וגו׳. פרוש: עוד יש להם דבר שיגרם הרחקת הכנת ההתגוררות יחד, כי כל אחד מהשני מלכים חזקו ואמוצו הוא מלאם שכנגדו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חברו כדי שיגדל ממנו, זה ירחיק האחוה והתאום יחד.

ואמרו ורב וגו׳. רבו בזה הפרושים ואין דבר מספיק באמתות הכתוב. ולדרכנו יבא על נכון, הכונה בא לומר כי מלבד שיתגדל אחד במפלת חברו גם צריך הנופל להשתעבד לפני המתגדל ממנו, ולא די לו נפילתו וראות טובו ביד אויבו אלא שיכוף כאגמון ראשו לעבדו, ובזה תפליג הרחקת האחוה ותעצומת השנאה. ועל זה נאמר (כתובות עב:) אין אדם ונחש דרים בכפיפה אחת. וזאת סבת שנוי ההריון. וכפי דרך זה אמרו ורב יעבד צעיר אין הכונה באמרו רב וצעיר ביחוד על יעקב או על עשו, אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר צעיר בזמנו, כפתור ופרח.

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. הפך ממה שחשבת אלא רשות אחד יש, אמנם ב' ילדים בבטנך אחד יהיה עובד ה' ואחד עובד ע״ג ולעולם ה' אחד ואין זולתו. וי״א שנאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, לפי שהוא היה צדיק בן צדיק על כן היה מובטח שמצדו יהיה לו זרע הגון, אך היה ירא מצד אשתו כי היא בת בתואל ואחות לבן שלא יצא ממנה איזו זרע פסול שהרי עקרה היא, ממנה נמשך העקרות על כן היה ירא פן יצא ממנה זרע בלתי הגון כמו שיצא ישמעאל מהגר ואולי זה סיבת עקרותה. וכאשר נתרוצצו הבנים בקרבה אחד מפרכס לצאת על פתח ביהמ״ד ואחד מפרכס לצאת על פתח ע״ג בזה הרגישה שודאי אחד יהיה צדיק ואחד רשע על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה' מה הועילה תפלתי ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפלתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק, מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר.

שני גוים. כבר ביארנו בפ׳ נח דגוי הוא אומה המולכת בפ״ע:

בבטנך. שבעודם בבטן כבר נתמנו שרי מעלה לכל ילד בפ״ע וכענין דכתיב בשירת האזינו בהנחל עליון גוים בהפרידו ב״א וגו׳. ויבואר שמה בעז״ה:

ושני לאמים. לאום הוא אומה המתנהגת בטבע המיוחדת לה משארי אומות. ובאשר יש שתי אומות שמולכות כל א׳ בפ״ע ומ״מ מנהגן וטבען שוה. אבל שני לאומים המה נפרדים גם בטבעם:

ממעיך יפרדו. הבדל שביניהם יהא ניכר תיכף ביציאתם מן הבטן:

ולאם מלאם יאמץ. באשר יש שני לאומים שאינם נוגעים זב״ז. לא כן המה תמיד יאמצו זה מזה:

ורב יעבד צעיר. אמר ה׳ לשון דמשתמע בתרי אפי. דאלו אמר בהחלט שהרב יהיה עבד להצעיר. היה אומר ורב יעבוד לצעיר. ואלו אמר בהחלט להיפך היה אומר ורב יעבוד בצעיר. עתה משמעו בשני אופנים. אבל איך שהוא. האחד יעבוד את השני וזה תלוי לפי השעה:

שני גוים בבטנך. השיב לה שהרצוץ אינו מצדה אך בא להורות את אשר יקרה לילדים האלה באחרית ובא להורות ד' דברים. א] כי שני גוים בבטנך שכ"א יהיה גוי גדול והורה כאלו כבר צר להם המקום לשבת יחדו מפני רבוים. ב] ושני לאמים מבואר אצלי תמיד ההבדל בין גוי ולאום, שגוי מורה על הקבוץ הגדול, ולאום מורה שי"ל דת מיוחד ואמונה מיוחדת, שמלבד הרבוי לא יתאחדו מצד דתם שיתפרדו ע"י דתם זה לה' וזה לעזאזל ופרוד זה כבר התחיל ממעיך שהוא קודם אל בטנך שהולד נקשר תחלה במעי האשה שמציין מקום ששם תצויר הטפה הזרעיית בביצת הרחם, כמ"ש (ישעיה מח), שמראשית יצירתם נכונים לדתות מפרדות זה מזה ואין שנאה כשנאת הדת, ור"ל שתחלה תיכף בלדתם יעמדו מהם שני גוים עצומים, ואח"כ ברבות הזמנים יתהוו שני לאומים, זרע יעקב קבלו דת האמת וזרע עשו קבלו דת עבודת אלילים. ג] אח"כ ולאם מלאם יאמץ, ר"ל חוזק כ"א יהיה נתלה בהחלשת כח השני, כמ"ש לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, ובענין זה המריבה מוכרחת ביניהם כי לא יתקומם האחד אלא בנפול האחר, וזה היה אחר שירשו כ"א את ארצו, שתחלה היה אדום נכנע תחת יד ישראל, ואח"כ התגבר אדום וזה ימשך עד עת קץ ואז רב יעבד צעיר, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, וזה גורם ג"כ הפרוד שעבודת הרב להצעיר הוא נגד טבע העולם ולא יהיה זה מבלי ריב ומלחמה:

נ דאין שייך לומר דהוא עצמו קאמר לה, כיון שהיא עצמה לא היתה מדברת אל השכינה, ועוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויאמר ה' לה ולא כתיב ויאמר לה ה', כמו שכתוב גבי הגר (לעיל ט"ז ט') ויאמר לה מלאך, או ויאמר לה בועז (רות ב' י"ד), אלא ודאי הכי פירושו ויאמר ה' לשליח שיאמר לה:

ס והוא לשון גאים, כי היו"ד בא במקום אל"ף:

ע פירוש דאנטונינוס בא מעשי, ורבי בא מיעקב, וקשה הא אמרינן בכתובות (ק"ד.) בשעת פטירתו של רבי זקף י' אצבעותיו כלפי מעלה וכו' ואמר לא נהנתי מעולם הזה לפי הטורח שיגעתי אפילו באצבע קטנה, וי"ל דבני ביתו היו אוכלין ולא פסקו משולחנו וזה הוא גאות, אבל רבי בעצמו לא היה אוכל, (רא"ם), ועיין בנח"י:

פ דאם לא כן ושני לאמים למה לי. (מהר"ן), דיוקו ממלת יאמץ דלא שייך אלא במלכים, וכן הוא בהדיא ברש"י ע"ז (דף ב': ד"ה ולאום):

צ פירוש שאין הכוונה בזה להודיע לה מה שיש במעיה, שהרי כבר אמר שני גוים בבטנך, רק הכוונה הוא להודיע לה איכות הגוים שבבטנה מה היא, ואומר שבעודם במעיה בטרם צאתם לאויר העולם הם נפרדים זה מזה שלא כמנהג, זה לרשעו וזה לתומו בעודם במעיה, ולכן כתב במקום יפרדו שהוא לשון עתיד, נפרדים שהוא לשון בינוני, לומר שכבר הם נפרדים במעיה, (הרא"ם), ואם תאמר הרי מצינו בספרי שאין יצר הרע שולט באדם במעי אמו, כדכתיב מנעוריו (לעיל ח' כ"א) פירוש משננער ממעי אמו. הג"א פירוש שאין האדם מתאוה ביצר הרע לחטוא קודם שנולד, אבל מה שעשו רץ ומפרכס בעבירה לפני עבודת אלילים, זה היה בטבעו רצה להתדבק במינו ע"ש:

ק כלומר לא יהיו שניהם בגדולה בזמן אחד אלא וכו', ומ"ם מלאום כמו (תהלים קי"ט צ"ט) מכל מלמדי, שהוא כמו מן ולא יותר ממנו, כלומר שהאחד יקח האומץ מחבירו, וצור הוא מלכות עשו: