בראשית כה, כב

ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות:

ותאמר אם כן. גדול צער העבור:

למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון:

ותלך לדרש. לבית מדרשו של שם:

לדרש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה:

וְדַחֲקִין בְּנַיָּא בִּמְעָהָא וַאֲמֶרֶת אִם כֵּן לְמָה דְּנַן אֲנָא וַאֲזָלַת לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ

וְאַדְחִיקוּ בְּנַיָא בְּמֵיעָהָא הֵי כְּגוּבְרִין עָבְדוּ קְרָבָא וַאֲמָרַת אִם כְּדֵין הוּא צַעֲרָא דִילִדְתָּא לְמָא דֵין לִי בְּנִין וַאֲזָלַת לְבֵי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא לְמִבְעֵיהּ רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ

וְאַדְחַקוּ בְּנַיָא בְּמֵעֶיהָ וַאֲמָרַת אִין כְּדֵין הוּא צַעֲרֵיהוֹן דִילִידְתָּא לְמָה כְּעַן לִי הֲיָין לְמֶהֱוֵי לִי בְּנִין וַאֲזָלַת לְמִתְבּוֹעַ רַחֲמִין מִן קָדָם יְיָ בְּבֵית מֶדְרָשׁוֹי דְשֵׁם רַבָּא:

ותאמר אם כן למה זה אנכי אם כן גדול צער העבור למה זה אנכי מתפללת ומתאוה על ההריון לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ה:כ״ב) ואיננו נכון ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית כ״ה:כ״ב) כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא ותאמר אם כן הדבר והמנהג למה זה אנכי בהריון משונה והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה והנכון בעיני כי אמרה אם כן יהיה לי למה זה אנכי בעולם הלואי אינני שאמות או שלא הייתי כטעם כאשר לא הייתי אהיה (איוב י יט):

ותלך לדרוש את ה' לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ה:כ״ב) להגיד מה יהא בסופה ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל כטעם דרשתי את ה' וענני (תהלים לד ה) דרשוני וחיו (עמוס ה ד) חי אני אם אדרש לכם (יחזקאל כ ג):

ויתרוצצו. מלשון מרוצה והצד"י כפול ואחיו כברקים ירוצצו. ונקראו בנים על שם סופם. וכן ובגדי ערומים תפשיט. והיא שאל' לנשים שילדו אם אירע להם ככה ותאמרנה לא:

וטעם ותאמר אם כן. הדבר והמנהג למה זה אנכי בהריון משונה:

ויתרוצצו הבנים בקרבה - לשון רץ לקראת רץ, שהיו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים. וכן: מן קם מתקוממים, מן לן מתלוננים, אבל מלשון רצץ עזב דלים היה לומר וירצצו כמו בטרם יתנגפו רגליכם.

לדרוש את ה' - אל הנביאים שבאותן הימים, כדכתיב: לדרוש את ה' מאתו. וכתיב: כי יבא אלי העם לדרוש את ה'.

ותאמר אם כן. אחרי שהדבר כן שמתרוצצין ויש לחוש שימות אחד מהם ואסתכן אני בלידה כמנהג בלידת עובר מת.

למה זה אנכי. למה זה התאוו קרובי שאהיה אני אם הזרע באמרם את היי לאלפי רבבה וכן בעלי שהתפלל עלי בזה:

ויתרוצצו זה הולך אחר צו את בני ישראל וזה הולך אחר עכו"ם דכתיב הואיל הלך אחרי צו. זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה:

לדרוש בגימטריא מן שם בן נח:

ומהי התועלת שבהתרוצצות הבנים? נאמר, כדי שתלך ותשאל על כך ויוודע לה מה יהיה באחריתם, ולולא התרוצצו לא היתה שואלת דבר. ולשתי האותיות האלה הוראות לשוניות שונות: ריצה, ככתוב: ותרץ הנער'; רצון, ככתוב בחירי רצתה נפשי; שילום, כנא': אז תרצה הארץ את שבתותיה; רצוץ, ככ': ותרץ את גלגלתו; עישוק, ככ': את מי רצותי, ודחיקה – ויתרוצצו הבנים; והברקה, ככ': כברקים ירוצצו, בס"ה שבעה. והפירוש הנכון של "אם כן למה זה אנכי" – אם כך הדבר, למה זה אנכי הרה, ומלת הרה מובלעת. ומשום כך תרגמתי: "לו עלמת אן אלאמר האכד'י לם אטלבהם", אלו ידעתי שכך הוא הדבר לא הייתי מבקשם. וקרא להם, 'בנים' בעודם בבטן, על שם המצב השני, כלומר, ויתרוצצו העתידים להיות בנים. ומעין מה שאמר: "ובגדי ערמים תפשיט", וכדומה לזה.

ותלך לדרש את ייי; דרישת ייי היא בארבע דרכים: בקשת ידיעת הנסתרות על ידי הנבואה, ככ': "האין פה נביא לייי עוד ונדרשה מאתו"; תפילה, ככ': "דרשתי את ייי וענני"; קיום הדת, ככ': "ויבאו בברית לדרש לייי" וג'; תשובה, ככ': "דרשו את ייי" וג'. וכן בקשת ה' היא בארבעה דרכים: בקשת ידיעת הנסתר על ידי נבואה, ככ': "ויבקש דוד את פני ייי", בסבת הרעב. ותפילה – לפעמים בקרבן, ככ': "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ייי" ולפעמים בלא קרבן, כאמרו: "לך אמר לבי בקשו פני" וג', וקיום הדת, כנא': "בקשו את ייי כל ענוי הארץ", ותשובה, ככ': "ואתנה פני אל ייי האלהים לבקש תפלה ותחנונים".

ויתרוצצו הבנים בקרבה. ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה, וממה שהיו מתרוצצין ומתגרין בבטן בתחלת היצירה היה זה רמז וסימן למה שעתידין להיות זה כנגד זה שונאים נלחמים, זהו שאמר לה הקב"ה על ידי שם שני גוים בבטנך, פירוש אל תפחדי מזה כי הרצוץ הזה הוא בסבת שני בנים שיש בבטנך שעתידין לצאת מהם שתי אומות זו כנגד זו.

ובמדרש שני גוים בבטנך אל תקרי גוים, אלא גיים זה רבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שלחנם לא חזרת ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואע"פ שמצינו שאמר רבי בשעת פטירתו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, האמת היה שנצטער בעצמו בגופו ולא נהנה כלל מתאוות העולם כי אם במוכרחות ביותר, אבל סדר המאכלים והעדונים היו לאנשיו ואוכלי שולחנו, אנטונינוס היה מלך גדול מזרע עשו, והיה למד תורה בסתר לפני רבינו הקדוש והיה מתירא פן ירגישו בו עבדיו ואנשי מלכותו, ודרשו ז"ל במסכת ע"ז (דף י ב) הות ליה ההיא מערתא דהות תותי ארעא דהוה אתי בה מביתיה לבית רבי, כל יומא הוה מייתא תרי עבדי בהדיה, חד קטיל אבבא דביתיה וחד קטיל אבבא דרבי, א"ל בעדנא דאתינא לא אשכח אינש קמך, יומא חד אשכחיה לרבי חנינא בר חמא קמיה א"ל לאו אמינא לך דלא אשכח אינש קמך, א"ל לית דין בר אינש, א"ל אי הכי ליזיל ולשדר לי ההיא גברא דגאני אבבא קאים וליתי, אזל רבי חנינא אשכחיה דקטיל אמר היכי אעביד, אימור ליה דקטיל אין משיבין על הקלקלה, אשבקיה ואיזיל קא מזלזלינא במלכותא, בעי רחמי עליה ואחייה ושדריה, א"ל ידענא דאפילו זוטרי דאית בכו מחיי מיתי מיהו בעידנא דאתינא לא אשכח אינש קמך, כל יומא הוה משמש ליה מאכיל ליה משקה ליה, כי הוה בעי רבי למיסק לפורייה גחין קמי פורייה אמר סק עלאי לפורייך, א"ל לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי, א"ל מי יתנני מצע תחתך לעוה"ב, א"ל אתינא לעלמא דאתי, א"ל אין, א"ל והכתיב (עובדיה יח) ולא יהיה שריד לבית עשו, א"ל בעושה מעשה עשו, אמר ליה והכתיב (יחזקאל ל״ב:כ״ט) שמה אדום מלכיה ושריה, א"ל מלכיה ולא כל מלכיה, שריה ולא כל שריה, פרט לאנטונינוס בן אסוירוס, ופרט לקטיעא בר שלום.

ויתרצצו לשון שבירה, כמו כי רצץ עזב דלים, וירוצץ אסא.

אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי קיימת בחיים נוח לי שאמות מיד ולא אסבול עוד צער הריון ולידה.

ותלך לדרש את ה' לדרוש בנביאים שהיו בימים ההם מה הוא זה שמתרוצצים בקרבה, כל כך יודעת היתה בעצמה שלא מלאו ימיה ללדת ודואגת שמא תפיל.

ויתרוצצו הבנים בקרבה. ויתרוצצו לשון קנה רצוץ (ישעיהו מ״ב:ג׳) משתברים וסברה כי חבלי יולדה הם ועדיין לא הגיע זמן לידה ויראה שמא הפילה:

ותאמר א"כ שהפלתי למה זה אנכי הרה ולמה קבל הק' תפילתינו לא לעזור ולא להועיל:

ותלך לדרוש את ה'. על פי נביאים:

ויתרצצו הבנים וגו׳. צריך לדעת אמרו ויתרצצו, גם אמרה למה זה אנכי. ורש״י פרש: אם כן גדול צער העבור, למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על ההריון, עד כאן. ופרושו זכרונו לברכה אין הדעת מסכמת עליו שתמאס הצדקת בהריונה לצד הצער, גם במה נחה דעתה באמור לה האלהים ״שני גוים״ וגו׳ ובזה לא יוסר צערה. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה, אבל פשט הכתוב לא נודע. אכן פשט הכתוב הוא ויתרצצו לשון רצוץ, פרוש היו נדחקים ביותר כשעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקים. ותאמר אם כן למה זה אנכי פרוש ׳זה׳ מורה באצבע חוזר אל ההריון, למה אנכי הרה לריק יגעתי. ותלך לדרש את ה׳ פרוש לבקש רחמים על קיום הריונה ולדעת דבר הסובב הפסדם, כי מן השמים לא יעשו נס לשקר, שתפקד בדבר שאינו מתקים. ולעולם לא הקפידה על צער ההריון, כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי.

ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו'. רציצה זו היה שבעברה על פתח ביהמ״ד של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת ועשו מעכב ע״י, ובעברה על פתח ע״ג עשו מפרכס לצאת ויעקב מעכב על ידו, והיא סברה שאין הדבר כן אלא ולד אחד בבטנה ורוצה לצאת בין לפתחי בתי מדרשות בין לפתח ע״ג וא״כ ח״ו שמא שתי רשויות יש, לפיכך אמרה למה זה אנכי כי כמוני כשאר נשים עובדי ע״ג ומה יתרון יש לי עליהם אם ח״ו שתי רשויות יש, לפיכך ותלך לדרוש את ה' ר״ל לדרוש אחר מציאת ה' ממש מהו.

למה זה אנכי. כסבורה שבשביל שהיא בטבע עקרה ע״כ אין העבור כמו כל הולדות. ע״כ אמרה א״כ למה זה אנכי. מה זה אני. הלא לא כאשה עקרה ולא כאשה הראויה לבנים:

ותלך לדרוש את ה׳. העיקר כפרש״י ורשב״ם לשאול את הנביא דעת ה׳ ורצונו בזה. ולא כרמב״ן ז״ל שפי׳ תפלה. וכמש״כ בשמות י״ח ט״ו. ומכאן מוכח ג״כ הכי. דאלו תפלה לא היה לה לילך למק״א והרי נתקבלה תפלת יצחק כאן אלא לדרוש מנביא שהוא רואה מה שבנסתר ונעלם וכלשון הכתוב בס׳ שמואל א׳ כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה פי׳ שהיה שני אופני נביא. א׳ מה׳ מה שמדבר עמו לשעה. ב׳ הרואה דברים נעלמים ברוה״ק וזה האופן היה נקרא רואה. ואברהם היה נביא באופן הראשון לבד. מש״ה הלכה לאדם גדול שידעה כי הוא רואה ויודע:

שאלות: מה היה הרצוץ הזה, ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל פירוש. מה התשובה שני גוים וכו'. וכי בעבור זה יחוייב הרצוץ:

ויתרצצו הבנים בקרבה. כמו שהאדם נברא מורכב מגוף ונפש, כן ברצות ה' להעלות את האדם למדרגה גבוהה יותר מכלל בני אדם שהוא חי מדבר, ורצה שתמצא אומה שתחול עליה נפש יותר נעלה וגבוה, שתהיה מוכן אל הנבואה והקדושה והדבוק האלהי, זה דור דורשיו כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, עד שהיה מין המדבר לערכה כערך החומר נגד הצורה כמו שהוא ערך החי נגד המדבר, לזה יצאו עשו ויעקב להיות דוגמא אל הכלל, זה לעומת החומר וזה לעומת הצורה, וכמו שראוי שהצורה תמשול על החומר מצד מעלתה וכן רב יעבד צעיר, וכמו שהחומר קודם לצורה בזמן ואחרון במחשבה, כן יצא עשיו קודם ליעקב ומוכן שיעקב ימשל בו, וכמו שבראשית ימי האדם ימשול החומר ואחר כך תמשול הנפש כן וידו אוחזת בעקב עשו, וכמו שהאדם לאדם אם יזכה תמשול הנפש על הגויה ובהפך ימשול הגוף על הנפש, כן אם יזכה יעקב ימשול על עשו ואם לא ימשול עשו, ולזה כמו שהנפש והגויה הם במריבה ונגוד תמיד מלדה ומבטן ומהריון, כן התרוצצו הבנים בעודם בבטן אמם. והר"ן בדרשותיו דרוש ג' כתב שהיה ההתרוצצות מפני שעשו ויעקב היה טבע כל אחד מנגד לחברו לגמרי, שעשו היה אדמוני מורה על רתיחת דמו וכלו כאדרת שער מורה על רוב עשניותו והיה גובר בו האדומה והשחורה, וע"כ היה איש יודע ציד מצד האדומה, ואיש שדה בורח מן הישוב מצד השחורה, ויעקב הי' בהפך לבן לא אדמוני ואיש חלק קרוב אל השווי בלחותיו, והדברים המתנגדים בטבעם כ"א יקומם נגד חברו, וע"כ היו מתרוצצים כי להתנגדות טבעיהם השקט לא יוכלו, והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים יתדמו תמיד בתארים ומדות ותכונות ומזגים לפי השתוות מולידיהם ובזמן ובמערכת תולדותם, וכ"ז מורה שלא היה זה מצד הטבע רק שחודש בזה רצון אלוה להורות על אשר יהיה באחרית הימים ששני האחים יתקוממו תמיד זה על זה, ואמר ויתרוצצו הבנים לבל נדמה שהיה ההתרוצצות מצד שלא נשלמה יצירתם היטב, לז"א שהיו בנים מוכנים להיות בני קיימא, כי כלל אצלנו שהעובר במעי אמו לא יקרא בשם בן כמ"ש בס' התו"ה תזריע סי' ד', וכן הנפל לא יקרא בשם בן שמורה שהוא בן קיימא, ומצד זה אמר שם בנים להורות שהיו בני קיימא. וותאמר אם כן למה זה אנכי, רבקה שלא ידעה כי תאומים בבטנה חשבה שסבת הרצוץ הוא מצדה, שהגם שהוכנה ע"י רצון ה' להוליד, מ"מ חסר בבטנה המקום להכיל את הולד. והנה הפעולה הנסיית תכין את החומר אל ענין חדש באופן שיסכים עם הטבע, ואם יפקוד העקרה להוליד, יכין חומרה אל טבע ההולדה והעץ היבש ירטיבהו וישימהו לח ורענן עד שיוכל להוציא פרי, אבל אם חסר הכלי להכיל הולד אז יצטרך לבריאה חדשה, וע"כ חשבה שאין תרופה למכתה, ועז"א וא"כ למה זה אנכי בעולם, ר"ל כי תכלית יצירת האשה הוא להוליד ולהשאיר המין וגם העקרה אין בריאתה לבטלה כי ברצות ה' תפקד להוליד בנים, אבל אם גם אחר שהופיע הרצון שתוליד אין חמרה מוכן להכיל הולד א"כ כל בריאתה לבטלה, ולמה זה אנכי נמצא בעולם, וותלך לדרוש לדעת סבת הדבר:

ל כיון שסתם מה היא רציצה זו, אם כן מסתמא היא רציצה כדרך שאר נשים מעוברות, ואם כן למה כתוב אח"כ למה זה אנכי, וכי אינה יודעת שיהיה לה צער העיבור, אלא ודאי כמו שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ג ו') שהיא לשון ריצה דאין דרך להיות כן בשאר נשים, ועל זה פירש אחר כך ותאמר אם כן שצער העיבור שלי יותר משאר נשים למה זה אנכי:

מ דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה מאי ותלך, והלא מלא כל הארץ כבודו, ואין סברא שהלכה לבית מדרשו של עבר בזמן שהיה שם קיים דהוא היה בן בנו של שם, ואין להקשות למה לא הלכה אצל אברהם שהרי גם הוא היה נביא, ויש לומר דהקב"ה סובב כן להעלים מאברהם ענין ההריון שלא יצטער, שהרי מת אברהם קודם שיצא עשו לתרבות רעה כדי שתהא מיתתו בשיבה טובה: