בראשית כד, נ

ויען לבן ובתואל. רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו:

לא נוכל דבר אליך. למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון לפי שנכר שמה' יצא הדבר, לפי דבריך שזמנה לך:

וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וַאֲמָרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָּמָא לֵית אֲנַחְנָא יָכְלִין לְמַלָּלָא עִמָּךְ בִּישׁ אוֹ טָב

וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וְאָמְרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָמָא דְרִבְקָה אִתְיְהִיבַת לְיִצְחָק אֲנַן לָא נֵיכוֹל לְמַלָלָא לָךְ בִּישׁ אוֹ טָב

לא נוכל דבר אליך רע או טוב - לא הסתירה ולא הבנין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו רוצים ולא רוצים, כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו.

לא נוכל לדבר אליך רע. לבטל גזרתו:

או טוב. לקיים אותה כאלו היתה צריכה לקיום שלנו:

הקדים את לבן לבתואל, מטעמים שונים. א. כי לבן כבר בא אתו ביחוסים שמצאו אצל עין המים ואירע ביניהם מה שאירע. ב. האב הוא יותר צנוע בענין זה. ועוד, אולי היה לבן אחי רבקה מן האם, ולרוב חלה כך (ההתעסקות) המיוחדת. אמר קודם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, כלומר גם אני ההולך עשה עמי (חסד), ככתוב: ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, כמו שהבטיח לאנשי המעלה.

ונאמר, ואיך האמינוהו בזה, והרי אפשר שהגזים בדבריו? אבל זה מורה על דבר שהוטל עליהם, בזכות תפילת אברהם "ישלח מלאכו לפניך והצליח דרכך", או בדבר שראו או שמעו, או שידעו אותו, כמו שהקדמנו. התינח שלא ידברו אליו ברע, אבל מפני מה [לא] ידברו אליו בטוב? נאמר, שאין זה טוב ורע לעבד אברהם אלא רע וטוב להם, כגון רבוי המוהר או מעוטו וכדומה לזה. ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, בהסכמה, אבל בנוגע למהירות, עוד יבקשו עליה (לתת להם ארכה). והשתחוה עבד אברהם כששמע את דבריהם פעם שניה, בהודאה. ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ושמלות, מקצתם למוהר ומקצתם למתן, כמנהג האנשים לעשות תמיד. והוסיף ומגדנות, הם הפירות כמו שנוהגים עד עכשו לחלק פרות וממתקים וכדומה. אבל שיתנו משפחת האשה כסף לחתן, אין זה לא בדין ולא במנהג, ואפילו בזמן שמצב הנשים היה גרוע ביותר בגלל נפילת הגברים במלחמה, ככתוב מתיך בחרב יפלו וגו' והיה כורח – שיחזיקו "שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש" אמרו רק זאת, אבל לא מצאנו שאמרו תאכל לחמנו ותלבש שמלותינו. ומצאנו שנתינת כסף לחתן מעגנת את בנות ישראל וממעטת את זרעם ומכריחה את אלה ואת אלה לישא את מי שאינו הגון להם ומטילה תגרה בינו לבינה וגורמת שתהיה היא מושלת עליו. וכשהיא מתה אנשי משפחתה להוטים לקחת "נחלה בגוים"...עישור ואם הוא מת רוב עזבונו הולך לאבוד ויתומו נשאר ... ומה שנאמר בענין נכסים ו"הפוסק מעות" וכדומה...

ויען לבן ובתואל. רשע היה שהקדים לדבר קודם אביו. ועוד יעידו דבריו על תכונתו הרעה שהקדים רע לטוב ממה שאמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב.

מה' יצא הדבר. כלומר המעשים שאירעו לך מוכיחים. ומכאן למדנו שענין הזווג הוא נגזר מן השמים ענין שאמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וזהו שהזכיר שלמה ע"ה (משלי יט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. באר הכתוב מה שהאבות מנחילים לבנים והוא הבתים והממון, אבל אשה משכלת אין כח בידם להנחיל אותה להם כי מאת ה' תבא. והודיענו בזה כי אשה משכלת יקרה היא מבית והון, וכענין שכתוב (משלי לא) אשת חיל מי ימצא. ובמדרש תהלים בא ורא כמה קשה כח הזיווג, שהרי מצינו שהקב"ה יחד שמו על הזווג בג' מקומות בתורה בנביאים בכתובים. בתורה שנאמר מה' יצא הדבר. בנביאים שנאמר (שופטים יד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים שנאמר (משלי יט) ומה' אשה משכלת. וכתיב (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ועוד דרשו במקום אחר שהנשואין נגזרין משעת יצירה שנאמר (ישעיה מו) העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. וזהו בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.

וע"ד הקבלה בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים. בת היא היו"ד, פלוני הוא הוי"ו לפלוני הוא האל"ף שהוא מעבר לים החכמה והכל דבק ומיוחד. ולכך לא אמרו פלוני ישא פלונית או פלונית תנשא לפלוני כי רצו להקדים הנקבה ולהזכיר אביה ובעלה. וזה לשון גן בעדן מקדם, ונטיעה זאת קודם יצירת העולם היתה, והמשכיל יבין.

רע או טוב. לא נוכל לומר רע לאמר לא נתן שכבר הק' חפץ ולא טוב שהרי אין הדבר תלוי בדעתינו שכבר הק' נתנה לך:

מיי' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב רע ניחא אבל טוב למה לא ידברו. והתשובה שאליעזר אמר דבר בלתי ראוי הוא אמר בת מי את ותאמר בת בתואל ובעבור שידע ודאי שהשם שמע תפלתו אמר ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו ואם כן שכל כך ודאות היה לו היה ראוי שיאמר ועתה תנו לי את רבקה לבן אדוני ולא היה ראוי שיאמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני הגידו לי וגו' וזהו שאמר לו אחר שאתה אומר שרבקה הוכיח ה' לבן אדוניך למה אתה מסופק בו שמאחר שמה' יצא הדבר לפי דבריך לא נוכל דבר אליך רע לומר אין אנו רוצים שעל כרחינו יהיה וגם כן טוב אי אפשר שנדבר לומר אנו חפצים שאם כן נראה שהוא תלוי ברצוננו ושאם לא היינו חפצים לא יעשה ולזה אמר הנה רבקה לפניך לא אמרו לפנינו אלא לפניך וכן אמרו הנה שהוא ודאי ודבר מוכן ולזה אמרה אלך שהיה לה לומר כן ולא אלך עד שרש"י אמר מעצמי אלא הכוונה רבקה הקשה לאחיה ואמה מה שהקשו הם לאליעזר לומר אתם שואלין אותי אם אלך לפי שאלתכם אם אלך הוא תלוי ברצוני ואינו כן שלפי דבריכ' שמהשם יצא הדבר על כרחי אלך ואינו תלוי בי:

ויען לבן ובתואל. פרש״י שלבן היה רשע והקדים לדבר בפני אביו. ועדיין יש להוכיח מזה שהוא הי׳ עיקר בבית. ובתואל הי׳ טפל וכמש״כ לעיל:

ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר. אמרו לו אחר שדבר זה היה ענין השגחיי ובדרך נס, שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ"ל, ואם כן הוא כולו השגחיי ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע"י הבחירה, כי אין הבחירה שלטת נגד פעולת ה' בהשגחה מיוחדת, א"כ הגם שלא היינו מסכימים ע"ז, לא נוכל לדבר רע, כי מוכרחים אנו לזה, וממילא לא נוכל גם לדבר טוב כי אנו מוכרחים לזה לא בחיריים, ומהראוי היה שיענה בתואל שהוא האב שתלוי ברצונו לקבל קדושי בתו ולאמר הן או לאו, אבל כפי דברו שאין תלוי בדעתו כלל, כי דבר זה נגמר ע"י ההשגחה, מספר רבותא, שגם לבן שהיה שואל בתרפים ולא היה מאמין, בכ"ז האמין בדבר הזה, ובכ"ז היה בזה גם רמאות כמו שיתבאר, שלכן הקדים לבן לענות קודם בתואל, ואמרו לו הנה רבקה לפניך שא"צ דעתנו כלל, והסכימו שהוא יקח אותה, מאחר שדבר ה', ר"ל שנעשה ע"י דברו ופקודתו שאין יד אנוש שלטת לשנות דבר ה':

ויהי. ועפ"ז השתחוה לה' לאל גומר עליו ולא נתן תודה לאביה אחר שאמרו שאין הדבר נעשה עפ"י רצונם רק עפ"י גזרת ה', ולכן לא נתן מתנות לאביה כפי המנהג בימים ההם כמו שעשה יעקב ללבן, כי לא מידו נעשה הדבר רק מיד ה', רק לרבקה נתן מתנות שהם היו במקום הקדושין, ולאחיה ולאמה לא נתן מתנות רק מגדנות ופרי מגדים מטוב א"י:

ויען לבן ובתואל עד ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' ספר הכתוב שלבן ובתואל אביו ענו לאליעזר וזכר ראשונה לבן אולי שהי' יותר חכם מאביו או שהי' הכבוד למדבר באחרונ' כמ"ש ז"ל דיני נפשות מתחילין מן הצד. ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב ר"ל אם היה הדבר בבחירתנו והיה הדבר בידינו אם רע במיאון או טוב ברצוי אבל הדבר כפי הורא' מהנסיון שעשית מה' יצא והוא גזור לפניו ואינו א"כ בבחירתנו ולכן לא יאות לנו להשיבך אלא שהנ' רבקה לפניך קח ולך עמה ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' והדבור הוא גזרתו בדבר כי הוא יעץ ומי יפר והותר' בזה השאל' הי"ז והעבד בשמעו דבריהם והסכמתם השתחוה לאלהים שממנו יצא הדבר ונתן לרבקה כלי כסף וכלי זהב ובגדים ואמנם לאחי' ולאמ' נתן מגדנות. והמפרשים כי הוא נגזר מפרי מגדים והענין שנתן להם פירות מובחרים שהיה מביא מדמשק ומארץ ישראל והנה זכר מכאן אחיה ואמה ולא זכר אבי' לפי שלכבודו לא נתן לו כלום וגם לא אדם הוא להנחם ולכן לא היו בכלל אחי' ואמה שאמרו למחרת תשב הנער' אתנו ימים או עשור כי לא יצא זה מבתואל אלא מלבן ומאמו שבעבור שלא נתן להם מתנות כי אם פרי מגדים עשו הטענ' הזאת כדי להוציא מאליעזר כסף או זהב. וחז"ל אמרו שבתואל היה מעכב בנשואין ובא מלאך והמיתו. והית' הטענה תשב הנער' אתנו ימים או עשור ר"ל שנה אחת או עשר' חדשים כדברי רש"י להתקשט בתכשיטי' ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים אחר תלך היא מעצמ' כי אנחנו נוליך אותה שמה. ואליעזר השיבם אל תאחרו אותי ר"ל הנה אני לא אלך מכאן אלא עמה ואם תאמרו שאתעכב פה עד אותו זמן הנה יהיה איחור גדול ובמה יודע איפה כי ה' הצליח דרכי עם העכוב ההוא גם שאדוני יצטרך ממני ועל כן שלחוני ואלכ' לאדוני. והם אמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. לדעתי לא שאלו ממנ' אם היתה רוצה להנשא עם בן אברהם אבל העירו ספק בלבה באמרם התלכי עם האיש הזה כלומר האם תרצי ללכת עמו בלבד מבלתי אחיך ואמך או תרצי שאחר ימים נוליך אותך לכבוד ולתפארת כי חשבו שבזה תחפוץ יותר ללכת בחברתם לא עם אליעזר לבדו בזולת כל קרוביה והיא השיבה אלך ר"ל עמו בלבד אלך ולא אצטרך לחברה אחרת ואז וישלחו את רבקה ולא רצה אחד מהם ללכת עמה ללוותה בעבור תשובתה אלא מניקתה שהלכה עמה כפי מנהגם והותרה השאלה הי"ח. אמנם נתנו לה ברכה מעליא שאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו. כי הנה ברכוה בב' דברים הא' ברבוי הזרע את היי לאלפי רבבה. והב' בכבודו ומעלתו וזהו ויירש זרעך את שער שונאיו. ונראים הדברים שהם דברי אל חי ששם אותם בפיהם כי בזה הלשון עצמו נאמר לאברהם בשעת העקדה ויירש זרעך את שער שונאיו וספר הכתוב מזריזות רבקה וחריצותה שהיא מעצמה קדמה וקראה את נערותיה ותרכבנה על הגמלים שהביא אליעזר ותלכנה אחריו. האמנם העבד לא נסב את רבקה מאצלו והוא אמרו ויקח העבד את רבקה וילך. ויזכור הכתוב שיצחק בא מבא באר לחי רואי היינו חושבים שהיה דר שמה אכן מאשר אמר ויצחק בא מבא מורה שהוא הולך שמה לראות את שלום הצאן או לצורך אחר וחזר לבא משם והוא אמרו ויצחק בא מבא באר לחי רואי שבא ושב מההליכה שהלך שמה לצורך שעה כי הוא יושב בארץ הנגב וחזר לעירו וידמה שהיה שם האשל אשר היה בבאר שבע ושהיה שם בית תפלה לאברהם ויצחק הלך שם וחז"ל אמרו שהלך שם להביא את הגר להשיאה לאברהם וזהו לדעת מי שאמר קטורה זו הגר ואין פשט הכתוב כן כמו שאבאר. והנה בבא יצחק יצא לשוח בשדה לפנות ערב וכבר ארז"ל והוא האמת שלשוח הוא לשון תפלה וראוי לבאר למה היה יוצא להתפלל לפנות ערב עד שקבלו חז"ל שאברהם תקן תפלת שחרית ויצחק תפלת מנחה ויעקב תפלת ערבית. והסב' בזה שהקדמונים היה טעותם ואמונתם בחשבם שהכוכבים היו אלהי עולם אין עוד לבדם והשמש הוא האלוה הגדול לפי שפעולותיו בזה העולם השפל הם מפורסמות תכלית הפרסום ואחריו הירח ושאר הכוכבים ולכן בחרו האבות הקדושים להתפלל לש"י באותם העתים שיתבאר לאנשים שהשמש הוא מתנועע ונעתק העתק גלוי ומפורסם מאד וזה כי בעת העריבה והשקיעה והזריחה יתבאר תכלית הביאור שהשמש הוא מתנועע כי הוא זורח ביום אחד זולת מקום זריחתו ביום שני וכן הענין בשקיעה ולזה הוא מבואר שזריחת השמש ושקיעתו תורה על שהשמש מתנועע ויתחייב שיהיה לו מניע ולכן אברהם תקן תפלת השחר להודות לאל מניע הגלגל בתנועתו היומית המחייבת זריחת השמש בכל יום. ויצחק תקן תפלת המנחה בעת שקיעת השמש לפי שאז יחלש כחו והוא ממה שיורה שאין השמש הוא האלוה כי לא יתכן באלוה שיחזק פעם ויחלש פעם ולכן היה מתפלל לאל המשקיע אותו בהנעתו ויעקב בחר להתפלל אחר שקיעת החמה כמ"ש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש לפי שאז יראו כוכבים רבים והשמש נסתר וזה ממה שיורה שאין אחד מהם אלהות כי לא יתכן שתשלם הנהגת העולם האחד במספר מאלהות רבים כי ההנהגה בדבר אחד במספר יחוייב שתהיה מסודרת מאלוה אחד במספר ולזה יתחייב שיהיו הכוכבים עלולים מעלה אחת וכבר זכר זה הרלב"ג בפירושו לתורה בתועלת הי"ג בזה המקום. וכפי הפשט יתכן לפרש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב שהיה הזמן קיץ ולפנות ערב יתקרר האויר ויוצאים בני אדם מבתיהם לשדה לדבר זה עם זה ולראות באבי הנחל. וכן יצא הוא וחבריו לדבר ולהשתעשע שם מלשון אשיחה ותתעטף רוחי ונשא עיניו וירא והנה גמלים באים כי להיות המרחק רב לא הכיר את אליעזר ולא את האשה אבל בלבד ראה הגמלים והלך לקראתם ורבקה מאשר ראתה את יצחק שהיה בא לקראתם וירט הדרך לנגדם בלכתו בשדה לעומתם ידעה כי הוא בא לראות' ולקרא להם לשלום או להכניסם לביתו ללון ולכן ותפול מעל הגמל. ואין פירושו שהשמיטה עצמה לארץ כרש"י שא"כ היתה נופלת ממש לא נוטה מעליו. ואונקלוס תרגם ואיתרכינת כמו שתרגם הטי נא כדך שעשאו מלשון הטיה. אבל פי' הכתוב שהטתה עצמה לצד אחד מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו להסתיר פניה מנכחו בדרך צנעה וכמוהו ויראהו נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר שלום רק שאין ענינו אלא שהשפיל עצמו במרכבה לשאול לו לשלום. וכן אמר אלישע לגחזי כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. או יהיה דעת אונקלוס מעל הגמל כמו על הגמל שנפל' על פניה להסתירם וכבר כתב זה הרמב"ן ולכן שאלה את העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו. והראב"ע כתב שהפסוק הזה האחרון מוקדם וכבר אמרה ואין צורך. וכאשר ספר העבד ליצחק את כל אשר קרהו וראה שהסכים השתדלות אליעזר עם טוב ההזדמן וגם כן עם עוצם ההשגחה מצורף שהכיר בה ממעלותיה הביאה אל אהל שרה אמו ויראה שמעת שמתה לא נטו עוד אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת באהל הגבירה וכאשר באתה רבקה הביאה יצחק לאותו אהל של שרה מפני צדקתה וכשרון מעשיה נדמה בעיניו שהיא שרה אמו ולכן אהבה והתנחם בה והכניסה לאוהלה ומפני זה הוצרך הכתוב לומר ויאהבה: