בראשית כד, יט

עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר, אם כלו, דיספקון, שזו היא גמר שתיתן כששתו די ספוקן:

וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת אַף לְגַמְלָךְ אַמְלֵי עַד דִּי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי

וּפְסָקַת לְאֲשְׁקִיוּתֵיהּ וַאֲמַרַת אוּף לְגַמְלָךְ אִימְלִי עַד דִי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי

ותכל להשקותו ותאמר. המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט:

ותכל ב' במסורה הכא ואידך ותכל דוד וגו' לצאת אל אבשלום כי נחם על אמנון כי מת. ותכל דוד לצאת למה ותכל להשקותו כי שתה כוס תנחומין על אמנון:

ותאמר גם לגמליך אשאב. הגבורה הזאת לרבקה לשאוב לכל גמליו לא היה בחוק האפשרות כי אם בסיוע אלהי, וכ"ש לפי דעת המדרש שהיתה בת ג' שנים. אבל היה הענין מכלל ההצלחה שהבטיחו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, וע"כ תמצא שנרמז בכתוב הזה השם הגדול הוא שם הגבורה. ובאר עוד כי משפט הגימ"ל להיות דגושה, ואל"ף רשומה במלת ותאמר. והבן זה.

עד אם כלו לשתות. אם זה כמו אשר:

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב מה שלא אמרה לו כן בתחלה שאם אמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב היה במשמע שאליעזר וגמליו הכל אחד וכמו שאמרו האנשים שולחו המה וחמוריהם שנדמו לחמוריהם בשלא הריקו שקיהם טרם ילכו אחר שבפעם הראשונה מצאו כספיהם בשקיהם ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו:

ותכל להשקותו. היה צריך לומר ״ויכל לשתות״, נתכון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך הוא לטרוח בהטית מים אליו.

עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עיף בדרך, והפלגת השתיה תזיק, והיא הצדקת שערה בדעתה שעור שיספיק לשתיתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן, כי העיף לא ישער בשתיתו בעת צמאונו. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכונה לזה, אמרה אליו גם לגמליך וגו׳ עד אם כלו, ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכונה אליו כטעם הנזכר.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות מ.) בפסוק (דברים יא:טו) ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ וגו׳, שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו. ולזה כששאל האיש ״הגמיאיני מעט״, הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה, לזה אמרה לו ״שתה״. וכשנתנה לו שעור ששערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא, ״ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב״, כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים. והוא שסמך הכתוב ל״ותכל להשקתו״ ״ותאמר גם לגמליך״ וגו׳. ואמרו עד אם כלו, פרוש: לא אשער להם כפי האומדנא, אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים, וזה לך האות כי כלו לשתות.

ותכל להשקותו. היא מנעתו להשקותו כי כך ראוי להיות נזהר להולך בשרב ושמש שלא לשתות כ״צ מים קרים. אמנם שלא יחשוב כי היא מנעתו באשר רע לה ששותה הרבה. ע״כ חזרה ואמרה גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות מעצמם ולא אמנע מהם כה״צ:

ט ולא מלשון כליה, כי תרגום כלה גמירא: