בראשית כב, ב

קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש:

את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק ולמה לא גלה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה ולתן לו שכר על כל דבור ודבור:

ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (ב' ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה ורבותינו פרשו על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת שיש בה מור נרד ושאר בשמים:

והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ברוך הוא לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו:

אחד ההרים. הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך, וכן ביונה (ג ב) וקרא אליה את הקריאה:

וַאֲמַר דְּבַר כְּעַן יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ דִּי רְחַמְתָּ יָת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרְעָא פּוּלְחָנָא וְאַסְקֵהּ קֳדָמַי תַּמָּן לַעֲלָתָא עַל חַד מִן טוּרַיָּא דִּי אֵימַר לָךְ

וַאֲמַר דְבַר כְּדוֹן יַת בְּרָךְ יַת יְחִידָךְ דְאַתְּ רָחֵם יַת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרַע פּוּלְחָנָא וְאַסֵיקוֹהִי תַּמָן לְעַלָתָא עַל חַד מִן טַוְרַיָא דְאֵימַר לָךְ

לְטוּר מוֹרִיָה:

קח נא את בנך את יחידך בעבור היותו בן הגבירה והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו ובא הלשון להגדיל המצוה אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני:

המוריה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ב:ב׳) היא ירושלים וכן בדברי הימים (ב ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה ורבותינו פירשו (תענית טז) שמשם יצאה הוראה לעולם ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ב:ב׳) תרגמו על שם הקטורת שיש בו מור וסמים ואם כן יהיה פירושו אל הארץ אשר תהיה מוריה או שנקראת כן מעולם על שם העתיד ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ה:ז׳) כך אמרו רבנין אמרין למקום שהקטורת קרבה כמה דתימר אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד ו) אבל דעת אונקלוס שאמר "ארעא פולחנא" אינו נראה כן על המור שבקטורת שאין לשון "פולחנא" על סם אחד מסמי אחת העבודות ולמה לא אמר "לארעא דקטורת בוסמין" אבל דעתו לומר בארץ אשר יעבדו שם האלהים ויתכוין בזה למה שדרשו בפירקי רבי אליעזר (לא) אמרו באצבע הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את המזבח אמר לו זהו המזבח הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח מזבח אין כתוב כאן אלא "המזבח" הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים עד כאן ושם "מוריה" עשאו מן מורא ששם יראו האלהים ועבדו לפניו והנכון על דרך הפשט שהוא כמו אל הר המור ואל גבעת הלבונה כי ימצאון שם בהר ההוא מור ואהלים וקנמון כענין שאמרו (ירושלמי פאה ז ג) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו או שנקרא כן לשבח ישראל והנה בכאן קורא שם הארץ "ארץ מוריה" ושם (דהי"ב ג א) נראה כי הר הבית לבדו יקרא "הר המוריה" ואולי נקראת העיר על שם ההר ההוא אשר בתוכה הארץ אשר בה המוריה וההר לבדו הוא נקרא מוריה ואברהם ידע את הארץ ולא ידע את ההר ולכן אמר לו שילך אל ארץ המוריה והוא יראנו אחד ההרים ששם שנקרא ככה וצוהו להעלותו במקום ההוא כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו ורצה שתהיה זכות העקידה בקרבנות לעולם כאשר אמר אברהם "ה' יראה" ועוד כי למען צדקו הגדיל טרחו ורצה שיעשה זה אחרי מהלך שלשה ימים כי אלו יעשה כן בפתע פתאום במקומו היתה פעולתו במהירות ובהלה אבל כשיהיה אחר מהלך ימים כבר נעשה בישוב דעת ועצה וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה נ״ה:ו׳) רבי עקיבא אומר נסה אותו בוודאי שלא יהיו אומרין הממו וערבבו ולא היה יודע מה לעשות:

אחד ההרים. שם נבנה הבית. וכן מפורש ויבן שלמה את הבית בהר המוריה ואיננו הר גבוה. ובו היה גורן ארונה:

המוריה - האמוריה, ארץ האמורי. הרבה אלפי"ן חסרים. וימש חושך כמו ויאמש. לא יהל. כמו לא יאהל שם ערבי.

אל ארץ המריה בגימטריא בירושלים:

קח נא. ארבעה דברים נאמרו לו: בן, ויחיד, ואהוב, ויצחק, כדי להראות עד היכן הגיעה צייתנותו של אברהם; מי שיש לו כמה בנים והוא מוסר אחד מהם לאלהים, הרי הוא עובד בזה את השם, (ולזה רמז) באמרו: בנך, קל וחומר, מי שיש לו רק בן אחד, יחיד לאמו, ולכן אמר: יחידך. ובפרט, כשהוא אהוב עליו ביותר, ולכן אמר: אשר אהבת. ואיך, אם אותו בן מיועד לגדולה ולנבואה, ולכן הוסיף: את יצחק. וכל ארבעת הדברים האלה התקבצו בנסיון של אברהם, ואעפ"כ קיים את רצון הבורא.

ואם ישאל אדם, איך אפשר שיצווה להקריבו לאחר שהבטיח לו הבטחות ואמר לו: כי ביצחק יקרא לך זרע, והרי זה מורה שהבטחות (ה') יכולות להיבטל? נאמר לו, לא כי, כי יכול היה להחיותו אחרי מותו ולקיים בו את כל ההבטחות.

והמחזיקים בשיטת ה'נסך' ' (ביטול המצוות) טוענים: אם אפשר שיצוה האל לשחוט את הבן, ולמנוע אותו מזה אחרי כן, הרי יתכן גם שיתן את מצוות התורה, ואחר כך יצוה שלא לעשותן, ואם אפשר שיבטיח הבטחות אודות יצחק, ויבטלן לאחר זמן, הרי לא ימנע גם שיבטל את הבטחותיו (ע"י נביאיו). וכבר השיבו על זה ארבע תשובות (?): ... מהן, מי שאמר שעולה זו אין פירושה קרבן אלא העלאה סתם. ואם ישאלו: אדם שאמרו לו להעלות את בנו על ההר, האם זה מדרכו לקחת אש ועצים ולהרכיבם על שכם בנו, ולאחוז מאכלת כדי לשחטו? אמרו, היות ומלת עולה סובלת שני פירושים: העלאה וקרבן, צריך היה אברהם להתכונן לדבר הקשה ביותר ולהסתמך על כך שאם כוונת (הציווי) אחרת, אלהים יראני. ומאחר שהכוונה היתה העלאה גרידא, נאמר לו: אל תשלח ידך וג'. ונגד תשובה זו טענו (בעלי הנסך'): אם אתם סוברים שאפשר היה שאברהם ילך לו מעם ה' מבלי לדעת מהו שנצטווה בו, הרי יתכן שיקרה כזאת גם לנביאים אחרים ושיאמרו לכם בשם ה' דברים שלא נתחוורו להם, לאחר שפנו מאת ה' מפוקפקים (בכוונת) דבריו, כמו שפקפק אברהם ולא ידע את כוונת דברי ה'. והנה, טענה זו אינה מוכרחת לגבי הנביאים, כי הסיבה לכך אצל אברהם היתה מה שלא רצה אלהים לגלות לו את הכוונה האמתית של הנסיון, כאמור בראשונה, והאלהים נסה את אברהם, ואלמלי פירש לו שאין זו אלא העלאה סתם, הרי בטל הנסיון. הב', (תשובת מי) ששם את הצווי (לאברהם) כתנאי ואמר: אלהים אמר לאברהם, קח וקרב את בנך על ההר, אם אצוה לך (שם) לעשות כך, ופירש מלת אשר (אומר אליך): אם אומר לך, דוגמת אשר נשיא יחטא, אשר תשמעו. וכיון שהציווי היה מתהילתו בתנאי, הכין אברהם את עצמו לאפשרות שיאמר לו שהדבר שנאמר לו להתכונן אליו במקומו עומד.

והאופן הג', יש סוברים שבראשית הנסיון מלה נסתרת ודבר ה' והעלהו אינו מוסב על יצחק אלא על האיל, ומלת איל נסתרת (בציווי) כי (רצה אלהים) להשאיר את הדבר בכינוי ובהעלמה כדי שיחשוב אברהם שהכוונה ליצחק, וישלם הנסיון. וראייתם לכך, כשנאמר לאברהם לא לשלוח יד ביצחק, נתברר לו שהכוונה לא היתה ליצחק והתחיל לחשוב מהו שנצטוה בו, ולמי היתה הכוונה, וכשראה את האיל ידע מיד שאליו היתה הכוונה ולקחו והקריבו תמורת בנו, ככתוב וישא עיניו וג'.

והאופן הד', ביטול מצוה אפשרי במקום שלא הותנה שאין המצוה בטלה לעולם, אבל במקום שהיה תנאי שהמצוה לא תבטל אי אפשר שתבטל. וכשנאמר לאברהם לשחוט את יצחק, לא היה בזה תנאי שהציווי לא יבטל, ואפשר היה לצוותו אחר כך שלא לשחטו, כי הציווי הראשון היה טוב (רק) בזמנו. אבל מצוות התורה אינן כך, כי תנאי התנה הקב"ה: לעולם לא אבטלן, ומי שיבוא לבטלן אל תשמעו לו, כי כל עוד יעמדו השמים על הארץ המצוות לא תבטלנה, ולאחר תנאי כזה אין ביטול. וגם ההבטחות לעתיד הן כמצוות התורה, השם שהוא נאמן בהבטחתו לעולם לא יתן שתבטלנה. ולא ... הידיעה שלא נתכוון לה הבורא.

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. האריך הכתוב בלשון הצוואה כדי להגדיל המצוה. וזהו שדרז"ל קח נא את בנך איזה בן? א"ל את יחידך. זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. א"ל אשר אהבת. שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק.

ולך לך. עשרה נסיונות נתנסה אברהם ונמצא שלם בכולם והראשון לך לך מארצך וענין העקדה היה נסיון אחרון.

אל ארץ המוריה. הר המוריה הוא ירושלים, וקרא הקב"ה לכל הארץ מוריה על שם הר המוריה שבתוכו. ומה שנקראת ירושלים הר לפי שהוא מלשון אלך לי אל הר המור והקנמון והבשם הטוב היה גדל שם. וכן דרז"ל קנמון היה גדל בארץ ישראל והעזים וצבאים אוכלים ממנו. ואונקלוס תרגם ארע פולחנא. עשאו מן מורא כי שם עתידין לירא מלפני הש"י ולעבוד לפניו.

ובמדרש הר המוריה שמשם יצאה הוראה לעולם.

והעלהו שם לעולה. היה ראוי שיאמר והעלהו שם עולה. אבל על דרך הפשט הלמ"ד הזאת באורה במקום כלומר שתעלה אותו שם במקום עולה. וכמוהו (בראשית ו) הלבנה לאבן במקום אבן. שאם תפרש לעולה עולה ממש איך יצוה הקב"ה ואח"כ יחזור מצוויו. ואברהם מתוך תוקף האהבה הבין עולה ממש והקב"ה שבא לנסות לא כוון אלא במקום עולה. וזהו אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. גם יתכן שירמוז על סוד הקרבן. וע"כ אמר לעולה שיעלהו שם למדה העשירית המתעלה. וכן הנסיון הזה עשירי וכן באיל אשר הוקרב תחתיו בא הלשון הזה בעצמו כי לא אמר ויקח את האיל ויעלהו עולה אבל אמר ויעלהו לעולה. ומפני זה הוסיף לומר תחת בנו שעליו נאמר והעלהו שם לעולה. וכן אמר יצחק ואיה השה לעולה וכן השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני. והנה מלת לעולה היה המזבח שיזכיר בסמוך בה"א הידיעה, והמשכיל יבין.

אל ארץ המריה האמוריה, ארץ האמורי כמה תיבות חסרות אל״ף וימש חשך. לא יהל שם ערבי.

והעלהו שם לעלה אמר לפניו רבונו של עולם וכי יש קרבן בלא כהן א״ל כבר מניתיך כהן הה״ד נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק.

והעלהו שם לעולה. סתם הק' את דבריו וחשב אברהם כי צוה עליו לשחטו ולהקטירו כליל ולפיכך הוליך עמו עצים ואש ומאכלת והוא לא צוה רק להעלותו על גבי מזבח ומשהעלהו גמר ועשה מצותו של הק'. [ויש מפרש נסה הגביהו ונשאו והודיעו לעולם כמה הוא חשוב כמו נסה עלינו אור פניך, וכמו ונשא נס, כי נס דבר גדול הוא ה"ג]:

אשר אומר אליך. ואח"כ פי' לו היכן כמו שמפרש אל המקום אשר אמר לו אלקים אלמא שאמר לו היכן ומשום הכי הכיר את המקום מרחוק שכבר פי' לו:

קח נא. פירוש תכף ומיד בלא שאלת זמן, ואף זה מהנסיון שלא ישאל ממנו זמן, כמעשה בת יפתח (שופטים י״א:ל״ז) שרצה אביה להעלותה עולה ושאלה ממנו שנים חדשים וגו׳.

עוד רמז לו שיקח את שרה בדברים להתרצות אליו להוליכו עמו, וכן אמרו זכרונם לברכה (תנחומא כב) כי כל אותו הלילה היה אברהם מפיס לשרה להסכים עמו שיוליכנו ללמד תורה עד אור הבקר:

עוד ירמז על יצחק שיקחהו בדברי רצוי, שהרי לא נתנסה כל ימיו, וצוה ה׳ שיקחהו בדברי טעם ולהכניס בלבו מעלת הדבר אם יקרב עולה לה׳.

את בנך וגו׳. כאן רמז לשלש אהבות שחיבה תורה לכל איש ישראל לאהוב הבורא ברוך הוא בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד (דברים ו:ה). בכל לב – אין לך דבר שחביב בלב אדם כאהבת הבנים, והוא אמרו את בנך. וכנגד ״בכל נפשך״ אמר את יחידך, וכיון שאין לו אלא הוא, הוא הנפש, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת. וכנגד ״ובכל מאדך״ אמר אשר אהבת, פרוש: אותו אהבת יותר מכל קניניך וכל קניניו כנגדו אין, ואף על פי כן העלהו לי וגו׳. ונתכון ה׳ לפרט כל זה להודיעו שהגם שישנו אצלו בכל ההדרגות, אף על פי כן חפץ ה׳ שיקריבהו לו לעולה.

ולך לך אל ארץ המוריה. הזכיר לך לך היינו אל עצמותיך כי משם תוצאות החומר, אשר לוקח ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, כמבואר פר' לך לך (יב א). ובמלת המוריה נראה יה מיותר שהרי נאמר אלך לי אל הר המור (שיר ד ו). אלא לפי ששם מקום אבן שתיה, אשר ממנו הושתתו שני עולמות שנבראו בשם של יה, כי שער השמים שם הוא, ושם נשלם הזיווג בין הקב״ה לישראל, כדיבוק בעל באשתו אשר שם יה מתווך ביניהם, ויגיד עליו ריעו ט״ו מעלות שהיו מן עזרת נשים כמספר שם יה. והיה סימן לב״ה שיבנה בו אחר ט״ו דורות שמאברהם עד שלמה.

ומה שאמר, על אחד ההרים אשר אומר אליך לפי שהמקום ההוא לא גלה הקב״ה לשום בריה שבו יבנה המקדש, כמו שיתבאר טעמו לקמן פר' ראה (יב ד) בע״ה זולת אברהם ידע סוד זה, כי על כן קראו ה' יראה כמו שיתבאר בסמוך בע״ה בפסוק ה' יראה. ד״א אשר אומר אליך כי לעתיד יהיה דבר ה' אל נביאיו משם כמ״ש (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת. וי״א אשר אומר אליך קאי על והעלהו לעולה, לא אמר והעלהו עולה אלא לעולה היינו להעלות עולה אחרת אשר אומר אליך, מי יהיה העולה, או בנך או איזו דבר אחר.

ולך לך. כבר ביארנו ריש פ׳ לך. דלשון לך לך כאן משמעו שלא ידע אדם מזה אלא בעצמך כדי שלא יתרבו מניעות בזה הדבר הנפלא וכן עשה א״א שלא הודיע לאדם אפילו לנעריו שהלך עמהם עד שאמר להם ונשתחוה ונשובה.

והעלהו שם לעלה. עי׳ מ״ש להלן מקרא ט׳ בביאור תיבת שם שהוא נראה מיותר:

אשר אמר אליך. לא אמר בפי׳ אלא ממה שראה והבין שהוא ההר ע״י מראה ענן וכבוד ה׳ הוא מאמר ה׳ והכי מתבאר להלן כ״ד נ״א ובכ״מ:

ויאמר קח נא את בנך. הנה עקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה', באופן שכל האהבות שי"ל יהיו בטלים נגד אהבה זו, וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה' וכל שישים יותר על לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו ובכ"ז יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה רשפי אש שלהבת יה אהבת הבורא כן יבחן אהבתו לאלהיו, וע"כ צוהו שבעת יקחהו לקרבן לא ישכח מלבו שהוא בנו, רק קח נא את בנךולא יסיח מדעתו שהוא יחידו ויחשוב הלא עדיין י"ל בן שני שהוא ישמעאל, ועז"א את יחידך, ולא יסיח מדעתו שהוא אוהבו ונפשו קשורה בנפשו, עז"א אשר אהבת, ולא יסיח מדעתו מעלותיו שהוא בן חכם וצדיק, עז"א את יצחק, שבעת תקריבהו, תזכור היטב כל אלה המעלות שי"ל, ובכ"ז תקריבהו בשמחה ותשמח כי יש לך קרבן מובחר קדוש מרחם משחר יחיד ונאהב לתתו מנחה לה' שאהבתו שקולה כנגד כל האהבות, כמשל מי שנותן כלי יקרה מתנה למלך, שכל שיצייר בלבו יותר יקרת הכלי, כן תגדל שמחתו שכבד את המלך במנחה יקרה כזאת. והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך, כבר אמרו אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק. והלא צוהו והעלהו שם לעולה, וגם איך צוה וחזר בו, אמנם אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ה' כלל שיצחק יהיה עולה, כי לפי הפשט שיעלה את יצחק לעולה על אחד ההרים שיאמר אליו איזה הר, יקשה הלא לא בא לכלל אמירה שניה מאת ה' שיודיעהו את ההר, רק כתיב וירא את המקום מרחוק, מבואר שהיה מכיר את ההר, כי פה אמר אל ארץ המוריה, ובד"ה אומר בהר המוריה, מבואר שהר אחד היה שם שנקרא הר המוריה שגדל שם המור, או מיתר טעמים שנמצא בדברי חז"ל ומפ', וכל הארץ נקרא ארץ המוריה מפני ההר הזה, ר"ל ארץ שנמצא בו הר המוריה, וכיון שאמר לו על אחד ההרים, כבר הודיעו מי הוא ההר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין אחד שבא בסמיכות אל ה"א הידיעה, שאז יבוא אל האחד הנודע, כמו כמעט שכב אחד העם זה המלך, וכן אחד ההרים היינו ההר הנודע, שאל"כ הי"ל אחד מההרים [כמ"ש בחבורי התו"ה תזריע סי' מ"ג], א"כ ידע שהוא הר המוריה שכל הארץ נקראת ע"ש. וע"כ כתיב וירא את המקום מרחוק שהכיר את המקום מעצמו, ואף לחז"ל שראה ענן קשור על ההר לא היה לו לומר אשר אומר אליך רק על אחד ההרים אשר אראך, כיון שלא באה אמירה מיוחדת ע"ז, וכן אמר ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים, שע"כ פירושו שבמ"ש לו אחד ההרים היינו ההר המיוחד, אמר לו המקום וציין אותו בסימניו, ומזה מוכרח שמ"ש אשר אומר אליך, אינו מוסב על ההר רק על והעלהו שם, ר"ל העלה את מי שאומר אליך דהיינו את האיל, שע"ז באה אמירה שניה אל תשלח ידך אל הנער, ובא הכנוי עם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה לענה, ותראהו את הילד, וכן רבים כמ"ש באילת השחר כלל ר"י, ועוד התבאר אצלי בס' התו"ה (מצורע סי' ס"א) שלא השתמש בספר התורה על הקרבת העולה בשום מקום בלשון העלאה רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח, אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש, יזכיר תמיד לשון עשיה או הקרבה או הקטרה, ומזה הוכיחו חז"ל שמש"ש והעלה הכהן את העולה, מדבר בעולה שנשחטה שלא לשמה, שעיקר הרבותא שיעלה אותה, שאם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דכל הפסולים אם עלו לא ירדו, וכיון שפה כתוב ויבן שם אברהם את המזבח שהוא מזבח הידוע שבירושלים שעליו הקריב אדם הראשון וקין והבל ונח כמ"ש חז"ל, ולא היה לא במה ולא פעם הראשון שהקריבו עליו, לא יצדק עליו לשון עליה, והיל"ל והקריבהו או ועשהו שם לעולה, ומזה הי"ל להבין שהכוונה רק שיעלה אותו ואל יעש לו מאומה, וכן גם במקום שבא לשון העלאה בעולה לא בא בשום מקום בלמ"ד, רק אשר יעלה עולה בלא למ"ד, כי הלמ"ד מורה על ההקדש לבד לא על גוף המעשה, ומכ"ז הי"ל לדעת האמת, רק שה' אמר לו לשון שיטעה בו שיצחק עצמו יוקרב לעולה, ומרוב אהבתו לאלהים ומרוב חשקו לקיים מצותיו ומרוב שמחתו שזכה שבנו יהיה עולה לה' לריח ניחוח, לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו:

ת פירש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם):

א כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, (נח"י), נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה: