בראשית כא, א

וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (לעיל כ יז) ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך:

פקד את שרה כאשר אמר. בהריון:

כאשר דבר. בלידה והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה (לעיל יז יט) ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו'. דבור (שם טו א) היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר (שם ד) לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה:

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:

וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל

וַיְיָ דְכִיר יַת שָרָה הֵיכְמָא דְאָמַר לֵיהּ וְעָבַד יְיָ לְשָרָה נִיסָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְאַבְרָהָם בִּצְלוֹתֵיהּ עַל אֲבִימֶלֶךְ

וַעֲבַד יְיָ נִיסִין לְשָרָה הֵיךְ דְמַלֵיל:

וה' פקד את שרה כאשר אמר בהריון כאשר דבר בלידה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:א׳) ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ׳:כ״ה) פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז) ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים טו א) אף כאן וה' פקד את שרה זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל׳:כ״ב) ובחנה ויזכרה (אלהים) ה' (שמואל א א יט) וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב):

וה' פקד. אברהם התפלל בעד אבימלך וה' פקד את שרה כאמרו וה' השיב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו:

כאשר אמר. באמרו וברכתי אותה וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול כאמרו הרבה ארבה עצבונך והרונך:

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כאמרו וגם נתתי ממנה לך בן שלא כמנהג המולידי' בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה:

וה' פקד כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו שלמדו עליה סנגוריא ואמרו אם לא תתן לה עתה בן א"כ תאחר את הקץ שגזרת וענו אותם ת' שנה משיהיה לו זרע והוא בן מאה עתה וצריך שיתחיל מעתה. ד"א שאמרו בנות לוט נתעברו מביאת איסור מאביהן ושרה לא תתעבר מאברהם. ד"א שאמרו נסתרה עם אבימלך וכתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ומה שלא נפקדה אחר סתירת פרעה לפי שכאן היה משמוש ידים ולא היה חסר כי אם ביאה:

פקד את שרה בגימטריא אף כל העקרות פקד:

ואחר כך אמר: ויי (תרגום פרק כ"א).

הזכירה הראשונה הנאמרת בלשון פקידה, עניינה רחמים וברכה מאת אלהים, כאשר אמר, הוא מה שאמר לאברהם: 'אבל שרה אשתך', כאשר דבר, מה שאמר המלאך: 'למועד אשוב אליך' וג'. ודברי שרה: 'צחוק עשה לי' הוא טעם שלישי לקריאת הילד בשם יצחק; הטעם הראשון – צחוקם של אברהם ושרה, הנזכר קודם, השני – הצווי האלהי 'וקראת' וגו', השלישי – מה שאמרה שרה 'צחוק עשה לי'. וההוספה 'כל השומע' מורה על בטחונה באהבת האנשים אליה ואל אברהם, בגלל צדקתם וחסדם עם הבריות, הכל משתתפים בכל מצב שלהם. ואומרה: 'מי מלל' סובל שני פירושים: א. מי היה אומר כזאת ביחס אליה, אם לא ה' שהוא כל יכול, והב'. לשון גדולה ורוממות: "מי פעל ועשה כזאת". משתה גדול, סעודה לחבורה של חסידים, חכמים וצדיקים וכיוצא בהם. וכמו זה אצל אחשורוש, משתה גדול, לכבודה של אסתר. 'מצחק', לפי פשוטו, שהיה ישמעאל לועג ליצחק, ואומר עליו שלא יחיה, כעין מה שאמר: "ויהי כמצחק בעיני חתניו"; והסיבה לכך – חולשתו של יצחק. ויש שטופלים (על ישמעאל) העוונות החמורים שנופל עליהם לשון צחוק: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין זה נראה לי, שהרי כתוב כי שמע ה' אל קול הנער, ואמרו הקדמונים: "אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי שעתו, שנאמר: באשר הוא שם". 'לא ירש' תרגמתי: "לא יסכן" (לא יגור), כעין מה שכתוב: "וירשוה קאת וקפוד". רשאית היתה שרה להרחיקו מהישיבה בבית, אבל לא להעבירו מן הנחלה. ותרגמתי 'כי ביצחק' – 'מן יצחק' כי הכוונה לזרעו, כמו שאמר ה' ליעקב: "יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם" ואילו ישמעאל הוא לבדו יקרא 'זרע אברהם', שכן אמר בו: "כי זרעך הוא", ולא בניו. ואף על פי שהם נקראים כך מצד הטבע, מנע זאת מהם מבחינת הגדולה והכבוד.

וה' פקד את שרה כאשר אמר. בהריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר בלידה. וז"ש מיד ותהר ותלד, ונסמכה פרשה זו לפרשת כי עצור עצר ה' להודיע כי השי"ת הוא העוצר והוא הפוקד ואין זולתו.

ובמדרש וה' פקד את שרה זשאה"כ (יחזקאל ה') וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה' דברתי ועשיתי, השפלתי עץ גבוה זה סנחריב שנאמר הנה אשור ארז בלבנון יפה קומה. הגבהתי עץ שפל אלו ישראל שמשפילין עצמן שנאמר (מלאכי ב׳:ט׳) וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים. הובשתי עץ לח אבימלך שנא' כי עצור עצר ה', הפרחתי עץ יבש זו שרה. אני ה' דברתי ועשיתי. וה' פקד את שרה מהו פקד אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה׳:כ״ח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו' וזו נכנסה לביתו של פרעה ויצאה טהורה לביתו של אבימלך ויצאה טהורה, אינו בדין שתפקד, הוי אומר וה' פקד את שרה, ע"כ בב"ר.

וה׳ פקד את שרה כל מקום שנאמר וה׳ הוא ובית דינו. ישב עליו בדין, כתיב אם לא נטמאה וגו׳ וטהורה היא ונקתה זרע וגם יולדת זכר, ושרה נסתרה ולא נטמאה. ואין להקשות מן וה׳ שמים עשה שהרי כן פירושו הוא הבעל רחמים עם מדת דינו שמים עשה. כמו שפירשתי גבי ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים.

את שרה לרבות כל העקרות.

כאשר אמר שוב אשוב.

כאשר דבר ביום ההוא כרת ה׳ ברית את אברהם וגו'.

וה' פקד את שרה וגו' היה מספיק שיאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר מה צורך לומר ויעש ה' לשרה כאשר דבר והתשובה שנמנע הוא שאשה זקנה תתעבר מזקן ואלו הונח שיהיה איפשר אבל נמנע הוא שתלד לפי שזרע הזקן והזקנה חלושים מאד ולחולשתם ולמיעוט דמיה שהוא מזון הולד ימות במעיה לזה אמר אע"פ שהוא נמנע להריון עכ"ז דרך נס ה' פקד אותה בהריון וגם הנמנע שני הקב"ה עשאו דרך נס ויעש ה' לשרה שתלד כאשר דבר והם שתי נסים וזהו שאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כלומר ג' נסים עשה הקב"ה אחד שנתעברה שנית שילדה שלישית שאע"פ שילדה ראוי שלא תניק ודרך נס הניקה ולא עוד אלא שהחלב היה בהשפעה מאד עד שהניקה בנים רבים:

וה׳ פקד וגו׳ כאשר אמר. פרוש: לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חברו וכו׳, וזולת זה לא היה נפקד, וזה ימעט חס ושלום ההבטחה שאמורה בתחלת הפרשה, אלא כאשר אמר.

עוד לעולם, כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה, והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן, והזמין לו השם מצוה שסגלתה שיפקד, ובזה נתקימה הבטחתו. והוא אמרו כאשר אמר, פרוש: ולצד האמירה שאמר השם הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה השם להיטיב יזמין המצוה שסגלתה היא הטובה המבקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו השם לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם, וזה לך האות למה שפרשנו.

ויעש ה׳ וגו׳ כאשר דבר. טעם שכפל לומר ״ויעש״ וגו׳, יכון לפי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא) בפסוק ״כעת חיה״, ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן.

עוד יכון הכתוב על פי מה שפרשתי בפסוק (בראשית י״ח:י׳) ״בן לשרה אשתך״ שבא מצד הנקבה, ולסבה זו הצרך לעקדה. וידוע הוא כי זו היא סבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה׳ על צחיקת שרה וקים הגזרה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא, כאמרו (בראשית י״ז:י״ט) ״אבל שרה אשתך יולדת״. לזה אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, וידוע הוא כי הדבור קשה, והוא שלא ילדתו שלם בשלמות הצריך, ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב ״למועד אשר דבר אתו״ וגו׳.

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר יש הפרש בין לשון פקידה ללשון עשיה כי הפקידה אינה כי אם זכירה בעלמא, והעשיה היא פעולה ממשית כמ״ש ואעשך לגוי גדול ומסיק (ב״ר לט יא) שלשון דבור מורה יותר חבה מן לשון אמירה, לפי שהדבור מורה על בירור הדברים בפירוש בחיתוך הלשון וזה מתייחס אל לשון עשייה.

וביאור הענין הוא, שכאשר נפקדה שרה נפקדו כל העקרות עמה, כמו שפרשתי פר' לך לך על פסוק והיתה לגוים (יז טז) ואע״פ שנפקדו עמה מ״מ לא היו שוים לשרה כי פקידת שרה בלשון עשייה ממש בפועל ידי הש״י כמ״ש (מדרש תהלים קלט ה) גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ כי הצדיקים נבראו בשתי ידים כו' דהיינו עשייה ממש ובלשון דבור המורה על חבה כמ״ש (בראשית טו ז) והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו'. אבל שאר העקרות בלשון פקידה לבד ובלשון אמירה שאין בו חבה כל כך, כי פר' לך לך מתחיל בלשון אמירה, ושם נאמר (יז טז) וברכתיה והיתה לגוים, רצה לומר שתהיה לעזר לכל הגוים כי יפקדו עקרות של גויי הארצות עמה. זה״ש וה' פקד את שרה, כאלו אמר עם שרה, פי' את משמש לשון עם, כמו הבאים מצרימה את יעקב (שמות א א) שאותן העקרות שנפקדו עם שרה לא נפקדו כ״א בלשון פקידה ובלשון אמירה, אמנם ויעש ה' לשרה פי' לשרה עצמה בלשון דבור כאשר דבר ועשיה ממש. דרך משל מי שאינו אוהב גדול לחבירו אף על פי שלפעמים הוא זוכרו מ״מ אינו עושה כל כך בעבורו, אבל בשביל אוהבו הוא נכנס בעובי הקורה ועושה בעבורו. ומה שנאמר וה' בוי״ו רז״ל אמרו (בר״ר נא ב) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, סמך מכאן לדברי רז״ל (ר״ה יא.) שפקידה זו היתה בראש השנה אשר בו הקב״ה יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה לכך קורין פרשה זו בראש השנה.

ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן:

שאלות: הכפל וה' פקד וגו' ויעש ה' וגו'. שאלת הר"ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ"ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ"ט. מ"ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ"ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה:

וה' פקד את שרה. כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור"ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר' חמא במד' שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע"כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז' מקוטעין, ומ"ד שילדה לתשעה ס"ל שה' פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י"א חדשים קודם לדתה, וידעו ג"כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע"י שהתפלל על אבימלך ה' פקד את שרה, כענין מ"ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה.וה' פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ"ש באורך בס' התו"ה (ויקרא סי' ג') שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה' בפ' לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח"כ דבר ופירש ע"י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז"א פויעש ה' לשרה כאשר דבר:

ת ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו':

א הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה:

ב ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל):

וה' פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האל' והאלהים נסה וגומר הנה ראיתי לשאול בספור הזה שאלות:

השאלה הא' בהכפל וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ורש"י פירש פקד את שרה על ההריון ויעש ה' לשרה על הליד' ואינו נכון כי אחר שיעד' בידוע שתלד. והרמב"ן כתב שפקד ענינו זכר ושהוא לשון נהוג בעקרות כמ"ש ויזכור אלהים את רחל. ולחנה ויזכרה ה'. וגם זה אינו נכון כי שרה לא הית' נשכחת לשיצטרך לומר בה שזכר' כי הנה המלאך יעד' שתלד והגביל בה המועד שתלד בה ולא היה אם כן בה שכח'. גם כי לשון פקד אין ענינו זכר והעד פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ולא היו נשכחים שמה וכל שכן העשוי להם בכל יום שלא תפול בו השכחה:

השאלה הב' באמרו ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו והלא היינו יודעים שילד' אותו לזקוניו כמו שיאמר אחר זה ואברהם בן מאת שנ' בהולד לו את יצחק. ויהיה אם כן אמרו כאן לזקוניו דבור מיותר ואין לו צורך כלל:

השאלה הג' מה שהקשה הר"ן למה לא קרא אברהם שם בנו יצחק ביום מלתו וקראו כן ביום הולדו והנה השם הוא המושם והמוסכם עם הבריות וזאת לפנים בישראל תמיד ולמה זה מיהר לקרא שמו ביום הולדו:

השאלה הד' באמרו ואברהם בן ק' שנה בהולד לו את יצחק בנו ויקשה זה למה שידענו זקנתו כי הוא נמול בן צ"ט שנה ונאמר לו אז שלמועד ההוא בשנה האחרת תלד שרה כ"ש שבא הפסוק הזה בזולת מקומו אחרי זכרון השם והמילה והיה ראוי לזכרו סמוך ללידה:

השאלה הה' במאמר צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי ולא זכרה דבר מאברהם בהיות הזרות והצחוק בחקו ג"כ כמ"ש הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ששם המניעה מצד שניהם:

השאלה הו' במה שאמרה מי מלל לאברהם וזה אם מפני שבא המאמר ההוא בזולת מקומו וגם לפי שלא היה לה לתמוה מי מלל לאברהם כי הקב"ה והמלאך ג"כ כל אחד מהם מלל זה לאברהם ורש"י כתב שמי מלל הוא לשבח רומז להב"ה והרמב"ן השיג עליו שלא מצא מלת מי כי אם לבזיון מי אבימלך מי שכם מי דוד מי בן ישי. ותמהתי מדבריו שנראה ששכח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. מי ילד לי את אלה. ואלה מי גדל. מי זה בא מאדום. מי זאת הנשקפה כמו שחר ורבים כאלה:

השאלה הז' למה עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ולא ביום הלידה או ביום המילה כמנהגנו היום. והר"ן כתב שאז נדמה לו שהנער היה בריא וחזק ויוצא מסכנות התינוקות ואינו נכון כי אברהם יודע היה שיצחק יבריא ויחזק והאמין בה' כי ביצחק יקרא לו זרע:

השאלה הח' למה זה בקשה הצדקת שרה לגרש את ישמעאל מבית אביו בהיותה יודעת שאברהם היה אוהב אותו כאב את בן ירצה:

השאלה ט' למה זה בקשה שרה שיגרש אברהם ג"כ את האמה עם בנה כי אם ישמעאל חטא בהיותו מצחק הגר מה חטאה והטעם שנתנה שרה מענין הירושה לישמעאל נתיחס לא להגר אמו כל שכן שהסכים הקב"ה בזה באמרו לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה:

השאלה הי' למה זה קרא מלאך אלהים אל הגר ודבר עמה והיא לא היתה ראויה לנבואה והנה הפעם הראשונה שדבר לה המלאך היה לצורך אברהם להשיבה אל ביתו שברחה משם אבל כאן היה די שיפקח אלהים את עיניה כמו שעשה ותרא הבאר ותשק ממנו את הנער ואם הדבור על אודות הנער שהיה בן אברהם למה לא דבר המלאך לנער עצמו שכבר היה בן י"ז שנה או יותר ודבר להגר המצרית. והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וה' פקד את שרה וגומר עד ותרא שרה את בן הגר המצרית. בעבור שאמר למעלה כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. סמך אליו וה' פקד את שרה ר"ל לאויביה עצר ה' ולה שהיתה עקרה פקד אותה לשתלד. ואז"ל שהמתפלל בעד חברו נענה ראשונה לעצמו וכן היה אברהם בעבור שהתפלל על אבימלך פקד ה' את שרה אשתו. ולשון פקידה הוא באמת ביקור והשגחה כמו פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. כי מפני שהיו חושבים שהוא ית' לא היה משגיח בהם אמר להם כן. וכמוהו ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. ה' בצר פקדוך. עד שמפני זה יקראו הנמנים פקודים והמונים אותם יקראו פוקדים. ופי' הפסוק הזה שהמלאך אמר בשם האל שוב אשוב אליך כעת חיה וענין השיבה והביאה היא ההטבה שיתן לו משרה בן כי הפעל מורה על מציאות הפועל ובהיות הפעל כאן היה הפועל כאן ולזה נאמר ויהי ה' את יהושע. ויהי ה' את יוסף להיות טובתו והשגחתו עמו וזה וה' פקד את שרה שהשגיח בענינה ומה שיעד לה ולפי שיש פקידה לטובה ופקידה לרעה כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי הוצרך לפרש כאן שפקידת שרה היתה כשעשה ה' לה כאשר דבר כשנתן לה הבן אשר יעדה בו ולזה לא זכר שפקד את אברהם לפי שהקבול וההריון הוא באשה גם שהיה הדבר הזה יותר זר וקשה בבחינת שרה ממה שהיה בבחינת אברהם ואפשר לפרש וה' פקד את שרה כאשר אמר בתת לה זרע ויעש ה' לשרה כאשר דבר שילדה בן זכר ולא בת ונקרא שמו יצחק כי זהו מה שדבר אליה. ואמנם בבחינת אברהם אמר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו ר"ל שילדה לו עם כל זקנתו הבן הנזכר וזה טעם אמרו לזקוניו שלא אמר זה לרשום הזמן אשר בו ילדה כי אם להגיד שג"כ נעשה לו החסד הזה והפקידה הזאת בבחינת זקנותו. ואפשר זה ג"כ להגיד שיהיה לו יצחק בן זקונים והוא הבן המועיל לאביו העובד אותו. והצריך לו לזקוניו ויורה עם הפירוש הזה אמרו למועד אשר דבר אתו אלהים. כי זהו רושם הזמן שבו נולד לא מה שאומר לזקוניו והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'.

וספר הכתוב שעשה אברהם בזה ב' דברים הא' שקרא שם בנו הנולד לו יצחק והתבונן אמרו הנולד לו אשר ילדה לו שרה כי הנה באו שתי ההודעות ההנה להודיע שמשתי בחינות קרא שמו יצחק אם בבחינת זקנותו שישחק וישמח עמו ועל זה אמר הנולד לו. ואם בבחינת שרה לזקנותה ועל זה אמר אשר ילדה לו שרה. אם לא נפרשוהו כן יהיה בפסוק הזה מותר רב כי אין ספק שהיה ראוי שיאמר בלבד ויקרא שמו יצחק והדבר הב' שעשה הוא שמל אברהם את יצחק בנו. ואמרו בן שמונה ימים נראה לי שחוזר לשני הדברים יחד לקריאת השם ולהכנסתו בברית ששני הדברים עשה בהיות הילד בן שמונה ימים ונתן הסבה על זה כלו באמרו כאשר צוה אותו אלהים כי הנה באה כ"ף הדמיון במלת כאשר לא להודיע איך עשה זה אלא שעשאו בעבור שצוה אותו אלהים ואמר זה להגיד שעם היות יצחק חביב מאד אצל אביו מפני שבא לו שלא כמנהג הטבעי שבעבור זה היה ראוי שיפחד מלמסרו בסכנת המילה בהיותו רך ויחיד לפני אמו הנה אברהם לא חשב זה לכלום בערך קיום מצות האל שצוהו בקריאת שמו ובמצות המילה והוא אמרו כאשר צוה אותו אלהים. והרמב"ן כתב שביום שנולד קרא שמו יצחק לפי שנצטוה עליו ובלידתו הגיע זמן המצו' ההיא אבל המיל' היה זמנה לשמונה ימים ועשאה כן. ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והותר' בזה השאל' הג'.

והנה סמך לזה ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו אם לקשרו במה שלמעל' ממנו שאף על פי שהי' בן מאה מל את בן זקונים זה לשמונ' ימים כדי לקיים מצות בוראו. ואמר תמיד בפסוקים האלו מלת בנו סמוכ' עם יצחק להורות כי הוא בעיניו היה הבן העקרי לא ישמעאל כמו שיספר ואפשר לפרש עוד שבא הפסוק הזה הקדמ' לספר שבחה של שרה ודעת' כי עם היות שאברהם קרא שם בנו יצחק בבחינות עצמו ובבחינת אשתו כמו שביארתי ושהי' אברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק שהי' זרות רב בחקו בהולדה הנה היא לא יחסר הזרות ההוא אל אברהם כלל כי אם לעצמ' באמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כלומר שלא היה צחוק בבחינתו כי אם בבחינת'. ואפשר שכפל כל השומע יצחק לי לומר שילעגו ממנ' ממה שצחק' עם בשורת המלאך והותרה בזה השאל' הד' והה'.

ואמנם אמרו מי מלל לאברהם ענינו אצלי שכאשר ראתה שרה שמלבד הליד' עוד הגדיל השם לעשות עמה חסד במה שנתן לה חלב בשדיה להניק את בנה כי זה על המעט ימצא בנשים הזקנות שיספיק הטבע לתת בהם דם חומר לעובר ובעוד שיבא לשדים מאותו דם שיתילד ממנו מזון לנולד לכן בראותם שלא היו לה שדים צומקים אבל שדים נכונו להניקו אמרה מאמר אחר מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה ר"ל הנה הליד' הקב"ה יעד עליה לאברהם אבל ההנק' לא אמרה ולא הודיעה וזהו מי מלל לאברהם שלא אמר השם ולא המלאך ולא אדם בעולם לאברהם שתהיה אפשר שתניק בנים שרה עתה שילדה בן לזקוניו. ואין ספק שהחסד הזה עשה הש"י לכבוד יצחק לשלא יניק משדי נשים נכריות בנות כנען. או יהי' פי' כי ידעתי מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה עם היות שמלל לו שילדתי בן לזקוניו ולרשום הנס הז' אמר הכתוב ויגדל הילד ויגמל כלומר שעם היות חלב שרה דק ומעט בדרך הזקנות הנה גדל הנער ויגמל כי לא נפסק חלבה עד גמלה אותו ובעבור אותו נס העצום עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק כדי לתת הודא' לאלהיו על הנס הזה ולכן לא עשה משת' על הליד' ולא על המיל' לפי שכבר יעדו עליו אלא על ההגמל וההולד' וההנק' שלא נאמר' לו. והותרו בזה השאלות הו' והז'. והר"ן כתב שבעבור שהתינוק הוא מעותד לסכנות בעוד שהוא יונק שדי אמו לא עשה אברהם המשת' אלא ביום הגמל אותו. ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון: