בראשית כא, ב

למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו (לעיל יח יד) למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת, תלד:

(לזקניו. שהיה זיו אקונין שלו דומה לו:)

וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ יְיָ

וְאִיתְעַבָּרַת וִילֵידַת שָרָה לְאַבְרָהָם בַּר דְדָמֵי לֵיהּ לְסֵיבְתוּ לְזִימְנָא דְמַלֵיל יָתֵיהּ יְיָ

למועד אשר דבר אתו. המלאך ששאל איה שרה אשתך גם שב אליו כי כן אמר לו.

ותהר. מה עיבורה בלא צער אף לידתה בלא צער:

למועד אשר דבר אותו אלהים. זה הקב"ה, ויזכיר זה על מה שכתוב למעלה למועד הזה בשנה האחרת שתחלת הפרשה ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך וגו'.

למועד אשר דבר פרש״י כשאמר לו למועד אשוב אליך כעת חיה שרט לו שריטה בכותל. וא״ת הא אמרינן לעיל דהוה קאי בתשרי כדאמרינן למועד אשוב אליך וקים לן דבפסח נולד יצחק. אלא י״ל דבניסן ובתשרי לילות וימים שוים וזורחת בהן החמה בחלון אחר.

ותהר ותלד שרה לאברהם בן. אמר ״ותהר״ יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה נג:ה) בית מטרין לא היה לה, לזה מודיע כי היה נס גם בהריון. ואמרו לאברהם רמז בן זה לאברהם ולא ישמעאל לאברהם, כי לא יקרא שמו בן אברהם, דכתיב (בראשית כא:יב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. והגם שמצינו שאמר הכתוב (בראשית טז:טו) ״ותלד הגר לאברם בן״, שם נקרא שמו אברם, אבל אחר שנעקר שם אברם שלא יזכר עוד שם זה עליו אלא אברהם, ישמעאל אין לו ליקרא בן אברהם. ואולי כי לזה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות י״ג), טעם הקפדתו יתברך כי כשיקרא לו אברם מיחס אליו ישמעאל לבן, וה׳ אמר ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, ואין זה אלא כשיעקר שם אברם. וטעם זה אינו ביעקב, לזה הגם שנקרא ישראל אין קפידא שיקרא יעקב. ועין מה שכתבתי בפסוק (בראשית לה:י) ״לא יקרא״ וגו׳ ותמצא טעם אחר:

לזקניו. טעם ההודעה, גם אמרו לזקניו ולא אמר לזקנתו, למה שכתבנו כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד, ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא. יכוין הכתוב כי ילדה אז, וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם, כי יש לך לדעת כי מן ההחלט הוא להשיג אדם בעולם הזה דבר חדש אם לא יקדים הכנת המקבל, כידוע לחכמי אמת. ואם לא היתה ליצחק אלא הנפש שמעלמא דנוקבא והיה חסר הכנת הקבלת נפש מעלמא דדכורא, לא תועיל לו העקדה. וזה הוא שדקדק לומר ותלד וגו׳, הודיע שילדה לשני זמני זקנתו: הא׳ הוא עת לידתו, והב׳ היא הכנה לעת זקנה אחרת של אברהם שהוא זמן העקדה.

או ירמוז לזקניו – זקנתו וזקנת אשתו, על דרך אמרו ״אחרי בלותי וגו׳ ואדני זקן״ (בראשית יח:יב).

למועד אשר דבר וגו׳. גם זה הוא בכלל הדבור שבא לעונש דטוב היה לפניה שלא תלד עד שנה אחרת ותצא מכלל הספק אבל מחמת העונש ילדה לאותו מועד אשר דבר:

ותהר. פסוק זה מפרש את הפסוק הקודם, מ"ש וה' פקד את שרה כאשר אמר, כי ותהר ותלד שרה, ומ"ש ויעש ה' לשרה כאשר דבר, כי היה למועד אשר דבר אותו אלהים, וכן אמר במד' אני ה' דברתי ועשיתי היכן דבר למועד אשוב אליך, ועשיתי הה"ד ויעש ה' לשרה כאשר דבר, ואתיא כר"י וה' פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה הוא באמירה, ויעש ה' לשרה כאשר דבר, מה שדבר לה ע"י מלאך:

ג דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל: