בראשית א, יז

וִיהַב יָתְהוֹן יְיָ בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא

וְסָדַר יַתְהוֹן יְיָ עַל שִׁטְרֵיהוֹן בִּרְקִיעָא דִשְׁמַיָא לִמְנַהֲרָא עַל אַרְעָא

ויתן. אל תתמה על מלת ויתן כי כן כתוב את קשתי נתתי (בראשית ט יג):

ויתן אותם. לא הספיק לומר ״ויהי כן״, כי רצה להודיענו כי ה׳ נתן בתורת מתנת חנם דבר זה להאיר לעולם, כאמרם זכרונם לברכה במדרש (בראשית רבה פ״ו), יעין שם. והכונה בזה שהודיעם כי אינם מאירים לעולם לצד שראויים לאור, דאם כן כל זמן שיראו המאורות כי יושבי תבל משחיתים דרכם יאספו נגהם. גם באמצעות איזו סבה יחפצו לאסף נגהם, כמו שאמרו במדרש (פתיחתא לאיכה רבתי) שאמר משה רבנו עליו השלום לשמש בחרבן הבית: למה לא חשכת אורך כשנכנס אויב לבית המקדש״ וכו׳, לזה אמר ה׳ כי הם נתונים להאיר על הארץ, ומעתה אינם ברשות עצמן ומכרחים הם במעשיהם להאיר ואין סבה מונעת. ובזה האירו עינינו למה חזר פעם ב׳ הכתוב לומר ולמשל ביום, הלא כבר אמר ״המאור הגדול לממשלת היום״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ״ו) דרשו שהכתוב רומז אל הצדיקים, יעין שם דבריהם. אבל לפי הפשט אין צרך לחזר ולומר, ולדרכנו הצרך לחזר ולומר מטעם אמרו ״ויתן״, כי נתונים נתונים המה מעתה הנה אינם ברשות עצמן וחיוב אחרים עליהם, לזה חזר ואמר כי ממשלתם במקומה עומדת, אלא דוקא לבחינה זו להאיר דוקא אין בידם לשנות, אבל בשאר הממשלות שישנם ביום ובלילה המיחדים להם הן הנה המושלים.

וטעם שחזר לומר עוד ולהבדיל, כאן צוה להם שלא יכנסו זה לגדר של זה, וכל אחד מצוה על גבולו לבל יעבר, שבזה יהיה נכר יום מלילה.

ויתן וגו׳. בשעת המעשה נתהפך הסדר משעת האמירה. בתחלה באו ברקיע השמים להאיר על הארץ. ואח״כ למשול. ואח״כ להבדיל. והטעם פשוט. דברגע הראשון שתלה הקב״ה אותם ברקיע האירו על הארץ. אבל עוד לא פעלו בממשלתם עד שהלכו. ובהליכתם פעלו בארץ. ועדיין לא הבדילו עד הערב:

ויתן הוא מענין שררה והתמנות כמו ונתון אותו על כל ארץ מצרים, שמנה את המאורות כולם שהוא השמש והירח והכוכבים לג' דברים, א] להאיר על הארץ, ביום יאיר השמש, ובלילה יאירו הירח והכוכבים וכמ"ש בפסחים (דף ב') הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים: