במדבר ט, ח

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמָע מָה דְיִתְפַּקֵד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִילְכוֹן

דֵין הוּא חַד מֵאַרְבָּעָה דִינִין דְעָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וְדָן יַתְהוֹן עַל מֵימְרָא דְקוּדְשָׁא בִּקְצַת מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מָתִין מִן בִּגְלַל דַהֲווֹ דִינֵי נַפְשָׁתָא וּבִקְצַתְהוֹן הֲוָה משֶׁה זָרִיז מִן בִּגְלַל דַהֲווֹ דִינֵי מָמוֹנָא בְּאִלֵין וּבְאִלֵין אָמַר משֶׁה לָא שַׁמְעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא לְרֵישֵׁי סַנְהֶדְרַיְתָא דַעֲתִידִין לְמֵקוּם מִן בַּתְרֵיהּ דִיהוֹן מְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וּזְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וְלָא יְבַהֲתוּן לִמְשַׁיְילֵי דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דְהַוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אָמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמַע מַה דְאִתְפְּקִיד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִלְכוֹן

דֵין חַד מֵאַרְבַּע דִינִין דְעָלוּ לִקְדָם משֶׁה בִּתְרֵין מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מְזָרֵיז וּבִתְרֵין מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מָתוּן בִּמְסַאֲבִין דְלָא יָכִילוּ לְמֶעֱבַד פִּסְחָא בִּזְמַנֵיהוֹן וּבְגִין בְּנָתָא דִצְלָפְחָד הֲוָה משֶׁה מְזָרֵז מִן בִּגְלַל דַהֲוָה דִינֵי מָמוֹן דִינֵיהוֹן וּבְמָחֲרָפָא דִחֲרַף שְׁמָא קַדִישָׁא וּבִמְקוֹשְׁשָׁא דְחַלֵל שַׁבְּתָּא בִּזְדָנוּ הֲוָה משֶׁה מָתוּן מִן בִּגְלַל דִי הֲווֹ דִינֵיהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּאִילֵן וּבְאִילֵן אֲמַר לָא שְׁמָעִית לְמַלְפָא דִינַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקַם בָּתַר משֶׁה לְמֶהֱוֵי זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתִינִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא דְלָא יְבַהֲתוּן לְמֵימָר לָא שְׁמָעִית בְּרַם משֶׁה רַבָּן אָמַר לָא שְׁמָעִית וַאֲמַר לְהוֹן קוּמוּ וּשְׁמוּעוּ מַה דִי פַקֵיד מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן:

עמדו. פתח אהל מועד:

עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. פירוש רש"י ז"ל המתינו לי פתח אהל מועד ואשיב לכם מענה, אשרי ילוד אשה שכך מובטח לו. ונראה שהיה ראוי לומר מה ידבר ה' אלי, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר ואשמעה בתוספת ה"א, יתכן שירמוז לה"א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו (שמות ט״ו:כ״ו) אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך שתעשה הישר בעיני ה', וכן אמר בכאן כי מן הה"א ישמע מה יצוה ה'. ואונקלוס ירמוז לזה, שאמר מה דאתפקד מן קדם ה', אמר זה כנגד השגתן של ישראל.

ומה שנתעלם ממנו דין זה ולא נחשב לו לעונש כשם שנחשב בפרשת בנות צלפחד שכתוב בסדר פנחס (במדבר כ״ז:ה׳-ו׳) ויקרב משה את משפטן לפני ה', ואמרו שנתעלם ממנו דין בנות צלפחד בשביל שנטל עטרה לעצמו שנאמר (דברים א׳:י״ז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו', הענין הוא מפני שירושת הבת במקום שאין בן הוא דבר תלוי בסברא שראוי להקדים אותה לשאר יורשי האב, ואף אותן האומות שאין להם תורה מורין כן בדבר ומוציאים משכלם שיוצאי ירכו של אדם קודמין ליורשו אם בן אם בת, וכיון שנתעלם ענין זה ממנו חשבוהו לעונש, אבל דין הפסח בדחיית הטמאים מניסן לאייר דבר שצריך קבלה הוא ואינו תלוי בסברא שנחליף חדש זה בחדש זה, ולכך לא חשבוהו לעונש. ורז"ל דרשו מגזירה שוה דקריבה קריבה.

עמדו. המתינו. או שתקו כלשון המקרא עמדו ולא ענו עוד. אמר להם משה אל תצעקו עד שאשמע:

מה יצוה ה׳ לכם. לא אמר מה ידבר. משום שהיה משה כסבור שלא יהיה מזה דבור ופרשה חדשה. אלא כעין כל הקבלות אם דוחה כה״ג טומאה או לא. זהו דיוק לשון יצוה והיינו דכתיב אשמעה בה״א יתירה להקטין הענין וכמו סימן נקבה שבתורה שבע״פ. כמש״כ להלן כ״א י״ז: