במדבר ט, יא

בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלִנֵהּ

בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יַרְחָא דְאִיָיר בְּאַרְבֵּיסַר יוֹמָא בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא יַעַבְדוּן יָתֵיהּ עַל פַּטִיר וּמְרָרִין יֵיכְלוּנֵיהּ

בחדש השני לפי שפסח מצרים לא היה רק יום אחד לא נצטוו עליו, עכשיו כשנבנה המשכן נצטוו שיעשוהו כמשפט עיקר מצותיו.

על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וכו' ככל חקת הפסח וכו' כבר התבאר למעלה (סי' טז) שמ"ש בפסח ראשון ככל חקותיו וככל משפטיו במ"ש חקותיו היינו מצות שבגופו וככל משפטיו היינו מצות שעל גופו, ומלת כל מרבה מצות שלא על גופו, ופה שכתוב רק ככל חקת הפסח היינו מצות שבגופו לבד כמו צלי ושה תמים זכר בן שנה. אולם למה הוסיף מצות לא ישאירו ממנו ועצם לא תשברו שאלו מצות שבגופו ונדע מן ככל חקת הפסח, וזה ששאל הוסיף בו הכתוב שתי מצות ר"ל שהם מיותרים, ומשיב מפני שבמצות שבגופו הכתוב מדבר, וזה מוכח ממ"ש בפר' ככל חקותיו וככל משפטיו שמ"ש ככל משפטיו היינו מצות שעל גופו ופה לא אמר רק ככל חקת הפסח ולא אמר ככל משפטיו, מבואר שרק במצות שבגופו הכתוב מדבר, ועז"א או אף למצה שבעה ולבעור חמץ, שהוא מצוה שלא על גופו, וזה מפרש בגמ' פסחים (דף צה), וז"ל אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר, הכי קאמר השתא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו [ר"ל ככל חקת הפסח יעשו אותו] לאו דוקא [כי מצה הוא מצוה שעל גופו לא מצוה שבגופו] אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפי' כל מילי נמי ת"ל ועצם לא תשברו בו מה עצם מצוה שבגופו וכו', ר"ל שמזה ידעינן שמ"ש ככל חקת הפסח הוא דוקא מצוה שבגופו, ואיסי בן יהודה ס"ל שא"צ ללמוד זאת מן ועצם לא תשברו בו, כי מ"ש ככל חקת הפסח מוסב על פרשת זאת חקת הפסח שבפ' בא, ושם לא נמצא רק מצות שבגופו, כל בן נכר לא יאכל בו לא תוציא וכו' וידעינן מזה כל מצות שבגוף הפסח בעשייתו גם שיהיה זכר בן שנה וצלי שלא נזכר בפרשת זאת חקת הפסח רק בפ' הקודמות. כי זה נכלל במ"ש יעשו אותו שזה שייך לעשייתו, וע"כ הוצרך לכתוב שנית על מצות ומרורים וכן לא ישאירו ממנו עד בקר שזה לא כתוב בפרשת זאת חוקת הפסח רק בפרשות הקודמות ואינו נכלל במ"ש בכל חקת הפסח, ומ"ש בפסח שני ועצם לא תשברו בו הגם שזה כתוב בפ' זאת חקת הפסח מפרש בגמרא שמבע"ל לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. ובמ"ש מיושב מה שהתפלאו רש"י ותוס' שם עמ"ש איסי בן יהודה האי עצם מאי עביד ליה תימא לאיסי לא ישאירו ממנו מאי עביד ליה, ולמ"ש מ"ש איסי במצוה שבגופו מדבר היינו מצוה שנאמר בפרשת זאת חקת הפסח, וכבר העירותי כן בפירוש המכלתא בא (סי' פז) עיי"ש: