במדבר ט, י

או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקפת העזרה כל זמן שחיטה פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאָרְחָא רְחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב אֲרוּם יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי בַּר נַשׁ דְמִית אוֹ דַיֵב אוֹ סְגִיר דִמְרָחֵק בְּאוֹרַח עַלְמָא בְּקִרְיוּת לֵילְיָא וַהֲוָה בַּר מִן סְקוּף מַשְׁכְּנָא לְכוֹן גַרְמֵיכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיִדְחֵי לְמֶעֱבַד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ

וְטַעַם בְּדֶרֶךְ רְחֹקָה כָּתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט׳:י׳) שֶׁהָיָה חוּץ לְאַסְקוּפַּת הָעֲזָרָה כָּל זְמַן הַשְּׁחִיטָה, וְהוּא נִרְמָז בַּנִּקּוּד כְּפִי הַדַּעַת הַזֹּאת. וַאֲנִי תָּמֵהַּ עָלָיו, לָמָּה תָּפַס לוֹ שִׁיטַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? וְהַנָּכוֹן לִתְפֹּס בְּשִׁיטָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ. וְכֵן דַּעַת הָאָמוֹרָאִים בַּגְּמָרָא (פסחים צג) דְּאָמַר עוּלָא כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִיכָּנֵס בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, וְהוּא פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כִּי הָעוֹמֵד בִּתְחִלַּת בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לָעֲזָרָה בְּעֵת הַשְּׁחִיטָה, דֶּרֶךְ רְחוֹקָה הִיא לוֹ וּפָטוּר. וְיִתָּכֵן שֶׁטַּעַם הַנְּקֻדָּה שֶׁהִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה לוֹ בַּעֲשִׂיַּת הַפֶּסַח, לֹא רְחוֹקָה מַמָּשׁ, וּלְכָךְ חָזַר וְאָמַר ״וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״ (במדבר ט׳:י״ג) וְלֹא הִזְכִּיר "רְחוֹקָה". וְצִוָּה הַכָּתוּב לַטָּמֵא וּלְמִי שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לַעֲשׂוֹת הַשֵּׁנִי, וְהוּא הַדִּין וְהַטַּעַם לְכָל מִי שֶׁלֹּא עָשָׂה הָרִאשׁוֹן וַאֲפִלּוּ בְּמֵזִיד שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת הַשֵּׁנִי כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (פסחים שם). וְלֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב אֶלָּא לוֹמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ הַשֵּׁנִי בִּרְשׁוּת וְלִמְנֹעַ הַטָּמֵא מִלַּעֲשׂוֹת הָרִאשׁוֹן, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ פָּטוּר מִן הָרִאשׁוֹן וְעוֹשֶׂה הַשֵּׁנִי, וְאִם רָצָה לָצֵאת בָּרִאשׁוֹן וְצִוָּה וְשָׁחֲטוּ עָלָיו הוּרְצָה, דְּקַיְמָא לָן (שם צב) מֵיחַס הוּא דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ, וְאִי עָבִיד תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְיִתָּכֵן שֶׁלְּכָךְ הִזְכִּיר הַכָּתוּב רְחוֹקָה, כִּי בַּדֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת הַשֵּׁנִי אוֹ הָרִאשׁוֹן, שֶׁיִּשְׁחֲטוּ וְיִזְרְקוּ עָלָיו וְיָבֹא וְיֹאכַל לָעֶרֶב:

או בדרך רחוקה. אין לחפש כי כבר העתיקי חז"ל כמה היא הרחוקה:

לכם. לטמא נפש:

או לדורותיכם. בטמא נפש ודרך רחוקה:

טמא לנפש יש פסיק בין טמא לנפש לומר לך שיש חילוק בין הטמאים איש נדחה ואין צבור נדחין:

(או בדרך) רחקה בגימ' זהו. מאסקופה שעל ה"א נקוד כאילו לא נכתב:

ועשה פסח לה' בחודש השני לפי שכשמעברים השנה אז אייר במקום ניסן ולפי שבחמשה עשר בו ירד המן לכך עושים בו פסח יום א':

או בדרך רחוקה. נקוד על רחוקה לומר לך שאינו רחוקה ודאי אלא שהיה עומד חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם י"ט ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו, כן פירש רש"י ז"ל.

וכבר בארתי אסור חמץ בפסח ע"ד הקבלה כי הוא כדי שלא יטעה האדם ויאמר כי במדת הדין בלבד היתה ההוצאה ולא בשם המיוחד ויהיה זה מקצץ בנטיעות, אבל בפסח שני שהוא חוץ לזמנו אפשר להיות מצה וחמץ עמו בבית ולא היה בזה קצוץ כי בשניהם נגאלו.

והרמב"ן ז"ל כתב יתכן שטעם הנקודה שהיא רחוקה לו בעשית הפסח, לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה.

או בדרך רחקה נקוד על ה״א לדרוש דרחוקה לא קאי אבדרך שהרי נקודה הה״א דכמאן דליתא היא אלא קאי אאיש כלומר אם רחוק הוא.

או לדרתיכם פירוש או בדרך רחקה לכם עכשיו או כשאירע דבר זה לכם לדרתיכם.

ועשה פסח לה׳. לא כמו שטענו האנשים שזמנו קבוע וא״כ ראוי לדחות טומאה. לא כן אלא אפילו לא יעשה בראשון אפי׳ מטעם דרך רחוקה או שארי מניעה מכם מכ״מ ועשה פסח לה׳. וא״כ אין זמנו קבוע כ״כ מש״ה אינו דוחה ליחיד את הטומאה. אבל צבור עבדי בטומאה. שהרי אין צבור עושין פ״ש אפי׳ היו זבין בראשון. ותו לדעת ת״ק במשנה דתמורה הנ״ל צבור דוחה טומאה אפי׳ משום מצוה לחוד:

ס ואם תאמר למה נאמר רחוקה וכו' ויש לומר שאם נאמר בדרך ולא רחוקה הייתי אומר דוקא אם הוא רחוק אז יעשה פסח שני אבל אם הוא חוץ לאסקופת העזרה לא לכך כתוב רחוקה ונקדו למדרש אתא לא רחוקה ממש כמו שפירשתי לעיל גבי לרעות את צאן וקל להבין:

ע ואם תאמר והיאך סמך זה אדלעיל מיניה. ויש לומר דק"ל למה לי הנקודה ללמד שאפילו אינו אלא חוץ לאסקופת העזרה נקרא רחוק ויעשה פסח שני בלאו נקודה נמי יש ללמוד זה מדסמיך דין רחוקה אל דין מי שהיה טמא נלמד מהיקשא מהדדי מה טמא אפילו היה בעיר כיון שהוא חוץ לעזרה עושה פסח שני אף מה דכתיב או שהוא בדרך רחוקה אפי' הוא חוץ לעזרה שהוא עושה פסח שני ואם כן קשה למה לי הנקודה ואפילו מלת רחוקה נמי אין צריך לפי מה שפירשתי לעיל. ומתרץ דאתא לאשמעינן הנקודה דאף פסח שני אם היה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטת הפסח לא יעשה פסח שני. ואין להקשות פשיטא מהיכא תיתי לחלק ומתרץ כיון שמצינו דבלאו הכי נמי חלוקים הם דהא פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו' אם כן הוה אמינא בהא נמי יש לחלק משום הכי באה הנקודה: