במדבר ו, ד

חרצנים. הם הגרענין:

זג. הם קלפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג:

כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ מִכֹּל דְיִתְעֲבֵד מִגֻפְנָא דְחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצוּרִין לָא יֵיכוּל

כָּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ מִכָּל דְמִתְעֲבֵיד מִגוּפְנָא דְחַמְרָא מִגוּפְנִין מִקְלוּפִין וְעַד זַגִין גַיוָואִין דְעִנְבָא לָא יֵיכוֹל

מחרצנים. אין לו ריע וכן זג והמפרשים אמרו חרצנים חצונים וזג פנימי' ואחרים הפכו הפירוש ויהיה פירוש מחרצנים דבק עם מכל אשר יעשה כל מה שיעשה מאלה שניהם:

מכל אשר יעשה מגפן היין. לא אמר גפן סתם שיש גפן שדה שממנו פקועות שדה. ובספר שופטים אמר אשר יצא מגפן היין לא תאכל שהוא על הענבים חזר ופרט ויין ושכר אל תשת וחזר המלאך ואמר כל אשר צויתיה תשמור והוא כלל אחר כלל ופרט לרבות בשעת הנקה והוא בכלל מה שאמר לאשתו כי נזיר אלהים יהיה מן הבטן כי מהאוכל יצא מאכל החלב. או כלל שני בא לרבות מה שאמר לאשתו ומורה לא יעלה על ראשו שלא הוזכר בדברי מנוח בפירוש כי דרך בקטנים לגלחם תמיד גם כפל לשון כי נזיר יהיה מן הבטן הוא מה שאמר המלאך למנוח מכל אשר מצא מגפן היין שאסר לה ענבים ולא פרט לה כן כי אם יין ושכר, ע"כ פי' ר"ח ז"ל. (כ"י מינכען 26 דף 288 ע"ב):

כל ימי נזרו. הוא מיותר. והכי מיבעי מכל אשר וגו׳. מכאן למדנו בנזיר ד״ג דקאי על דבור הנזירות. וה״פ ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו׳ שיזיר עצמו מהם. אזי מחרצנים וגו׳. ובזה פליגי ר״ש וחכמים. ר״ש ס״ל דדוקא שיזיר עצמו מכל אשר יעשה מגפן היין ולא מדבר א׳. וחכמים ס״ל מאחת מכל אשר יעשה. וכיב״ז פליגי במכות דכ״ד בפי׳ המקרא אל תטמאו בכל אלה. אמנם כאן הכריחו זה הפי׳ מדכתיב מיין ושכר יזיר דרשו ג״כ שאמר הריני נזיר מיין ושכר. הרי דמאלו לחוד הוי נזיר. וע״כ מכל אשר יעשה מדבר א׳ במשמע. אפי׳ אמר ה״נ מחרצנים וזג כל דקדוקי נזירות עליו:

מכל אשר יעשה מגפן היין, בזה מלמד שהגם שבא על כל אחד אזהרה מיוחדת הם מין אחד לענין צירוף לכזית ומובא בפסחים (דף מ"ה) ובנזיר (דף ל"ז) ומזה למד לכל איסורים שבתורה שהם מין אחד הגם שבאו עליהם אזהרות חלוקות הם מצטרפין כמו שחשב במעילה [פרק קדשי מזבח] כל האיסורים שמצטרפים זה עם זה, כמ"ש התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים מצטרפין שכולם קרוים תרומה, כל הפגולים והנותרות מצטרפין כל הנבלות מצטרפים וכו'. ולפי דברי הספרי כולם נלמדים מנזיר בק"ו, ובספרא שמיני (סי' ע"ה) טמאים מלמד שמצטרפין זע"ז בשר ובשר חלב וחלב בשר וחלב בין בחייהם בין במיתתם, ובארתי שם מפני שכל האיסורים החלוקים באזהרחם אין מצטרפים כמ"ש הרמב"ם (ה' מ"א פ"ד ופי"ד) לכן כלל כל מינים הטמאים כאחד ללמד שהם מין אחד לענין צירוף, כי שני מינים אין מצטרפים. כמ"ש במעילה שם (דף ט"ז ודף י"ז) ובשבת (דף ע"א) וכריתות (י"א) ובכ"מ, ומ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א) כל איסורין שבתורה אין מצטרפים חוץ מאיסורי נזיר, ר"ל חוץ מאיסורי נזיר שלמדה תורה שהם כמין אחד לענין צירוף וה"ה כל כיוצא בהם כמ"ש כל שטומאתם ושעורן שוה מצטרפים זע"ז, ועי' בז"א שנדחק בזה:

מכל אשר יעשה מגפן היין מפרש בנזיר (דף ל"ד) שת"ק דריש כללי ופרטי והוה פרט וכלל ופרט, ומרבי כעין הפרט פרי ופסולת פרי, כי יין פרי וחומץ וחרצנים פסולת פרי, ואם לא היה כתוב מחרצנים וזג הייתי אומר שמכל אשר יעשה הוא פרט וכלל שכולל הכל אף עלין ולולבים ור"א דריש מיעט וריבה ריבה הכל ומה שמוסיף מחרצנים ועד זג ללמד שצריך שני חרצנים וזג אחד:

מחרצנים ועד זג ר' יהודה דייק הלשון מן עד, שמשמע שמוסיף רבותא שגם הזג שקשה יותר לא יאכל וזה הפנימי שקשה נגד הקליפה, ור' יוסי ס"ל שזג הוא החיצון שהוא מלביש את הענבה, שזג מענין מלבוש ב"ר (פ' צו) הוה קאים לביש זגוי בלילה, וע"ש שהוא צלול כזכוכית, כמו מבית הזגג (ב"ק ל"א) דזג כזוזא חוורא (חולין ע"ו) וכן ת"א כמ"ש בגמ' נזיר (דף ל"ד) ומה שתפס מחרצנים ועד זג, כי זג הוא אכילה גסה יותר מחרצן שיש בו קיוהא דפרי, כמ"ש בפסחים (דף מ"ב ע"ב) המתמד וכו' הא בפרצנא, ומשמיע דאף זג שהוא אכילת צער יותר לא יאכל:

מחרצנים ועד זג לא יאכל עי' בנזיר (דף ל"ד) מובא מימרא זו בשינוי קצת ולפי נוסחא שבידנו נל"פ, שק"ל למה כתב מחרצנים ועד זג, שאם כדי שיהיה פרט וכלל ופרט היה לו לכתוב כללא דכל אשר יעשה מגפן היין בין הפרטים הקודמים ויהיה מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט מכל אשר יעשה כלל וענבים לחים ויבשים חזר ופרט ותרבה כעין הפרט פרי ופסולת פרי שהם חרצנים וזג, כי אין לומר לרבות פרי גמור אחר שכל פרי גמור נאמר בפירוש, ומשיב שלכן אמר מחרצנים ועד זג שהוא מיותר ללמד שכל כלל שהוא מוסיף על הפרט אם אין פרט אחריו הוא כולל הכל והייתי מרבה אף עלין ולולבין, ואכמ"ל בזה:

והנה מוכיח ממ"ש כל ימי נזרו, שר"ל עד שיביא קרבנותיו, וכן משמע בגמ' (דף י"ד ע"ב) למאן דדחה דברי ריב"ח, אמנם ממה שסיים בספרי ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין משמע שמשם יליף שמ"ש כל ימי נזרו פי' עד הבאת קרבנותיו שעדיין נקרא נזיר ואין פי' עד מלאת, ומדברי הספרי (סי' ק"ב) גבי גידול שער שכתוב כל ימי נדר נזרו וכן (סי' קכ"ב) גבי טומאה שכתב כל ימי הזירו לה' אמר לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת או יכול לא יהא חייב אלא עד שישלים את נזירותו ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין וכו', מבואר שא"א ללמוד ממ"ש כל ימי נזרו שיל"פ שר"ל כל הימים שקבל עליו נזירות [כי אם נאמר שלא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו א"א לקראם ימי נזרו] ועקר הלמוד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין, שמבואר שקודם לכן אין לו לשתות. וכן גבי תגלחת וטומאה אין ללמוד מלשון זה, רק ע"י שכתוב ואחר ישתה הנזיר יין ששם הנזיר מיותר שהלא בעת ששותה יין אינו נזיר, ואיך קראו בשם נזיר רק שבא ללמד שעד רגע זו שם נזיר עליו. ונדע שמ"ש כל ימי נדר נזרו פי' עד הבאת קרבנותיו ולכן הגהתי כאן או לא יהא חייב ותיבת שיכול נמחק וכן הגיה הגר"א:

ז כלו' דעת רש"י זג ל' זוג הוא: