במדבר ו, ג

מיין ושכר. כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין משכר כשהוא ישן:

וכל משרת. לשון צביעה במים וכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה אין שורין דיו וסמנים (שבת יז, ב), נזיר ששרה פתו ביין (נזיר לד, ב):

מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יַנְזִיר חַל דַחֲמַר חֲדַת וְחַל דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רַטִיבִין וִיבֵשִׁין לָא יֵיכוּל

מִן חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִפְרֵשׁ חֲלָא דַחֲמַר חֲדַת וַחֲלָא דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל שִׁיקְיָינֵיהּ דְאִיתְרוּ בֵּיהּ עִנְבֵי לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רְטִיבִין וּצְמוּקִין לָא יֵיכוֹל

מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִתְנְזַר חֲמַע דַחֲמַר חֲדַת וַחֲמַע דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל שְׁזוֹג דְעִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי:

וטעם מיין ושכר. אם נדר להיותו נזיר וקדוש מיין ושכר יזיר על דעת המעתיקים ששכר גדול מהתירוש ואחרים אמרו שכר ממש כל דבר שישתכר האדם ממנו:

וטעם חומץ יין והמשרה והענבים. לשום גדר שירחק מן היין כלל ובאשת מנוח פי' כל טומאה כל אשר יצא מגפן היין:

משרת. אין לו חבר והתי"ו לסמיכת לשון נקבה וטעמו כל דבר שימס עם ענבים ויש אומרים משקה מבושל:

משרת ענבים - פירש מנחם: ושרת את אחיו - והרי המ"ם, כמו מ"ם של מרמס ושל משמר, ושל משמן בשרו ירזה. ולא יתכן לשון שירות כי אם אצל עבודת בני אדם לאדוניהם. לכן אומר אני: שמשרת מחטופי למד פעל הוא מגזרת שרה, כמו מקנת כסף - מגזירת קנה ופרשתו אם כי לא נמצא במקרא נמצא בלשון התלמוד, נזיר ששרה פתו ביין. ואם בלשון המקרא, הרי מצינו בירמיה: אם לא שריתיך לטוב - ופירושו כמו: מישרא קיטרין שבדניאל, כלומר: פתחתיך מן האזיקים במעשה שהיה. ואמר שריתיך כמו: וזריתי פרש על פניכם - מגזרת זרה הלאה. אף כאן משרת ענבים - כל מה שנבדל ונופל מן הענבים, כאדם הנבדל וניתר מקשר הכבלים והזיקים שקשור בהם.

מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים אבל יפריש עצמו מן היין שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל:

מיין ושכר יזיר. יין הוא הישן, שכר הוא התירוש, ואחרים אמרו כי היין הוא היין החדש ושכר הוא היין הישן שהוא משכר, כאשר כן תרגם אונקלוס מחמר חדת ועתיק, והוא נצטוה שיתרחק מחמשה דברים היוצאים מן הגפן, היין והענבים והצמוקין וחרצן וזג, ועל כל אחד מחמשה אלו עובר בלאו, והבוסר בכלל ענבים הוא, והחומץ בכלל יין הוא לפי שמתחלה היה יין ואסורו לא הופקע בחמוצו, ואמרו במסכת נזיר אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה, לוקה חמש.

וע"ד הקבלה איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלהיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג' דברים, מן היין ומן התגלחת ומטומאת המת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים הזכיר בהם שלשה פעמים כל ימי, חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו', חלק שני כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. הוזהר מן היין וטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים ט״ז:י״ז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלהיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו.

והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה', וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ. וצותה תורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול שלא יטמא לאביו ולאמו, והבין כל כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא, ואמרו רז"ל חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ולקו, אבשלום בשערו שאול בצוארו שמשון בכחו אסא ברגליו צדקיהו בעיניו. ועל ההויות האלו אמר שלמה (שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים, וכן דניאל (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, וזה מבואר.

ושכר שהזכיר הכתוב על כל דבר שישתכר האדם ממנו, [והוא יין ושכר האמור באהרן ובניו בבואם לאהל מועד (ויקרא י׳:ט׳)]. ומלת חרצנים אין לה חבר בכל המקרא, וכן מלת זג, והנה חרצן הוא הגרעין וזג הוא הקליפה שהיא מבחוץ. והחכם רבי אברהם פירש בהפך חרצן הוא החיצון וזג הוא הפנימי.

משרת. וכל משרת לומ' שהיתר מצטרף לאיסור דברי ר' עקיבא שאם אכל חצי זית פת עם חצי זית ענבים חייב ודין זה אינו אלא בנזיר דאמ' ר' יוחנן בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור אלא בנזיר דחידוש הוא ומחידוש לא גמרינן ובפסחים בפרק אלו עוברין מפר' משום דהוי חטאת ונזיר שני כתובי' הבאים כאחד אין מלמדין ורבותי' אמרו משרת וכל משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבין במים ויש במים טעם יין חייב אם שתאן והוא הדין לכל איסורין שבתורה שטעם אסו' כעיקר אבל אינו לוקה עליו כדפר' בחולין וטעם משום דשאר איסורין לא ילפינן מנזיר אלא מן הדין ואין עונשין מן הדין והאי לאו חידוש הוא דבמדין נמי אסר טעם כעיקר ולאו שני כתובין הבאי כאחד נינהו דמצרך צריכי:

מיין ושכר יזיר. האי יזיר מיותר. והכי מיבעי יין ושכר וחומץ יין וגו׳ מכאן למדו חז״ל סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומשמעות יזיר כאן יהא מובדל לגמרי כמו וינזרו מקדשי וגו׳. ודבר זה אינו בשאר נדרים מאיזה דבר מאכל כדמוכח מתוספתא דמאי והובא בבאורי הגר״א או״ח סי׳ תרי״ב. וע״כ בנזיר מרומז בקרא. וכבר מוכח הכי מעובדא דשמשון דכתיב וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות וגו׳ ולא הגיד לאביו ואמו. וקשה היאך לא ראו במהלכם עמו את אשר הוא עושה אלא כיון שבאו עד הכרמים. הוא סר מן הדרך אתם. ע״כ לא ידעו מה שנעשה:

מיין ושכר יזיר היל"ל יין ושכר וחומץ יין וכו' לא ישתה בפרט לשטת הספרי דסתמא כר"ש והוא ס"ל (נזיר דף ד') שאינו נזיר עד שידור מכולם ואיך אמר שיזיר ויהיה נזיר מיין ושכר לבד כמ"ש בגמ' שם, וע"כ פי' שבא להורות שיזיר אף מיין ושכר של מצוה כגון שנשבע לשתות יין, או יין של מעשר שני או כהן ביין תרומה שמצוה לשתותו, וע"כ אמר לשון יזיר שמציין שפרישת היין הוא מצד גודל כח הנזירות ומציין שדוחה מצוה אחרת שפעל יזיר מציין הפרישה החלוטה בכל אופן, [ופלפל בזה שיש ללמוד מאונן שאסור ביין מעשר כמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא הותר ביין מצוה וכן נזיר לא יותר ביין [ומ"ש אף נזיר לא נעשה וכו' פי' שלא נעשה יין מצוה כיין רשות לשאינו נזיר, או שיש לגרוס אף נזיר נעשה בו יין מצוה כיין רשות ופי' כיין רשות לנזיר] ע"ז משיב שאונן שאני שגם אכילת מצוה אסור לאכול קדשים ומעשר אבל נזיר שלא נאסר רק יין י"ל שיין מצוה מותר, ואינו נאסר כיין רשות של נזיר, וע"ז עשה יוכיח מעובד במקדש ודחה שעובד חמור שחייב מיתה ולכן צריך קרא, וריה"ג ס"ל דצריך קרא ללמד שמה שצוה לשתות יין בירושלים הוא בשאר כל אדם חוץ מנזיר:

מיין ישכר יזיר ת' אונקלוס ויונתן חמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר. והנה במ"ש יין ושכר אל תשת (ויקרא יו"ד ט') פי' בספרא שם וכריתות (דף י"ג ע"ב) לת"ק יין מגתו בלאו ושכר שהוא יין בן מ' יום במיתה, כי אחר שאמר יין אל תשת אצ"ל שכר, וזה אא"ל כאן דאין כאן רק אזהרה, ור"א ס"ל שם דשכר פי' ליין, אל תשת כדרך שכרותו, וגם זה אא"ל כאן, דגם משרת ענבים אסור, ור' יהודה פי' שם שכר לשאר משקים המשכרים וגם זה אא"ל פה, שאין אסור רק היוצא מן הגפן, וס"ל לת"ק שבא ללמד שיין ושכר הנאמר בכ"מ הם שמות נרדפים, וכשאמר גבי נסכים הסך נסך שכר ה"ה דיין מגתו כשר לנסכים כמ"ש בב"ב (דף צ"ו), ושיין ושכר האמור גבי עבודה אינו כולל יתר משקים, ושתי לשונות דברה תורה, הגם שבאמת יש הבדל בלשון יבואו לפעמים זה תחת זה, ור"א הקפר ס"ל דיין הוא המזוג ושכר היא פסולת מזוו, דהא גבי נסכים אין להביא מזוג, ויסבור כר"א שמ"ש יין ושכר אל תשת פי' יין כדרך שכרותו בלא מים שאם נתן לתוכו מים פטור, ומדברי הרמב"ם [פ"ה מה' נזירות ה"א והלכה ט"] משמע שהיה לו גי' שהשכר הוא שנתערב במים וצ"ע, וכפי הנראה היה קשה לו שהיל"ל שכר ויין כפי הכלל באילת השחר שדבר שיש בו חידוש כתוב תמיד לבסוף וע"כ ששכר הוא יין ישן שאין ראוי לשתות רק ע"י תערובות ובזה שכר מוסיף על יין:

חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה היל"ל מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר, רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלה כי פעל נזר שפירושו הפרשה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא, כמו האבכה בחדש החמישי הנזר, שהוא הפרישה מן השמחה, וערבי נזירך הוא שפורשים מלבצרם ולאספם הביתה, וכן וינזרו מקדשי ב"י שלא ליגע בהם, וכן נפרש פעל יזיר דכאן, וע"כ אמר לא ישתה שנדע ההפרישה הנזכר כאן הוא מן השתיה לבד:

חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו כמו שלא נאסר לעובד שכתוב בו רק יין ושכר אל תשת, לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור, והיה די שיאמר חומץ יין לבד ונדע שה"ה חומץ שכר, רק שנטעה שלא נאסר רק יין מצוה שכתוב יזיר שמורה הפרישות לגמרי (כנ"ל סי' פ"ה) לא חומץ לכך חזר חומץ יין וחומץ שכר שנדע שהוא פי' למ"ש מיין ושכר יזיר וה"ה מחומץ יין וחומץ שכר יזיר משל מצוה, ושאין הפי' יזיר מסחורתו רק יזיר שלא ישתה כנ"ל בסימן הקודם:

וכל משרת ענבים שרשו שרה ונמצא ממנו בלשון המשנה אין שורין דיו, ואאל"פ שנתן מים ביין של ענבים שזה בכלל יין שכולל גם המזוג (כנ"ל סי' פ"ו) וע"כ אם שרה באופן שנתנו רק טעמם במים לא ממשם ומזה למד טעם כעיקר והוא הברייתא המובא בפסחים (דף מד) לרבנן דר"ע ושם אומר שלא למדו טכ"ע מגעולי נכרים דשם חידוש הוא דפגמא פורתא, אמנם למ"ש התוס' שם לר"ע שלמד טכ"ע בנזיר משום שהיה צריך להגעיל כלי היין שאסורים לנזיר, א"כ לענין נזיר אינו חידוש דיין לא נפגם בכלים כמ"ש ביו"ד (סי' קל"ז), ודוחק לומר מפני שכלל כלי מדין חידוש הוא, וי"ל שלכן אמר מכאן אתה דן לכל איסורים ר"ל הגם שא"צ לגופי' בא כדי ללמד על כל האיסורים שכולם נלמדים מנזיר בק"ו כי כל האיסורים א"א ללמוד מכלי מדין שחידוש הוא:

וענבים לחים ויבשים לא נוכל ללמוד זה מן הדין דהא אף משרת ענבים אסור דאין עונשים מה"ד. והנה בתנ"ך לא נמצא שם מיוחד על ענבים יבשים כמו שנמצא בלשון חז"ל היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים (חולין דף נ"ה) ובכ"ז כל ענבים שמצאנו בתנ"ך מדבר בלחים ואם יאמר ענבים ויבשים, נדע שפי' לחים ויבשים, ושם לחים מיותר, ופי' שר"ל שדי בשיש לחלוחית אף שלא נגמר שיקרא ענבים ופרי לענין מעשרות כמ"ש בפ"ב מה' מעשר דלענין מעשר אינו פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ, והתוי"ט (פ"ט מה' מעשר מ"ה) הביא סייעתא לזה מירושלמי רפ"ג דבכורים עיי"ש, ובה' נזירות כתב הרמב"ם דבוסר מקרי פרי, ר"ל שהגם שבוסר לא נקרא ענבים סתם נקרא בשם ענבים לחים, ודעת איסי שאחר שלא נמצא בתנ"ך שם מיוחד לענבים יבשים שם ענבים כולל לחים ויבשים, ואם יכתב ענבים ויבשים נפרש שר"ל בין ענבים שכולל לחים ויבשים בין פירות אחרות יבשים לא יאכל, וע"כ צ"ל ענבים לחים ויבשים שבזה נדע שיבשים תואר לענבים כמו לחים, וי"ל דאיסי ס"ל כר"א דמרבה מכל אשר יעשה מגפן היין לאסור אפי' עלין ולולבים וכ"ש בוסר:

ה כלומר למה נקרא חדש יין וישן שכר ומפרש על שם שמשכר:

ו פירוש דבר שמטבילין במים או בשאר כל משקה דכל כיבוס שהוא לטבילה מתרגום ויצבע כמו שפרש"י בסוף פרשת תזריע: