במדבר לד, יד

אֲרֵי קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן

אֲרוּם קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ יַת אַחְסַנְתְּהוֹן

כי לקחו מטה וגו׳. פרוש, נתינת טעם להקודם, למה הגביל ה׳ גבולות הארץ בסדר זה, כי לקחו מטה וגו׳, אבל זולת זה אפשר שהיה ה׳ מרחיב להם הגבול יותר מהגבולות האמורים בענין.

לקחו נחלתם. הצרך לכפול מאמר זה פעם שניה, לפי שחצי שבט מנשה לא בא עם בני גד ובני ראובן יחד, לזה יחד לו לקיחה בפני עצמו. וכפי זה מאמר לקחו נחלתם חוזר לחצי שבט מנשה, ולזה הפסיק הכתוב במאמר לבית אבותם בין שני המטות לחצי שבט מנשה. עוד ירצה בכפל הדברים לומר כי מה שלקחו הוא כפי נחלתם באמת, כי בא להם נחלתם שם כדבריהם שאמרו ״באה נחלתנו אלינו״.

כי לקחו וגו׳. ואינם יכולין עוד לחזור מרצונם. דכבר לקחו:

וחצי שבט מנשה לקחו נחלתם. כאן לא כתיב לבית אבותם. שלא לקחו כי אם לפי גבורתם. וע״ע מש״כ בס׳ דברים ג׳ ט״ז בארוכה בזה. וגם שהיו בהם הרבה משבט יהודה כמש״כ שם: