במדבר כג, יז

ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם:

מה דבר ה'. לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:

וַאֲתָא לְוָתֵיהּ וְהוּא מְעַתַּד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מָה מַלִיל יְיָ

וְאָתָא לְוָתֵיהּ וְהָא מְעַתֵּיד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מַה מַלֵיל יְיָ

[בתחילה כת' "וכל שרי מואב אתו" ולבסוף כתב ושרי מואב דכיון שראו שמברך ישראל הלכו להם מקצתם] וכיון שראה שאינה יכול לקלל לא כולם ולא מקצתם אמר לו לך "ברח לך אל מקומך" כי "מנעך ה' מכבוד":

מה דבר דבר ה'. כלו' יודע אני בך שלא תאמר אלא מה שדיבר ה' והוא ענה לו מה אתה סבור שדיבר:

ויבא אליו. לא כתיב כאן וישב אליו כמו בראשונה. דלשון וישב משמע להחזיר השליחות לבעליה. אבל כאן נתעכב כמעט ולא רצה לדבר. עד שאמר בלק מה דבר ה׳. מש״ה כתיב ויבא אליו ללמד שרצה כאן לעבור את פי ה׳ שלא להגיד דבר ה׳:

והנו נצב על עולתו ושרי וגו׳. בראשונה כתיב והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב. דבפעם הראשונה היה הקרבן בשביל בלק ובלעם. והיו שניהם נצרכים לעמוד עליהם. ובאשר בלעם לא יכול לעמוד ע״ג העמיד השרים שמסר בלק אליו לחברתו ולכבודו וא״כ עמד בלק ושריו ושרי בלעם אבל עתה לא היה אלא בלק המקריב מדעת עצמו. מש״ה לא היה לבלעם לעמוד עליהם. ע״כ לא העמיד את השרים שלו. וכתיב והנו. הוא בלק עומד ושרי מואב שהיו עמו. ולא כל השרים. היינו משום שחסרו שרי בלעם:

ל דאם לא כן מה בפיך מיבעי ליה דפשיטא ששאל מה דבר ה'. (גור אריה) דאם לא כן מה היה צריך לשאול דודאי מעצמו יאמר לו מה דבר השם יתברך כבראשונה אלא כיון לצחק: