במדבר יז, כז

וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא

וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִינַן אִישְׁתֵּיצִיאוּ בְּשַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא וּמִנַן אִתְבְּלָעוּ בְּאַרְעָא וְאָבָדוּ הָא אֲנַחְנָא חֲשִׁיבִין כְּאִילוּ אָבַדְנָא כּוּלָנָא

וְאָמְרִין בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר הָא סַפְנָן וּכִדְנַן כּוּלָנָא אִישְׁתֵּיצִינָן אִית מִינָן דִי מִית בְּמַגֵיפְתָּא אִית מִינָן דִי פְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן:

ויאמרו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל. וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים:

אבדנו - ויאבדו מתוך הקהל - אם כן כולנו אובדים מדי יום ביום. כיצד?

כל הקרב הקרב - כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו, או אל כלי המשכן עם הלוים ימות, שעדיין לא התרה בם הקדוש ברוך הוא שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת - ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם, והזר הקרב יומת - שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו, שאפילו בפרשה אמור אל הכהנים שכתוב שם: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם ה' - שם לא פסל אלא בעלי מומים אבל זרים לא פסל ומה שפסל שם בפרשת: אמור אליהם כל איש אשר יקרב וגו' - באובד בטומאת הגוף מדבר, אבל בעבודת זרים במשכן ובכליו לא ראינו עדיין חיוב מיתה.

הן גוענו. די לנו שגוענו ואבדנו, והנה כל הקרב אל משכן ה' ימות. וכפל הקריבה שהזכיר קריבה אחר קריבה לומר כל מי שיקרב אל האהל יותר מחברו ימות כמות השרופים, ומי יתן ותמנו לגוע. אז אמר הש"י לאהרן שמנהו נשיא על שבט לוי להזהיר שלא יכשילו הלוים את ישראל.

ויתכן לפרש הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, שבאר הכתוב שלשת השפטים הנעשים במחלוקת הזה, הבליעה והשרפה והמגפה, וכמו שבארתי כבר, ויאמר הן גוענו בשרפה, אבדנו בבליעה, הוא שכתוב ויאבדו מתוך הקהל, כלנו אבדנו במגפה, שהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות. וכן תרגם אונקלוס הא מננא קטלת חרבא הא מננא בלעת ארעא הא מננא דמיתו במותנא, תרגום גוענו קטלת חרבא, והוא כנוי לאש שיצאה מאת ה' שהוא מדת הדין, וכן חרבו של הקב"ה היא מדת דינו כענין שנאמר (ישעיהו כ״ז:א׳) יפקד ה' בחרבו הקשה וגו'.

הן גוענו אבדנו יש מהם שמתו מיתת עצמם ויש מהם שנאבדו מן הדין די לנו בכך ולא עוד אלא שכולנו אבדנו כיצד כל הקרב אל משכן ה׳ ימות. כסבורים שעדיין לא נאמר והזר הקרב יומת רק בבעלי מומין.

הן גוענו. מיתת עצמינו במגפה:

אבדנו. שרופים ונבלעים דכתי' בהו "ויאבדו מתוך הקהל":

הן גוענו. ת״י הא מינן אשתציאת בשלהובית אישתא ומנן אתבליעו בארעא. הנראה שמפרש גוענו כעין דכתיב במבול כל אשר בארץ יגוע. דמשמעו שנשתנה צורת הבשר ונהיה למים וכך כאן נשתנה צורת הבשר לאפר. ובת״א איתא קטלת חרבא אינו מובן כלל. ואולי טה״ד וצ״ל אשתא וראיתי בפענח רזי שת״א חרבו של מקום קאמר והוא האש. וע׳ להלן כ׳ מקרא ג׳ ולו גוענו:

אבדנו. היינו בליעת קרח דו״א שנאבדו מתוך הקהל:

כלנו אבדנו. מגפת י״ד אלף איש:

הן גוענו עתה שראו הפלא הזה נכנס בלבם האימה והפחד ממשכן ה' והשוכן בו ונתנו אל לבם הלא הם בסכנה תמיד אם יתקרבו אל המקדש יותר מדאי ימותו, ועז"א הן גוענו אבדנו במות קרח ועדתו, וכן כלנו אבדנו בעת יצא הנגף שהיתה הגזרה על כלם: