במדבר טו, כח

וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנַשׁ דְאִשְׁתְּלֵי בְּמֵחֲבֵהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ

וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל בַּר נְשָׁא דְאִשְׁתְּלֵי כַּד סָרַח בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹי וְיִשְׁתְּרֵי לֵיהּ

הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה׳. כ״ז יתור לשון. מש״ה דרשו חז״ל בהוריות הנפש זה כה״ג. פי׳ שהוא בעל נפש גבוהה יותר מכל ישראל. השוגגת זה הנשיא פי׳ שעלול להיות שוגג בשארי עבירות. ומש״ה כתיב ביה אשר נשיא יחטא. בשביל שהוא אינו נזהר בקלות מגיע גם לחמורות עד שמגיע לחטוא גם בע״ז. זהו הדרש. ולפי הפשט בא הכתוב ללמדנו שאין אדם עשוי לחטוא בע״ז בשוגג עד שיקדים בשגגות הרבה. והוא לא נזהר עד שבא לחטוא גם בע״ז שהוא חטא לפני ה׳:

וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דרשו שמ"ש בחטאה בשגגה היינו שעבירה גוררת עבירה, שבודאי תחלה עבר עבירה קלה בשוגג ועי"כ שגג בע"ג, וז"ש בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עכו"ם, ופי' בז"א מגפף ומנשק שהוא רק בלאו ושמ"ש שיהיה חייב בדקדוקיו היינו שיהיה חייב סקילה כמו ביתר מצות למשל בעריות עשו המערה כגומר והדברים זרים מאד כמובן, והגר"א מחק פסקא זו. ויל"פ עפמ"ש במנחות (דף קט) וכפר הכהן על הנפש השוגגת מכאן שהכהן מתכפר ע"י עצמו, ר"ל ממ"ש וכפר על הנפש יצייר הנפש כנושא בפ"ע שגוף הכהן מכפר על נפשו כשחטאה, ושם מוכיח לרב ששת דמיירי שחטא בשחיטה בשוגג ששחיטה אינה שירות וכמ"ש הרמב"ם (סוף פ"ט מה' באהמ"ק) וזה קרא פה דקדוקי עכו"ם ר"ל הדין הנאמר לדקדק על עכו"ם שכהן שעבד לע"ג נפסל מעבודה לא שייך אם שחט לע"ג, ועז"א שהיה בדין שדקדוק זה יהיה גם בשחיטה, שהרי מצות קלות של עכו"ם כגון אם גפף ונשק הרי הוא חייב בדקדוקיו ר"ל צריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש אף שאין בהם רק לאו, עבודה חמורה היינו שחט לע"ז א"ד שיהיה חייב בדקדוקיו, ר"ל שצריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש, ת"ל בחטאה בשגגה שמזה למד שהכהן מתכפר ע"י עצמו, והרי נפסל לעבודה ע"י שעבד עכו"ם בשוגג, מזה מבואר שאם שחט בשוגג לעכו"ם אינו חייב בדקדוק הזה שהחמיר עליו שלא יעבוד במקדש:

לכפר עליו ונסלח לו. זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל שבא לומר שעל ספקו אינו מביא אשם תלוי, שאם בהכ"נ ובית עכו"ם לפניו והשתחוה וא"י לאיזה השתחוה פטור מאשם תלוי, דממ"נ אם לבו לשמים פטור ואם לבו לעכו"ם אפילו הוא בהכ"נ חייב, כן פי' בזית רענן, ועז"א לכפר עליו ונסלח לו, שכבר בארתי (ויקרא סי' רעז) שגדר הסליחה הוא שלא ישאר רושם מן החטא וכאילו לא היה לו מציאות כלל, וז"ש בכאן סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה, ואם מביא א"ת אין כאן סליחה גמורה, כי אשם תלוי רק תולה להגן מן היסורים, ולבל תאמר שאינו ממעט מאשם תלוי רק הצבור והמשיח עז"א שהצבור והמשיח בלא"ה אין מביאים א"ת אפילו בשאר מצות: