במדבר טו, כ

ראשית ערסתכם. כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילין ללוש במדבר וכמה היא, (שמות טז, טז) וימדו בעמר עמר לגלגלת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה, ראשית תלקח חלה אחת תרומה לשם ה':

חלה. טורטי"ל בלע"ז [עוגה]:

כתרומת גרן. שלא נאמר בה שעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שעור, אבל חכמים נתנו שעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה:

רֵישׁ אַצְוַתְכוֹן חַלְתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דִי מַפְרְשִׁין מִן אִדְרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ

שֵׁירוּי אַצְוַותְכוֹן חַלְתָא חַד מִן עֶשְרִין וְאַרְבָּעָה תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא כְּמָא דִמְפָרְשִׁין מִן אִדְרָא הֵיכְדֵין תִּפְרְשׁוּן יָתָהּ

כתרומת גורן - שהיא ראשית דגנך. אף זו - מראשית ערסותיכם. וכן שנינו במסכת ע"ג ובמסכת שבת.

חלה תרימו תרומה. אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה:

חלה תגין על ה"א שה' דברים חייבין בחלה. חמשת רבעים קמח חייבין:

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש.

וע"ד הקבלה מצות החלה שהיא מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל שכתוב בה (שיר ו) אחת היא יונתי תמתי, והיא המעשר והתרומה, כי נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה, ונקראת ראשית שנאמר ראשית עריסותיכם, כי היא כלולה מן החכמה העליונה הנקראת גם כן ראשית שהיא ראשית הראשית הנרמזת במלת בראשית.

ואם תשכיל זאת תדע עקר הטעם במה שאין חיוב המצוה מן התורה אלא בארץ ובזמן שהשכינה שורה במקדש, זהו בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם, ואולי מפני זה הוקבעו בכתוב הזה עשר תיבות.

כתרומת גרן שהיא ראשית דגנך אף זו מראשית עריסותיכם.

ראשית עריסותיכם. בית שמאי אומ' מקב לחלה קסברי חלה אחד מעשרים וארבעה ונמצא כביצה לכהן דכ"ד ביצים לקב ופחות מכביצה אינו נתינה ובית הילל אומ' מקביים קסברי חלה אחד מארבעים ושמונה והוי כביצה לחלה וחכמי' אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא חמשת רבעים קמח חייבין בחלה והוא עומר ודרשי עריסותיכם כדי עיסת מדבר כי המדבר דכת' הכתו' והוא יזהיר שיתן כדי נתינה והשיעורין שנתנו בית שמאי ובית הילל אחד מעשרים וארבע' אוקמוה אבעל הבית שצריך לתת אחד מכ"ד ואחד מארבעי' ושמונה אוקמוה אחנווני שצריך להשתכר:

כתרומת גורן. תרומה גדולה שאין לה שיעור:

ראשית עריסותיכם חלה. עריסה הוא גיבול. ואמר הכתוב דבשעה שמחלקין העריסה לחלות צריך לעשות חלה אחת לכהן. והוא יותר מכדי שיעור נתינה. אלא שיעור הראוי לאפות חלה בפ״ע ושיערו חכמים אחד מכ״ד. היינו דשיערו דעריסה של מ״ג ביצים שהוא עומר. אפשר לחלק על כ״ד חלות. וזה אינו אלא במפריש מעריסה חייב להפריש שיעור חלה ולאפות לכהן. אבל אם כבר אפה ולא הפריש מעריסה והחלות היו גדולות שוב א״צ ליתן לחם אחד לכהן. אלא כשיעור שהיה מפריש מעריסה שהוא אחד מכ״ד ככה מקצה מלחם הנאפה. והיינו דכתיב במקרא הקודם מלחם הארץ פי׳ מקצת מן הלחם:

כתרומת גורן. שהיא באה לברך הדגן והגורן. וע״כ היו ישראל נזהרים בה ביותר כמש״כ להלן י״ח כ״ד ובספר שמות כ״ב כ״ח. כך תהי׳ תרומת העיסה באה להניח ברכה אל ביתך. היינו ברכה בעיסה וכמו שאמר יחזקאל הנביא מ״ד וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. אבל זה אינו אלא בעיסה ומתברך העיסה בלישה משא״כ בלחם אפוי א״א להתברך עוד. ואמר הכתוב ראשית עריסותיכם. התחלת העריסה שהוא הגיבול שאף ע״ג שלא נגבלה כולה יכול או מצוה להפריש חלה. והכי אי׳ בירו׳ חלה רפ״ד:

ראשית עריסותיכם שם לחם בדרך ההרחבה נאמר על המזון בכלל, לחם לא אכל, אשר יאכל לחם עד הערב (ש"א יד) והשבועה היתה בל יטעמו מאומה, ובדיוק יציין רק האפוי בתנור (אילת השחר סי' תז). וממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ י"ל שבא על צד ההרחבה וכולל אף הקמח לכן אמר מראשית עריסותיכם, שהוא הקמח הנגבל במים, וס"ל לר"ע שלכן תפס שם לחם מלחם הארץ ללמד שצריך שיקרום בתנור שאז נקרא חם בדיוק כמ"ש צו (סי' קה) שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור [ועי' במשנה ו' פ"ג דחלה ובתוי"ט שם], וריב"נ דייק שעקר הוא מ"ש ראשית עריסותיכם מלמד שהחיוב הוא בעודה עסה טרם שנקרא לחם. ומ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שאם לא הפריש מן העסה יפריש מן הלחם, וגם י"ל כמ"ש בברייתא שהביא הרי"ף בפרק אלו עוברין עמש"ש (דף מח) אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופי' הר"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוה לחם והוא ע"י צירוף סל. ויש הבדל בין עיסה ועריסה ובין בצק, שעסה נקרא תיכף משנגבל במים ונתערב עמו, שמזה בא פעל ועסותם רשעים (מלאכי ג') וכן שם עסיס בא על פירות שנתמעכו, משא"כ בצק נקרא אחר שמחחלת העיסה לנפוח טרם שנעשה חמץ וגם אח"כ, שמאז ראוי לאפות כמ"ש ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ, ומזה ורגלך לא בצקה שהבשר מתחיל לנפוח, וע"כ אמר בספרי ובמשנה א' פ"ג דחלה אוכלים עראי מן העסה עד שתגלגל בחטים וכו' שעיסה מציין העירוב, ומ"ש כיון שנותנות את המים הוא תקנת חכמים, ועכ"פ מוכח שגם בתחלת העירוב יכול להפריש חלה שנקרא עריסותיכם. ומ"ש לבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד יש פלוגתא בזה (פ"ק דעדיות מ"ב) אי בעינן ועוד, ועי' בתוי"ט (פ"א דחלה משנה ד) שהאריך בזה, ושעור זה ילפינן ממן שהיה עומר לגלגלת ובמכלתא בשלח על פסוק והעומר עשירית האיפה הוא אחד משבעה רבעים ועוד, עוד זה א"י כמה היא א' מחמשה ברביעית:

כתרומת גרן כן תרימו אותה ר"ל שדינה כתרומה שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, וכשנפלה סאה של תרומה לפחות ממאה חולין מדמעת וכשנפלה לק"א סאין בטלה כמו שלמד בספרי פ' קרח במש"ש (יח כט) את חלבו את מקדשו ממנו וכמ"ש בתרומות (פרק ה') וזר האוכלה חייב מיתה וחומש, כמש"ש (פרק וא"ו), כ"ה גם בחלה, ומ"ש כתרומת גרן שאם היה אומר סתם כתרומה הייתי מקיש לתרומת מעשר שי"ל שעור א' מעשר כמו ששאל ר' יונתן. לכן אמר כתרומת גרן שהיא תרומה גדולה, והגהתי כנוסחת הגר"א:

ט פירוש כי חטה אחת פוטרת הכרי לפי שנאמר סתם ראשית דגנך:

י תרומת מעשר יש בו שיעור סאה אחת מי' סאין: