במדבר טו, יט

וִיהֵי בְמֵיכַלְכוֹן מִלַחְמָא דְאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ

וִיהֵי בְּמֵיכְלְכוֹן מִלַחְמָא דְעַלַלְתָּא דְאַרְעָא וְלָא מִן אוֹרִיזָא וְדוֹחִינָא וְקִיטְנֵי תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ

והיה באכלכם הבי״ת בפתח והאל״ף בחטף פתח.

באכלכם. דוקא אכילתכם. ולא מאכל בהמה. וכדתנן במס׳ חלה עיסת הכלבים בזמן שאינה ראוי׳ לאכילת אדם פטורה מן החלה:

מלחם הארץ. מזה למדנו דגם לחם קובע לחלה. אע״ג שלא היה בשעת עריסה שיעור חלה. והיינו דקיי״ל דהסל מצרפן לחלה. (הכי מבואר בשאלתות סי׳ ע״ג ורי״ף פ׳ א״ע והרמב״ם הל׳ ביכורים) והא דלא כתיב לחם תרימו תרומה כמו שכתוב בעריסה חלה תרימו תרומה עוד יבואר בסמוך:

מלחם הארץ ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ"ש (יהושע ה׳:י״ב) ויאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא סי' נג ופסחים לה ומנחות ע') שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ:

תרימו תרומה לה' מ"ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי' ר' יאשיה שמ"ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות, ר"ל כשתאכלו מלחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח"כ חלה תרימו הוא הפרשת חלה, וקמ"ל דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח"כ, ור' יונתן ס"ל ג"כ שמדבר בתרומה גדולה, ובא ללמד שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה. והנה כדרוש הזה נמצא בפ' קרח (פסקא קיא), שפליגי ג"כ ר' יאשיה ור' יונתן ושם דריש ר' יונתן ג"כ הלמוד שהוא חובה. ונתקשה בז"א ל"ל שני למודים וגם קשה מאד איך יעלה על הדעת שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא רשות, ובספרים ליתא מ"ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז"א הגיה כן עפ"י הילקוט. ולפ"ז צ"ל ת"ל תתנו את כל תרומת ה' והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח, כי במ"ש פה תרימו תרומה לה' מודה לדרשת ר' יאשיה רק שר' יונתן ק"ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ושם אמר ג"כ בשם ר' יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר ופי' שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אתר שנתמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה כמו שפרש"י ז"ל שם, ור' יונתן ס"ל שלזה א"צ קרא שידעינן זה מכאן שאחר שנתמרח בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם, כמו שלמד ר' יאשיה בכאן, רק שם משמע דבר חדש שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה, ופי' הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו' תתן לו, וס"ל לר' יונתן כמ"ד בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחיים וקבה דלוים לא נקראו עם דשם אומר שפליגי תנאי בזה, וא"כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהני' מאת העם ולוים לא נקרא עם לכן קמ"ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה שמ"ש וזה משפט הכהנים מאת העם לא קאי רק עמ"ש ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה לא עמ"ש ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, שבזה מחויבים גם הלוים. שוב ראיתי שהרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות בשרש הי"ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו חובה או אינו אלא רשות ת"ל תרימו תרומה לה' חובה ולא רשות, ופי' שבא ללמד שההרמה וההפרשה הם שתי מצות, שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו, ועמ"ש בזה לקמן (סימן למ"ד):