במדבר יא, ו

אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב:

וּכְעַן נַפְשָׁנָא תְאִיבָא לֵית כָּל מִדָעַם אֶלָהֵן לְמַנָא עֵינָנָא

וּכְדוֹן נַפְשָׁנָא מְנַגְבָא לֵית כָּל מִדַעַם אֱלָהֵן לְמַנָא אֲנַן מִסְתַּכְיָין כְּמִסְכַּן דְמוֹדִיק מְגִיסָא מִיָדַיָא

וְטַעַם נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה – שֶׁנִּתְחַמֵּם טִבְעָם מֵרוֹב הַתַּאֲווֹת וְיָבְשָׁה לָהּ, כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:ו׳). אוֹ נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה כִּי אֵין לָהּ כֹּל לְלַחְלֵחַ אוֹתָהּ, כִּי הַמַּאֲכָל מוֹלִיד הַלֵּחוֹת בַּגּוּף וְיָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ רָוָה. וְאָמְרוּ בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ – שֶׁאֲפִלּוּ הַמָּזוֹן אֲשֶׁר אָנוּ חַיִּים בּוֹ אֵינֶנּוּ בְּיָדֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה נַפְשֵׁנוּ דְּשֵׁנָה וּשְׂבֵעָה בּוֹ, אֲבָל נִתְאַוֶּה לוֹ וְנִשָּׂא עֵינֵינוּ אֵלָיו בְּכָל עֵת, כִּי בְּאוּלַי יָבֹא לָנוּ. וְהִנֵּה אֵין כֹּל בִּלְתִּי תּוֹחֶלֶת הַמָּן. אָמְרוּ הַמָּשָׁל הַיָּדוּעַ (יומא עד): אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. וְסִפֵּר הַכָּתוּב כַּמָּה מַעֲלוֹת בַּמָּן, וְאָמַר שֶׁטַּעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשֶּׁמֶן, לְהַגִּיד כִּי נֶפֶשׁ אוֹכְלָיו לֹא תִיבַשׁ, כִּי הוּא יְלַחְלֵחַ וְיַרְוֶה, וְתִהְיֶה נֶפֶשׁ אוֹכְלָיו כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם:

נפשנו יבשה. היא הנפש המתאוה הנטועה בכבד:

אין כל. חסרנו כל דבר:

עינינו. כי מן השמים ירד:

ועתה נפשנו יבשה אמרו עתיד המן ליתפח בתוך כרסנו להרגנו כלומר יש לך ילוד אשה שאינו מוציא מה שהוא אוכל אמרו לו לרבי שמעון ובמה אתה מקיים ויתד תהיה לך על אזנך אמר להם מה שתגרי אומות העולם מביאים להם יוצא מהן אבל המן אינו יוצא מהם לעולם כדכתיב לחם אבירים אכל איש. ד״א לאחר שסרחו היו מוציאים.

ועתה נפשנו יבשה אין כל פי' אמרו גנות מן המן בשני דברים הא' שאלו הירקות מלחלחים אותם והמן מיבשם ואינם ישנים מצד היובש. הב' שמסמא עיניהם שהוא לבן וז"ש עינינו ואמר הכתוב שבשניהם לא אמרו אמת ליובש המן כזרע גד שהגד מלחלח ומיישן שהוא רפואה למי שלא יוכל לישן ועוד שטעמו כטעם לשד השמן שהוא לחלוחית רב כמו נהפך לשדי ועוד היה לח לפי שהיה טל מלמטה ומלמעלה כמונח בקופס' והטל מלחלחו וכנגד השני אמר אדרבה מחזיק הראות שעינו כעין הבדולח שהבדולח הוא ממין זכוכית שמשימים הזקנים בחוטם נגד העינים לראות בהם הגוונים. ואמר שטו העם ולקטו לפי שהם אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ומי שאומר אני זוכר שהיינו אוכלים חנם משמע מזה שעתה אוכל ביוקר ולז"א גם עתה אוכליהם חנם שאין צריכין אלא שטו העם ולקטו אין צריך אלא הלקיטה ואינן קונים אותו ואמר והיה טעמו כטעם לשד השמן ויש להקשות הרי אמר במקום אחר וטעמו כצפיחית בדבש ורז"ל השיבו שהיה משתנה לכמה טעמים ואיפשר לפרש שהכוונה הוא מעצמו היה טעמו כצפיחית בדבש אבל כשדכו במדוכה ובשלו בפרור והיה טעמו כטעם לשד השמן:

אין כל. לפני המזון:

בלתי אל המן עינינו. בתוך המזון. והרמב״ן פי׳ שאמרו אפי׳ המן שאנו חיים בו אינו בידינו שתהי׳ נפשנו דשנה בראיתו אלא נתאוה לו ונשא עינינו עליו אולי יבא לנו. והנני להוסיף שזהו כונת הספרי עה״מ התאוו תאוה. יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם ת״ל התאוו תאוה היו מתרעמים על המן שהי׳ יורד בכל יום. הכונה דתאוה משמעו שהוא באמת דבר שראוי ליתאב לו. והיינו המן הנפלא. ועליו התאוו והתלוננו. והיינו על מה שהי׳ יורד בכל יום. ולא פעם אחת בשנה. ולא היו צריכים שהיו עיניהם תלויות אם ירד למחר. כדאי׳ ביומא דע״ו א׳. זה הי׳ עיקר תרעומת. אלא שבושו לומר שאין רוצין לתלות את עיניהם לאביהם שבשמים. מש״ה חפשו עלילה אחרת לומר שתאוה נפשם לבשר וכיב״ז. וזה כללו בלשון בלתי אל המן עינינו וכמש״כ הרמב״ן ז״ל:

ועתה נפשנו יבשה כאלו יחלום הרעב בכח המדמה שלו שאוכל בשר ובאמת אין כל, כי בלתי אל המן עינינו שבאמת הוא רק מן לא בשר, וכן אמר בספרי (פסקא פז) וחכ"א המן היה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, לעינינו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב: