במדבר יא, ה

אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות:

את הקשאים. אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק משל למלך וכו', כדאיתא בספרי:

הקשאים. הם קוקומברי"ש בלע"ז [מלפפנים]:

אבטחים. בורק"ש

החציר. כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו':

דְכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יָת בּוֹצִינַיָא וְיָת אֲבַטִיחַיָא וּכְרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי

דְכִירִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן בְּלָא תַפְקִידְתָּא יַת קַטְיָא וְיַת מְלַפְפוּנַיָא וְיַת קַפְלוּטַיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא

מְדַכְרִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דְהַוֵוינָן אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יַת קַטְיָא וְיַת מַלְפָנַיָא וְיַת כְּרַתְיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא:

וְטַעַם אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, לְפִי פְּשׁוּטוֹ - כִּי הָיוּ הַדַּיָּגִים הַמִּצְרִיִּים מַעֲבִידִין אוֹתָן לִמְשֹׁךְ הַדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בַּמְּצוּדָה וּבַמִּכְמוֹרוֹת, וְהָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם מִן הַדָּגִים כְּמִנְהַג כָּל פּוֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת. וְהַקִּשּׁוּאִים וְהָאֲבַטִּיחִים וְהֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים בְּמִצְרַיִם הַרְבֵּה מְאֹד, כִּי הִיא כְּגַן הַיָּרָק, וְכַאֲשֶׁר הָיוּ חוֹפְרִין לָהֶן בַּגִּנּוֹת וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה הָיוּ אוֹכְלִין מִן הַיְּרָקוֹת. אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ עוֹשִׂים מְלַאכְתּוֹ, וְהָיָה מְפַרְנֵס אוֹתָם בְּלֶחֶם צַר וּבְמַיִם לַחַץ, וְהָיוּ נְפוֹצִים בָּעִיר וְנִכְנָסִין בַּגִּנּוֹת וּבַשָּׂדוֹת, וְהָיוּ אוֹכְלִין מִן הַיְּרָקוֹת וְאֵין מְכַלִּים דָּבָר כְּמִנְהַג עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְנוֹתְנִים לָהֶם עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר מִמְּנָת הַמֶּלֶךְ דָּגִים קְטַנִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם דָּמִים בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בְּסֵדֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת (א יא). וְזֹאת תְּלוּנַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא תְּלוּנַת הָאֲסַפְסוּף, וְהִנֵּה הָיוּ מִתְאוֹנְנִים עַל מֹשֶׁה וְצוֹעֲקִים עָלָיו "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה" כַּאֲשֶׁר יַזְכִּיר (במדבר י״א:י״ג):

הדגה. שם המין:

חנם. בזול כאילו היא חנם:

הקשואים. באל"ף תחת ה"א מקשה כמו ועמי תלואים ורבים כן:

אבטיחים. ידוע מלשון קדר ואין לו ריע במקרא:

חציר. הירקות שהם עשב השדה וכן המצמיח הרים חציר והנה הוא שם כלל והמתרגם ארמי אמר שהוא שם פרט גם הוא נכון:

הבצלים והשומים. ידועים והם קרובים בלשון קדר:

זכרנו את הדגה. לשון וידגו לרוב בקרב הארץ קרישינס"ה בלע"ז ואח"כ מפרש את הקשואים ואת האבטחים:

את הקשואים ואת האבטיחים. היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית י״ג:י׳) כגן ה' כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם. וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז׳:כ״א) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב׳:א׳) וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אח"כ (שם) ויאמר ה' לדג ויקא וגו', דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג"כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ.

ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק.

וכתב הרמב"ן ז"ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז"ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה"כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה.

ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה׳:י״ח) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה' וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד׳:ל״ד) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם.

זכרנו את הדגה כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״ל.

אשר נאכל במצרים חנם בלא טורח ובלא דמים.

את הקשאים ואת האבטחים לאכול בקנוח סעודה.

ואת החציר ואת הבצלים לטעום הקדרה עם הבשר.

ואת השומים לטבל הבשר והדגים.

אשר נאכל במצרים חנם. לפי שלא יאמרו להם במצרים הייתם אוכלים בדמים וכאן אתם אוכלים המן בלא שום דמים לכך אמרו חנם ושמא במצרים שהיה היאור משקה כגון הירק היו אילו דברים כהפקר:

דגה. קיישונינא ב"ל כמו וידגו ומפר' איזו דגה הקישואין והאבטיחים ועתה מפר' למה שואלין אילו מינין כי על הבשר אין צריך ליתן טעם למה שואלין כי דבר חמוד לאוכליו אבל אילו המינין מפר' למה היו שואלין ואו' בלתי אל המן עינינו ואין לנו שום ליפתן עמו והוא כטעם לשד השמן שהוא נדוך מבושל ובפר' ויהי בשלח פרעה אומ' שהוא כצפיחי' בדבש וזהו כשאינו מבושל בין זה ובין זה מתוק הוא וצריך קיהוי כמו שעושין לבשר שמן חרדל ושומים לפיכך היו שואלין בצלים ושומים וכל כי הני ואינו אלא נפש רעה דאפי' לדבריהם מאחר שלא מוציאים שום דבר לא למאכל ולא לבגדים כדכתיב שמלתך לא בלתה מעליך ואילו דבר קל הוא שהרי עמהם כסף וזהב ומקנה רב אף דבר היורד מן השמים אינו צריך תבלין כי הק' אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואין דבר תענוג בעולם כמו המן והמן יורד מן השמים:

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם אז"ל אפילו תבן אין נותנין להם ואיך היו נותנים להם דגה חנם והשיבו חנם מן המצות. ונוכל לפרש שפרעה וכל עמו היתה כוונתם להמית היהודים דרך תחבולה שלא יהיה נראה שרוצים להרגם שנאמר הבה נתחכמה לו ודגה היא מעופשת שנאמר והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור קראו דגה על שם סופה אבל דג הוא החי שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה ולז"א ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה ומזה אמר מבטן שאול שועתי שמעת קולי לפי שהיה מת שאחר שהשלים מינויו מת ומ"ש אח"כ ויאמר ה' לדג ויקא את יונה דג שני היה שהמת לא יכול להקיאו ולכן קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו והיו המצריים נותנים להם במתנה הדגים הנבאשים לפי שימותו מצד העפוש שאפילו הדגים הטובים מתעפשים מהרה. ויתכן להתיר זה הספק באופן אחר והוא בשנקשה עוד מה קישור יש לדגה עם קישואים. והתשובה שידוע שירקו' מצרים הם גדולים ורבים מאד שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ונילוס עולה ומשקה כל הגנות ונכנסים דגים רבים בגנות בעלייתו ואח"כ כשיורד הנהר נשארים ניצודים דגים הרבה מאד והיו כמו במכמורת שלא יכלו לצאת מן הגנות ונשארים שמה עם הירקות וז"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שישראל היו חופרים הגנות והאילנות והיו לוקחים אותם חנם ולז"א את הקישואים וכו' שהדגים היו נשארים ניצודים את הקישואים ואת האבטיחים:

את הדגה. משמעו מתים. והיינו מלוחים להמשיך המאכל:

את הקשואים ואת האבטיחים וגו׳. אלו פרפראות שלפני המזון ואחר המזון:

ואת החציר וגו׳. אלו דברים חריפים שנאכל הפת עמם. ופי׳ את החציר עם החציר. והיינו שדקדק בת״א בשנוי התרגום על תיבת את:

זכרנו אמרו הגם שמצד הנאת החיך אין אנו צריכים אל הבשר והדגים, כי בעת שנרצה לטעום טעם דגים נזכר את הדגה שאכלנו במצרים והטעם שהרגשנו בו אז נרגיש בו גם עתה, אך הלא זה רק להשקיט תאות הערב אבל לענין התועלת שיושג מאכילת הבשר לבריאות הגוף בצד זה מה שזכרנו בעת אכילת המן את הדגה אשר נאכל במצרים לטעום טעם דג גם עתה הוא חנם וללא הועיל, ודומה באמת כאלו זכרנו את הקשואים ואת האבטיחים שאז בודאי לא יטעמו גם טעם בשר בחנם, כן אם זוכרים טעם דג ובשר הגם שיטעמו טעמו במן הוא לחנם כי לא בא בשר אל מעיהם רק מן לבד, כי בכל זאת:

ס מקשים העולם מאי קל וחומר הוא זה דלמא הא דלא נתנו להם תבן משום דאמרו נרפים הם וגו' אבל דגים לאכילה היו נותנים להם. ונראה לי דהוכחתם הוא מה הועיל פרעה בתקנתו שלא יתנו להם כדי שתכבד עליהם העבודה דלמא יקנו להם תבן מן המצריים במעות אלא ודאי יודע היה פרעה שהמצריים שונאים את ישראל שאפילו במעות לא ימכרו להן וכל שכן שלא יתנו להם בחנם, ואין להקשות הא אמרינן במסכת סוטה כשהיו הולכין נשי ישראל לשאוב מים מן הנהר היה הקדוש ברוך הוא מזמין להם דגים בכדיהם וכו'. יש לומר שהם התרעמו בודאי על דגים גדולים ועל זה פירש אם תאמר שמצריים נותנים להם וכו' והיינו לדגים גדולים:

ע פירוש שלא היה אז מזונותינו על ידי קיום המצות כמו שהן עכשיו שהמזונות הם שכר לפעולתינו שאם נקיים המצות הארץ תתן יבולה ואם לאו לא תתן הארץ יבולה אבל במצרים היו מזונותינו באים בלא שום קיום מצות: