במדבר א, מז

וְלֵוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן

וְלֵיוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן

וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבוֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם – הִנֵּה מִתְּחִלָּה רָאָה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוֹת הַלְוִיִּם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ (במדבר א׳:ד׳) ״וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה״ וְגוֹ', כִּי לְכָל הַמַּטּוֹת הַנִּמְנִים יִהְיוּ נְשִׂיאֵיהֶם. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא מִנָּה מִבְּנֵי לֵוִי נָשִׂיא, לֹא מָנָה אוֹתָם. וְהִנֵּה מֹשֶׁה מְסֻפָּק בְּעִנְיַן הַלְוִיִּם וְלֹא יָדַע מַה יַעֲשֶׂה לָהֶם, וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלִים כָּל הַפְּקוּדִים בָּעָם וְנִשְׁאֲרוּ הַלְוִיִּם לְבַדָּם, פֵּרֵשׁ לוֹ הקב״ה שֶׁלֹּא יִמְנֶה אוֹתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִמְנֶה אוֹתָם לְבַדָּם כִּי יַפְקִידֵם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. וְאָמַר (במדבר ג׳:י״ד) ״פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי״ - שֶׁיִּפְקְדֵם הוּא לְבַדּוֹ בְּלֹא הַנְּשִׂיאִים, וְהוּא קָרָא אַהֲרֹן שֶׁיִּהְיֶה עִמּוֹ כִּי הוּא נְשִׂיא הַשֵּׁבֶט הַהוּא, וְכַאֲשֶׁר הָיוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּשִׁבְטֵיהֶם כֵּן יִהְיֶה נְשִׂיא הַלְוִיִּם בָּם. וְאוּלַי זֶה טַעַם הַנִּקּוּד עַל ״וְאַהֲרֹן״ (שם פסוק לט), כִּי לֹא הָיָה הוּא עַל פִּי ה' בְּפֵרוּשׁ. וְאַחֲרֵי כֵן בִּפְקֻדַּת הַלְוִיִּם עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מַשָּׂאָם קָרָא מֹשֶׁה לִנְשִׂיאֵי הָעֵדָה שֶׁיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד׳:מ״ו) ״אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם״, כִּי נָכוֹן הוּא שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻלָּם וְיִרְאוּ בְּתִקּוּן הַמִּשְׁמָרוֹת. וְגַם שָׁם חָזַר וְאָמַר בְּמָקוֹם אַחֵר (להלן ד לז מה) ״אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה״, שֶׁכְּבָר רָמַז בַּנִּקּוּד כִּי אַהֲרֹן הָיָה עִמּוֹ חוֹבָה שֶׁרָאָה מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת כֵּן, וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה רְשׁוּת שֶׁקְּרָאָם מֹשֶׁה לִנְהֹג בָּהֶם כָּבוֹד. וּבְמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (בכורות ד׳) אָמְרוּ כִּי הַנְּקֻדָּה עַל אַהֲרֹן לִרְמֹז שֶׁלֹּא נִמְנָה הוּא בְּמִנְיַן הַלְוִיִּם כְּלָל:

התפקדו. משני בנינים. כי הוא בנין התפעל ועם בנין שלא נקרא שם פועלו:

והלוים למטה אבתם לא התפקדו בתוכם - כמו שמפרש והולך: אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ומפרש הטעם, כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'.

לא התפקדו. לא הופקדו על ידי הפוקדים ולא התפקדו מעצמם שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתיחס וזה היה קודם שיאמר האל יתברך למשה אך את מטה לוי לא תפקוד כי אמנם המתינו לראות מה יצוה ה' להם מאחר שלא הזכיר שבט לוי עם שאר השבטים באמרו ואתכם יהיו איש איש למטה:

והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. לפי שלא היה מנינם שוה שישראל נמנים מבן עשרים שנה והלוים מבן חדש ומבן שלשים שנה כדלקמן:

והלוים…לא התפקדו. שלא היה מניינם שוה שאילו נמנו מבן עשרים והלוים מבן חדש ומבן שלשים כדלקמ':

והלוים לא התפקדו וגו׳. פרשתי למעלה (פסוק ב׳) כונתו במאמר זה.

והלוים וגו׳. הרמב״ן וספורנו נתנו טעם משום שלא מנה הקב״ה ראש לשבטם השכילו דעת ה׳. ולא נראה שהרי הי׳ אפשר לחשוב דמשה או אהרן הוא הראש לשבט לוי. אלא העיקר הוא כמש״כ הרשב״ם על הפסוק אך את מטה לוי וגו׳. ומפרש הטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה. אלא הפקד וגו׳. וזה הטעם עצמו הי׳ שלא התפקדו גם לפני הדבור. משום שלא הי׳ בשבטם סך שראוי להעשות גדוד יוצאי צבא למלחמה. בשביל שהיו עוסקי תורה. כמו שיבואר להלן ובס׳ דברים פ׳ עקב. מש״ה אע״ג דבמנין הראשון יוכל להיות שנכלל גם לוים במנין אדנים שהיו כמה אנשים יוצאי צבא. ונמנו גם הלוים מעשרים שנה. אבל בזה המנין שבא הצווי שיהיו דווקא כל שבט בפ״ע. ולא היו יכולים מעט הלוים שהיו יוצאי צבא להיות נכלל בתוכם. ולהיות נמנה בפני עצמם לא היו ראוים להעשות גדוד בפ״ע. ע״כ לא התפקדו כלל. וזהו דיוק הכתוב בתוכם. משום שנזהרו עתה להיות כל שבט בפ״ע. ולא הי׳ אפשר לכוללם בתוכם:

והלוים למטה אבותם ר"ל הלוים בסבת מטה אבותם דהיינו נשיא המטה ממה שראו שלא נבחר נשיא מן הלוים שיעמוד אתם כשיפקוד את הלוים מזה הבינו שהם לא יבואו במנין ב"י, ולכן לא התפקדו בתוכם וכבר פי' ר"ע ספורנו שמלת התפקדו בא מורכב מן הפעל והתפעל, שר"ל שלא הפקדו ע"י משה ונשיאי המטות ולא התפקדו מעצמם שימסרו מעצמם חשבון מנינם כי הבינו מעצמם שהם לא יבואו במנין זה: