תהילים פרק ע״ג

תהילים פרק ע״ג עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב:

   מצודת דוד:אך טוב וגו׳. ר״ל הן השכלתי לדעת שהאלהים הוא אך טוב לישראל ולברי לבב שבהם ולא להרשעים כי הצלחתם באמת לא לטובה יחשב:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים. לְפִי שֶׁעִנְיַן הַמִּזְמוֹר מְדַבֵּר בַּצָּרוֹת הַבָּאוֹת עַל עוֹבְדֵי הַמָּקוֹם, לְכָךְ פָּתַח בּוֹ כָּךְ. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי צוֹעֵק וּמִתְמֵהַּ עַל צָרוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יָדַעְתִּי כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹב לָהֶם, וּלְטוֹבָתָם הוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הָרָעָה כְּדֵי לְזַכּוֹתָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

   אבן עזרא

   מזמור לאסף, אך טוב כל בני איש שאינם משכילים מעשה השם באמת הם מתאוננים ובעבור זה החל אך טוב לישראל כי טעם אך שאיננו טוב לגויי הארצות שלא ידעוהו רק לישראל.

   לברי לבב לא לכולם, זה המזמור דומה בטעמו למזמור שמעו זאת כל העמים ושכר הצדיקים לעתיד לבא מפורש במזמור הזה.

   רד"ק

   מזמור. זה המזמור נאמר על מבוכת בני העולם על שלום הרשעים ורעות הצדיקים בעולם הזה, ואסף המשורר הזה מדבר על לשונו או על לשון כל נבוך: אמר אך טוב לישראל אלהים. אע"פ שהם בגלות אלהים טוב להם וישמור להם עוד מעשיהם הטובים וכן הוא טוב לברי לבב שהם בשאר האומות אע"פ שהם ברע בעה"ז טוב יהיה להם בעולם הבא. וטעם אך ר"ל אך זה אני יודע באמת יהיה מה שיהיה כי עוד ייטיב להם:

   מלבי"ם

   מזמור לאסף, מדבר ומתוכח על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ומשיב תשובה מספקת ע"ז - אך טוב, טרם החל לדבר מהשאלה הזאת של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, הקדים לאמר כי באמת לישראל אלהים הוא אך טוב, ר"ל שאינו מציע השאלה הזאת כמספק בהנהגת ה' עצמו אם הוא טוב או רע, כי כל ישראל לבם נכון בה' היותו אך טוב, אולם זה רק לברי לבב, מי שלבם בר ונכון וחזק באמונתו יאמר כן, לא כן אנכי, כי ואני כמעט אשר נטיו רגלי, והחלותי להרהר ולדרוש ולחקור אחר הנהגת ה', הנה כאין שפכו אשורי, היה קרוב שישפכו אשורי מדרך האושר אל כפירה ומינות:

   מצודת ציון

   לברי. ברור ונקי מעכירת עון:

2. (ב)וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי:

   מצודת דוד:ואני כמעט. טרם שומי זאת על לבי כמעט היו רגלי נטויים מדרך ה׳: כאין. כשעה מועטת מאפס זמן היו אשורי נשפכים מעבודת ה׳ וכפל הדבר במ״ש לגודל הקרוב:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   וַאֲנִי. מִטֶּרֶם שׂוּמִי זֹאת אֶל לִבִּי:

   כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי וְשֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרַי. לִנְטוֹת מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם:

   אבן עזרא

   ואני יתכן היות זה הטעם דברי אסף, או ידבר על לשון כל משכיל ונטית הרגל לסור מהדרכים הישרים שהם דרכי השם, כדרך: באשורו אחזה רגלי, כי בעבור שהרגל הולכת על כן דימה אמונת הלב שירגיל בה בהליכה ומלת נטיו שלימה כמו: צור חסיו בו והנה כאין היה ראוי להיותו כמו כמעט ושפכו כמו נטיו, כאשר אשורי כמו רגלי, כי הטעם כפול כמשפט לשון צחות, רק כאין לא מצאנוה, רק על אפם ומה שאיננו ודרך משל הזכיר לאשורים שנשפכו כמים, כדרך: כמים נשפכתי, בעבור שלא נשאר בכלי מאומה, כמו שפכו אשוריו ואין לו במה ילך.

   רד"ק

   ואני. נטוי כתיב וקרי נטיו והוא פעול ר"ל כל איש נבוך נטוי בזה:

   שפכה כתיב בה"א לשון נקבה על כל רגל, והקרי שפכו בוי"ו על שתי הרגלים שהם האשורים. ופירוש הפסוק כמעט נטיו רגלי מן האמונה בראותי שלום הרשעים: ופירוש כאין שפכו. כמעט הוטלתי מאמונתי לארץ, כלומר כאילו בלא דבר עמדתי שלא נפלתי, כל כך היה הדבר המעמידי מעט כאילו אינו לפיכך אמר כאין:

   מצודת ציון

   אשורי. הרגלים שפוסע בהן כמו לא תמעד אשוריו (לעיל ל״ז):

3. (ג)כִּי־קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה:

   מצודת דוד:בהוללים. בהצלחת ההוללים כי עיני ראו שלום הרשעים:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים. בִּמְעַרְבְּבֵי דַרְכֵיהֶם אֲשֶׁר הָיִיתִי רוֹאֶה אֶת שְׁלוֹמָם:

   בַּהוֹלְלִים. מְעַרְבְּבִים, כְּמוֹ (ישעיהו א:כב) ״סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם״ (ס״א אינו):

   אבן עזרא

   כי הנה סבת זה הדבר שקינא בהוללים לשון פועל, על משקל הסובבים בעיר, מגזרת ויתהולל.

   רד"ק

   בהוללים. הם הרשעים כי הם מתעסקים בהנאות בעולם הזה שהוא הוללות וסכלות ולא יחושו בזה אם יעשו כל רע למלאות תאותם ואראה אותם בשלום ולזה קנאתי עד אשר כמעט נטיו רגלי:

   מלבי"ם

   כי קנאתי בהוללים שהם מצליחים בעוה"ז, ושלום רשעים אראה, וחושב בהצלחת הרשע ג' דברים שהם משונים בם מכלל בני אדם, כי המון בני אדם כולם נכונים המה לשלש רעות כוללות, א. מצד מזג גופם שהוא רפה וחלוש, עד שכרוך בטבעו האפיסה וההעדר על ידי ליחות השרשי שיחסר תמיד עד יבא המות, אבל הרשעים לא ישיגם רעה זאת:

   מצודת ציון

   בהוללים. ענין סכלות כמו והתהוללו הרכב (ירמיהו מ״ו:ט׳) ור״ל רשעים כי אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות:

4. (ד)כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם:

   מצודת דוד:למותם. לעת בוא זמן מותם אין להם תחלואים ויסורים וכ״א בריא הוא כבנין אולם:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם. לְשׁוֹן אֲסִירָה, כְּמוֹ ״פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע״ (ישעיה נח:ו), מַסְגְּרֵי כַּבְלֵי רֶשַׁע שֶׁאוֹסְרִין בָּהֶן הָעֲנִיִּים. אַף כָּאן: אֵין יִסּוּרִין לְמִיתָתָם, הַמֵּתִים בָּהֶם מֵהֶם בְּרִיאִים כְּאוּלָם, בְּלֹא יִסּוּרִין. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ חַרְצֻבּוֹת נוֹטְרִיקוֹן: שֶׁאֵין חֲרֵדִין וְעַצְבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה (שבת לא:). דָּבָר אַחֵר: שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַחֵר צִבְיוֹנָם (פֵּרוּשׁ רְצוֹנָם):

   אבן עזרא

   כי מלת חרצובות רביעית ובספר ישעיהו: פתח חרצובות רשע הנה פתח כמו התר ואם כן תהיה חרצובות כמו אגודות. והטעם: שהיה ראוי שיהיו קשורים בעולם שימיתם מהרה. ור' משה הכהן אמר: כי אין חרצובות עד מותם ואולם הם בריאים כאילו כתוב, ואולם כל אחד מהם בריא וזה איננו נכון שתהיה מלת אולם שהיא מלת טעם באחרונה, כי היא כמו לכן אכן רק אך בלתי זולתי למען בעבור, כי כן לא ימצא בכל המקרא. ואחרים אומרים: כי אולם חסר כ"ף והטעם כל אחד בריא כאולם. ויש אומרים: כי הוא חסר בי"ת. והטעם באולם כל אחד בריא באולמו.

   וטעם להזכיר אולם כי הוא דר בבית נכבד שיש לו אולם, כמו האולם של בית השם הנזכר בדברי הימים, או בעבור שהדירה באולם בריאות לגוף, בעבור האויר שהוא מגולה ויש סתר מלמעלה. והנכון בעיני: אחר שהזכיר שלום רשעים אראה בחייהם גם במותם ימותו בלא פגעים ותחלואים נגעים ומכאובים, כאילו אין לנפשם קשורים עם גופם.

   ואולם על משקל טובם. והטעם: כוחם שהוא כח התולדת השומרת הגוף והוא מגזרת יש לאל ידי, והנה הטעם ימותו במותם בלא יגיעה ובחייהם כח תולדתם חזק ובריא.

   רד"ק

   כי אין חרצבות למותם. כל כך הם בטובה כל ימיהם עד יום המיתה כי אפילו בעת מותם ימותו בנחת בלא צער, כי פירוש חרצובות קשרים ומי שהוא מת בצער ובקושי הוא כאילו יש לו קשרים בהפרד החיים ולא יותרו הקשרים ההם אלא בקושי, אבל הם במנוחה ימותו כאילו אין קשרים למותם:

   ובריא אולם. ובריא כחם:

   אולם מן יש לאל ידי, אמר בחייהם כח טבעם בריא וחזק ובמותם ימות בנחת:

   מלבי"ם

   כי אין חרצובות למותם, לא נמצא בטבע מזגם וגופם שיתחבא בחוריו ובסתריו חולשה שיוביל אותם אל המות, כי בריא אולם, אולם וכחם הוא בריא וחזק מאד, ב. שכל בני אדם מלאים עמל ויגון למצוא מחיתם וצרכיהם כי אדם לעמל יולד, והם בעמל אנוש אינמו, אינם צריכים לעמול למצוא פרנסתם כי מתפרנסים בלא עמל, ג. שבני אדם ימצאו רעות מצד הטבע הכולל, מנגעים המשמשים בעולם, כמו נגעי התקופות ושינויי העתים והמערכת והמקומות וכדומה והם עם אדם לא ינגעו:

   מצודת ציון

   חרצבות. קשרים ואסורים כמו פתח חרצבות רשע (ישעיהו נ״ח:ו׳) ור״ל תחלואים ומכאובות ובריא. מלשון בריאות:

   אולם. ארמון:

5. (ה)בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם־אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ:

   מצודת דוד:בעמל אנוש. בעת בוא עמל על אנשים אין הוא בכלל העמל ואינם מנוגעים עם שאר בני אדם:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   בעמל בעבור היותם עשירים.

   ועם אדם הטעם כפול, או בבא נגע באויר שהוא כולל, הם ימלטו מהנגע ולא הצדיקים.

   רד"ק

   בעמל. בעמל שאר האנשים שמחייתם בעמל וביגיעה הם אינם בכללם אלא בלי עמל ישיגו מחייתם והנאתם, וכאשר יבואו נגעים וחלאים לשאר בני אדם הם לא ינוגעו עמהם:

6. (ו)לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף־שִׁית חָמָס לָמוֹ:

   מצודת דוד:ענקתמו. מעלה גאוה סביב צוארו כענק הזה המסבב הצואר: יעטף. יכסה עצמו במסתר לארוב על אנשים לשית ולקחת החמס לעצמו:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה. בַּעֲבוּר זֶה שֶׁאֵין יִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם, הֶעֱנִיקָתַם הַגַּאֲוָה לַעֲלוֹת עַל צַוָּארָם גַּסּוּת הָרוּחַ:

   יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ. הֶחָמָס שֶׁעוֹשִׂין, עוֹשֶׂה אוֹתָם שְׁמֵנִים וְעוֹטֵף אֶת שְׁתוֹתֵיהֶם וַעֲגָבוֹתֵיהֶם בְּעֹבִי שׁוּמָן וּבָשָׂר:

   אבן עזרא

   לכן ענקתמו מגזרת וענקים לגרגרותיך, כדמות זר זהב ויעטוף מגזרת המעטפות.

   שית כמו: שית זונה, כמו דרך.

   ויש אומרים: כי יעטוף –כמו תפלה לעני כי יעטוף.

   וטעם שית פאה. והטעם: כי החמס יעטוף להם לכל פאה, כאילו הוא ברשותו.

   רד"ק

   לכן. מן הגאוה ישימו ענק לצואריהם ולגרוגרותיהם ולבוש מחמס, וזהו יעטף שית חמס למו. יעטפו להם שית החמס וישימוהו תמיד כו שיעטוף האדם מלבושו תמיד כל היום:

   מלבי"ם

   לכן ענקתמו גאוה, יש סביב צוארם ענק של גאוה, אשר יעטף ויכסה ויסתיר את שית חמס אשר למו, ר"ל שהגם שי"ל שית ועריה בושת של חמס שהם עושים, מ"מ השית חמס מתעטף ומסתתר ע"י הענק של גאוה שעליהם, ר"ל שע"י גאותם וגדולתם לא יגנו אותם על החמס שעושים:

   מצודת ציון

   ענקתמו. מל׳ ענק והוא עדי הצואר:

   יעטף. מל׳ עטיפה ומכסה:

   שית. ענין שימה:

7. (ז)יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב:

   מצודת דוד:יצא. מרוב שומן ידמה שיצאו עיניהם כאילו אין להם עינים כי בעובי שומן הפנים יתכסו העינים: עברו. מצאו הצלחות מרובות עד כי עברו ליותר מאשר עלה בלבם להיות צופים ומביטים עליה:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵימוֹ. עֵינֵיהֶם בּוֹלְטוֹת מֵרֹב שׁוּמָן, כָּל אָדָם כָּחוּשׁ עֵינָיו מְשׁוּקָּעוֹת:

   עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלִּבָּם מְיַחֵל וּמְצַפֶּה, בָּאָה לָהֶם תַּאֲוָתָם. עָבְרוּ בָּהֶם בְּהַשָּׂגַת יָדָם אֶת תַּאֲוַת לִבָּם:

   אבן עזרא

   יצא אמר ר' משה: עינימו כמו כעין הבדולח מרוב החלב יצא ונראה עין יפה למראה. ויש אומרים: מרוב חלבם כאילו יצא עינימו, כדרך: עינים להם ולא יראו.

   ומלת משכיות על דעת ר' משה: כמו מחשבות כי השכוי כינוי ללב לאחד שנים טעמים כאחד כתרגום יצף ה' כאילו משכיות מראות, כמו: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ויהי פירוש שכיות החמדה, או יהיה כטעם ואבן משכית מצויירת, והציורים הם המחשבות.

   וטעם עברו שעברו אין בני אדם לחשב.

   רד"ק

   יצא. מרוב שומן ידמו שיצאו עיניהם כאילו אין להם עינים, כי בעובי שומן הפנים יתכסו העינים:

   עברו משכיות לבב. מתרגמינן מנעה סכותא וכן נקרא הלב שכוי, שצופה הדברים במחשבה כלומר כל מה שצופה לבם מטובת העולם שיבואו להם יותר ויותר יבוא להם עברו על מה שחשבו:

   מלבי"ם

   יצא, מוסב על שית חמס, השית וערוה של חמס יצא ובוקע לחוץ, מן חלב של עינמו, אשר העינים שלהם עברו משכיות לבב, מצייר שעיני הרשעים האלה הם משונים מעיני בשר זולתם, כי עיני הרשעים הם עוברים משכיות לבב, שתחת שכל ב"א משכיות לבבם עוברים את העינים, היינו שלבם שוכה ורואה וחומד יותר מאשר יראו עיניהם, היינו מאשר נמצא אתם, כי מי שי"ל מנה מבקש מאתים, אבל הם עיניהם משיגים יותר ממה שלבם חומד כי ישיגו יותר מתאותם, (וכמ"ש למעלה י' כי הלל רשע על תאות נפשו), ושיעור הכתוב שהגם שהענק של גאוה מכסה את שית וערות חמסם, בכל זה חמסם יוצא ונראה לכל מן החלב והשומן של עיניהם (העוברים משכיות לב), שמחלב עיניהם תבקע החמס שלהם ויצא לחוץ, שכל מה שיראו בעיניהם הגם שלא יחמדוהו בלבבם הם חומסים ועושקים אותו:

   מצודת ציון

   משכיות. ענין הבטה וכן מי יתן לשכוי בינה (איוב ל״ח:ל״ו) והוא הלב המביט וחושב הנולדות ומושכלות וקרוב הוא ללשון ארמי כי מצפה (בראשית ל׳) תרגומו סכותא:

8. (ח)יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ:

   מצודת דוד:ימיקו. ימסו בני אדם במעשיהם ובכל עת ידברו ברע ועושק וכל מחשבתם באלה ממרום ידברו. מדברים כלפי מעלה כפרעה וסנחריב והדומים:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   יָמִיקוּ. אֶת רֵעֵיהֶם:

   וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק. לַעֲשׁוֹק אֶבְיוֹנִים:

   מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. כְּגוֹן פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב וּנְבוּכַדְנֶצַּר: ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ״ (שמות ה:ב), ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת״ (מלכים ב יח:לה), ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״ (ישעיהו יד:יד). וְזֶהוּ שָׁתוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם:

   אבן עזרא

   ימיקו מגזרת המק בשרו הפועל יוצא והפועל חסר, כאילו ימיקו בדיבורים שלימים וידברו בדבור רע העושק והחמס שעשו ולא ייראו מהשם, וזה טעם ממרום ידברו, כי אין מרום עליהם.

   רד"ק

   ימיקו. ימסו בני אדם בדבריהם הרעים ומנחי העי"ן לא נמצא במקרא אלא זה אבל בדברי רבותינו נמצא ומפעלי הכפל נמצא המק בשרו וזולתו:

   וידברו ברע עשק. לא יראו לדבר בעושק שעושים ולא יתכסו בו אבל ידברו ברע שידברו בו:

   ממרום. לאמר כי אין מרום עליהם שיענישם בזה:

   מלבי"ם

   ימיקו, ממרום ידברו, מצייר שיוצא דבור ממרום ששם ידברו ויגזרו אומר על הרשעים האלה, שראוי שימיקו, ושימותו בדבר ע"י רע של עושק שלהם, כן ידברו במרום, אבל הם לא יפחדו מגזרת עירין שגזרו במרום, כי בהפך שתו בשמים פיהם, הם יתנו את פיהם בשמים להכריז כרוז להפך ממה שדברו במרום, ולשונם תהלך בארץ, ר"ל ובארץ אין שומעים קול הראשון אשר דברו במרום, רק לשונם היא המהלכת והנשמעת בארץ, והם שתו בשמים פיהם ומכריזים לאמר לכן, אחר שמה שהכריזו במרום עלינו לרעה לא בא עלינו, כי גם במרום אין שולטים עלינו להרע לנו, לכן ישוב עמו (של המרום) הלום, לשמוע לעצתנו, לא למצות המרום ופקודיו רק לעשות כמעשינו, ואז מי מלא ימצו למו, ישיגו ההשפעה של מים מלאים ממעיני הצלחה, ולא לבד שישתו כל המים, כי גם ימצו את התמצית, ר"ל שיריקו כוס ההצלחה עד שוליו, והמליצה שהגם שכפי הנהגת המרום היה ראוי שימותו הרשעים בדבר וחולאים קשים, הם מצליחים ואין שולטים בשמים עליהם להומם ולאבדם, כי ידם רמה וכאלו אין ביכולת ה' להרע להם:

   מצודת ציון

   ימיקו. מלשון המקה והמסה:

9. (ט)שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ:

   מצודת דוד:שתו. שמו פיהם לדבר מול יושב שמים: ולשונם. אף כי לשונם תהלך בארץ מתחת השמים יעיזו פניהם לדבר מול יושב שמים:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   שתו דגשות התי"ו, כי היא מפעלי הכפל שיחשבו כי אמרות פיהם כאילו הם בשמים, שהם גזירות אין להשיבם והאבר המדבר כזאת הוא מהארץ, וזה טעם ולשונם תהלך בארץ. והנכון בעיני: כי שתו בשמים פיהם, שהם מדברים בשם ובמלאכיו ולשונם כמרגלים שהם הולכים בארץ לדבר ולספר שמץ או דופי, ודבר שנמצא בצדיקים וטעם תהלך כאילו הולכת לשמוע דופי.

   רד"ק

   שתו. הדגש תמורת הנח אשר בשתו עלי ואדוני אבי ז"ל פירש מפעלי הכפל שרשו שתת כלומר נגר ורץ פיהם בשמים כלומר שמדברים באלהים שאין לו ידיעה בהם:

   ולשונם תהלך בארץ. כלומר פירהם ולשונם ההולכים בארץ הם משימים אותם בשמים:

10. (י)לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ:

    מצודת דוד:לכן. בעבור רוב שלות הרשעים עם גודל רשעתם: הלום. הנה ר״ל למעשה הרשעים ההם: ומי מלא. מי כוס מלא תרעלות ימצו וישתו ר״ל מאוד דעותיהם נמשכות אחר מעשה הרשעים ההם:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם. לְפִי שֶׁעַמּוֹ רוֹאִים ״דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה״ (ירמיה יב:א), יָשׁוּבוּ עַל דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים לָלֶכֶת בְּדַרְכֵיהֶם:

    הֲלֹם. כְּמוֹ ״מִי הֲבִיאֲךָ הֲלֹם״ (שופטים יח:ג) – פֹּה:

    וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ. וּמַיִם שֶׁל פֶּלֶג הַמָּלֵא, הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה, נֶחְשָׁבִים לָמוֹ תַּמְצִית וּמְזֻלְזָלִים בְּעֵינֵיהֶם:

    אבן עזרא

    לכן אמר רבי משה: הלום תואר מגזרת: והלמה סיסרא כאילו כתוב הלום קמוץ הה"א ושורק בוי"ו, כדרך מוכה ונגוע.

    ומי מלא חסר כוס.

    ימצו מגזרת ומצית ובאה המלה מלעיל, בעבור היות הטעם בתחלת מלת, כמו כי זה משפט הלשון כמו: עשה לי את החיל הזה.

    ומ"ם למו שב אל הנזכרים בתחלת המזמור והם ברי לבב. והנכון: שהוא שב למלת עמו כי ימצא בלשון יחיד ורבים. ולפי דעתי: שהלום כמו הנה כמו הבא עוד הלום איש, כי עמו ישוב בעבור זה שרואה, או ישוב מגזרת שובב או ישיב אל לבו, ולא ידע מה טעם זה.

    רד"ק

    ישוב. כמו ביו"ד ר"ל ישיב אותו האל וקרי ישוב בוי"ו אמר עמו שהוא רואה שלות הרשעים ישוב פעם אחר פעם:

    הלום. כמו אל תקרב הלום כלומר בזאת הטענה אם יוכל למצא טענה כנגדה להצדיק הדין:

    ומי מלא ימצו למו. חסר המתואר ר"ל ומי כוס מלא תרעלה ימצא להם מענין שתית ומצית כלומר ימצו מים מרים לתוך פיהם מזה הענין:

    מצודת ציון

    הלום. הנה כמו אל תקרב הלום (שמות ג׳:ה׳):

    ימצו. מלשון מציצה:

    למו. להם:

11. (יא)וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע־אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן:

    מצודת דוד:איכה ידע אל. מעשה בני אדם: ויש דעה. לדעת הכל וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל. אֵיכָה נוּכַל לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת?

    אבן עזרא

    ואמרו יש אומרים: הרשעים ולפי דעתי שהאומרים הם עם השם והעד הנה אלה רשעים.

    רד"ק

    ואמרו. זאת הטעה שטענו בה כל היום לדעת מה היא: ואמר איכה ידע אל. דרכי בני אדם והלא אל אמונה הוא אם ידע דרכי בני אדם איך ירע לעמו ההולכים בדרכיו וייטיב לכופרים בו ולרשעי העולם ואם יש דעה בעליון איך יהיה זה:

    מלבי"ם

    ואמרו, ועפ"ז בני האדם טועים להכחיש את ההשגחה, ויטענו לאמר איך אפשר לומר שידע אל מכל הנעשה בעולם השפל, הלא הנה אלה רשעים, שהלא הם מפורסמים ברשעם, ובכ"ז הם שלוי עולם והשגו חיל ומצליחים, ובהפך אנכי הגם שאני צדיק, בכ"ז אך ריק זכיתי לבבי שלא לחטוא במחשבה, וארחץ בנקיון כפי, שלא חטאתי שום חטא במעשה, וכ"ז לא הועיל לי, כי הלא בכ"ז ואהי נגוע כל היום בלא שום חטא ועון, והיא תוכחתי לבקרים, ר"ל שהגם שאני נגוע בחנם, בכ"ז הם הנגעים האלה הם לי תוכחת מוסר בכל בקר, שאני חושב שאין יסורים בלא עון ואני מפשפש במעשי ואוסיף אומץ ביראת ה', הגם שהרשעים הגמורים עושים עבירות גדולות ומצליחים:

12. (יב)הִנֵּה־אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ־חָיִל:

    מצודת דוד:הנה אלה. רשעים הם והמה בשלוה מעולם וגדלו בעושר רב:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים. הֵם וְעוֹבְרִים עַל תּוֹרָתוֹ, וַהֲרֵי הֵם שְׁלֵוִים בָּעוֹלָם וּמַגְדִּילִים כֹּחַ וְעֹשֶׁר:

    וְשַׁלְוֵי עוֹלָם. לְשׁוֹן שַׁלְוָה:

    הִשְׂגּוּ. הִגְדִּילוּ, וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ ״יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלוֹם״ (תהלים י:י), יָשׁוּב הָרָשָׁע לַהֲלוֹם אֶת עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהָרִאשׁוֹן לָמַדְתִּי מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בַּר יִצְחָק שְׁלִיחַ צִבּוּר זַצַ״ל:

    אבן עזרא

    הנה הטעם שהצדיקים יודעים דעת אמת שיש אלוה נשגב מדעת אדם, והוא חכם לב שידע הכללים שהם עומדים והחלקים שהם הפרטים הם משתנים בכל עת, כן לא ידעם השם כי אינם עומדים והנה הספק בידם, בעבור ראותם הרשעים שהם שלוי עולם בגופם ורבי עושר, כמו: עשה לי את החיל הזה.

    רד"ק

    הנה אלה. הם רשעים והם שלוי עולם והרבו נכסים וכבוד:

    מצודת ציון

    השגו. גדלו כמו כארז בלבנון ישגה (לקמן צ״ב):

    חיל. עושר כמו חיל כי ינוב (לעיל ס״ב):

13. (יג)אַךְ־רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי:

    מצודת דוד:אך ריק. לריק ובחנם הייתי זך הלבב מבלי הרהור עון ובחנם רחצתי כפי להיות מנוקים מגזל ושאר עבירות:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי. כָּל זֶה מוּסָב עַל וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל, וְגַם אוֹמֵר: אַךְ לָרִיק וְעַל חִנָּם אָנוּ שׁוֹמְרִים מִצְווֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי אָנוּ נְגוּעִים כָּל הַיּוֹם:

    אבן עזרא

    אך דברי המשכיל.

    וטעם זכיתי לבבי שמחשבתי מחשבת אמת ואמונתי זכה עם הבורא, ובעבור זה נברא האדם עד היות נשמתו בחייו זכה ומזהירה ככוכבים.

    וטעם בנקיון כפי שלא עשה מעשה גיעול וטינוף מה שאיננו ראוי לעשות.

    והזכיר כפי כי רוב המעשים בכפים.

    רד"ק

    אך. אני שאני עבדו לריק זכיתי לבבי ולריק רחצתי בנקיון כפי כלומר לבי נקי ומעשי נקיים ואני ברעה הם בשלוה:

14. (יד)וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל־הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים:

    מצודת דוד:ואהי. והנה מעשה הטוב הועילו להיות נגוע בכל עת ולבוא עלי תוכחות יסורים בכל בוקר כי הלא להרשעים אין מחסור ואני מוכה ומעונה:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    וְתוֹכַחְתִּי. נִרְאֵית כָּל הַיּוֹם תָּמִיד, מִבֹּקֶר לְבֹקֶר מִתְחַדְּשׁוֹת צָרוֹת חֲדָשׁוֹת:

    אבן עזרא

    ואהי נגוע מהרשעים, ויו"ד ותוכחתי סימן הפעול כי הרשעים יוכיחוהו הפך ותוכחתי לא אביתם שהוא סימן הפועל. ולפי דעתי: כי נגוע מפאת ראשו לסבלו עמל לכבוש יצרו, ותוכחתי לנפשי.

    וטעם לבקרים בכל בקר, כמו: חדשים לבקרים.

    רד"ק

    ואהי. אני טוב ונגוע ביד הרשעים:

    כל היום. כל הימים: וכן לבקרים. תמיד בכל בקר ובקר תוכחתי ויסורי בידם:

15. (טו)אִם־אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי:

    מצודת דוד:אספרה כמו. לספר הדבר כמו שהוא ר״ל כל מה שיש להרהר: הנה דור. הנה הספור יסית שאף בני הדור ההוא שהמה בניך ר״ל מאמינים בך הנה בשמעם מה שיש להרהר אעשה אותם לבוגדים ולזה לא ארבה עוד לדבר:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ. אָמַר אָסָף: אִם אָמַרְתִּי בְּלִבִּי לְסַפֵּר אֶת הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא, כָּל מַה שֶּׁעַמּוֹ אוֹמֵר עַל זֹאת:

    הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. כְּלוֹמַר אָשִׂים אוֹתָם בּוֹגְדִים וּרְשָׁעִים:

    אבן עזרא

    אם דברי המשורר. אם אמרתי בלבי, או אומר לאחרים.

    אספרה כמו אלה ומלת אלה חסרה, כדרך ה' הטוב יכפר בעד אותם שאכלו הפסח, כי לא כתוב כי כל לבבו שב אל חזקיהו אהיה בוגד בדור בניך השם, שלא תהא אמונת לב באמונתם והנה יחסר בי"ת הנה בדור בניך - הם שקבלתי התורה מפיהם.

    רד"ק

    אם אמרתי. זה מאמר אסף או כל חסיד בכל דור ודור אם אמרתי אספרה זאת הטענה כמו שהם אומרים דור בניך הנה בגדתי בך, מלת הנה מוקדם ומאוחר אם אמרתי אספרה כמו דור בניך הנה בגדתי וכמוהו רבים במקר':

    מלבי"ם

    אם, אחר שהציע השאלה הגדולה הזאת, יאמר, בבואי לברר השאלה הזאת, ראיתי שאם אומר לספר ולהציע השאלה הזאת כמו שהיא, הלא הנה דור בניך בגדתי, עי"כ יבגדו הדור בה' ויצאו לידי כפירה ואהיה מחטיא את הרבים, וכן אם אחשבה לדעת זאת, אם לא אספר לרבים רק אני בפ"ע אחשב ואעיין על חקירה זאת לדעתה, גם זאת עמל הוא בעיני, גם זאת אחשב לעמל ואון, שנראה כאילו אני מסתפק בעקרי האמונה:

16. (טז)וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי:

    מצודת דוד:ואחשבה. אהרהר במחשבתי לדעת ולהבין את זאת על כי נראה בעיני שהדבר הזה הוא עמל ולא משפט יושר:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    וָאֲחַשְּׁבָה. בְּלִבִּי:

    לָדַעַת זֹאת. מַה הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּן הוּא עָמָל בְעֵינָי. נִרְאֵית הָיְתָה מִדָּה זֹאת לִי עָמָל וְלֹא מִשְׁפָּט:

    אבן עזרא

    ואחשבה כאשר חשבתי לדעת זה הסוד לא יכולתי לו, זה הוא עמל בעיני.

    רד"ק

    ואחשבה. הנה יראתי מלספר בפי כמו שאמרו איכה ידע אל והנה עמל הוא בעיני כלומר בעיני לבי כי אהפך ואהפך בזאת הטענה ולא אמצא דבר בלבבי לדעת מה זאת: וכתוב הוא. ביו"ד על הטענה והתשובה על זה וקרי הוא בוי"ו על הדבר והענין אחד:

17. (יז)עַד־אָבוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם:

    מצודת דוד:עד אבא. לא הבנתי דרכי ה׳ עד אשר באתי אל המקדש ואל הכהנים המתבודדים שם בעיון החכמה ואת פיהם שאלתי ואדע מלין יענוני ואבינה לאחרית הרשעים שאיננה טובה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    עַד. אֲשֶׁר בָּאתִי אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל. אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, וְרָאִיתִי מַה שֶּׁאֵרַע בְּסַנְחֵרִיב (מלכים ב יט:לה-לו), וְאָז הֵבִינוֹתִי לְאַחֲרִית הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא לַאֲבַדּוֹן וְאָמַרְתִּי: אַךְ כָּל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָהֶם חֲלָקוֹת הֵם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲלִיק לָהֶם הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּהֶם, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה וַחֲלָקָה, לְמַעַן לֹא יִתְּנוּ לֵב לָשׁוּב אֵלָיו וְיֹאבְדוּ:

    אבן עזרא

    עד עתיד תחת עבר, כאילו ידבר על זמן עומד כאשר פירשתי.

    וטעם מקדשי אל ששם כהני השם וחכמי ישראל והם גלו זה הסוד, והוא אבינה לאחריתם, כי לא הובא האדם בעולם הזה להתענג בו או להיותו מלך או עשיר, רק שתהיה אחריתו טובה, וזה הוא שכר נפשות הצדיקים.

    רד"ק

    עד. תרתי בלבי לדעת זאת בעמל גדול ולא מצאתי עד שבאתי במחשבות לבבי אל מקדשי אל והוא עולם המלאכים והרוחות כי שם סוף השכר הקיים כי טוב העולם הזה אינו עומד אבל באחרית והוא עולם הנפשות בו יבחנו הטובים וזה שאמר אבינה לאחריתם:

    מלבי"ם

    עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העוה"ז אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם, והוא כי אך בחלקות אשר תשית למו עי"ז הפלתם למשואות, שזה דומה כמי שכרה בור ושחת ללכוד בה ציד חיה, והחליק את הדרך המוביל אל הבור ההוא, שהגם שהחיה בעת תלך על הדרך החלק ידמה לה שהיא לטובתה להקל מהלכה, בסוף יתגלה שע"י החלקות נפלה למשואות, כן ע"י השלוה וההצלחה שהיה לו בעוה"ז ימות מיתת נצח ויפול לגיהנם, והוא כמו שבארתי בארצות השלום, שאחר שמחויב מהיושר האלהי שלא יקפח שכר כל בריה, שגם מי שהרשיע כל ימיו ועשה מצוה אחת יחויב שיתן לו שכרו עבור המצוה ההיא, וכן ראוי שהצדיק שעבר עבירה אחת יקבל את ענשה, וראה ה' כי העולם הנצחי הרוחני שבה יחיה האדם אחרי מותו נכבד הוא מאד משישלם בה שכר להרשע ועונש להצדיק, כי בהכרח יהיה השכר והעונש ההוא נצחי ואמתי, לא זמני ומדומה, ולכן ישלם שכר הרשע ועונש הצדיק, פה בעולם החומרי, אשר ההצלחה שיצליח הרשע פה ויסורי הצדיק אין להם מציאות בשכל רק בדמיון, כי העולם הגשמי בכלל הוא רק עולם המוחש נתלה בזמן ובמקום, עד שהטובות והרעות שירגשו בו הגופים אינם טובות ורעות נמצאים בפועל רק מדומים, וכן אינם נצחיים רק זמנים, וכן הם משיגים את החלק הפחות של האדם שהוא הבהמה שלו, לא אל האדם העצמי העקרי שהיא נשמתו, וא"כ בחלקות הזה שהחליק לו בעוה"ז עי"ז הפלתם למשואות לאבדן נצחי, כי ראה נא איך היו לשמה כרגע, כי ברגע שימותו חלף ונפסק כל הצלחתם המדומה, ואז ספו וגם תמו ע"י בלהות ושדים, ר"ל שלא נשאר מהם שארית במותם, כי תאבד נפשם באבדן גוייתם ואז יהיה כלא היה, ואז כחלום מהקיץ, כאשר יתום החלום ע"י היקיצה, כן אתה ה', בעיר בעת יעירו ויקיצו משנתם, אז צלמם תבזה, ר"ל כי חיי העוה"ז וההצלחה או היסורים שירגיש בו אינם חיים אמתיים נפשיים רק חיים זמנים מוחשים, וכמו שבעת החלום יחלום האדם שהוא מוכה ומתיסר או שהוא מלך גוים ומצליח, והגם שבמעמד השינה יש להרגשות האלה מציאות בדמיונו, כי מרגיש הכאב או העונג, בכל זאת בעת יקיץ ישכיל כי ההרגשה הזאת שהרגיש בחלומו לא השיג הדבר כמו שהוא במציאות רק כמו שהוא בדמיונו, שהמלכות או היסורים לא היה להם מציאות חוץ לדמיונו, כן ההצלחה או היסורים שידמה לאדם שהוא מצליח או מתיסר בימי חיי הבלו אינם דברים נמצאים בפעל, כי הם נשואים על דברים בלתי נמצאים בעצמם רק במקרה, כי העולם הזמני בכללו המוחש לחושנו אין לו מציאות בעצם רק במקרה, כמו שהתבאר בפילוסופיא, והזמן עם המוחשים המתראים בו הוא ממיר מצבו בכל רגע, בלתי עומד רק שוטף ועובר, ולא תרגיש הנפש את ההצלחה או היסורים רק בעוד שהיא ישינה בחומר הלז, כי אז תחלום שהגוף שהיא לבושה בו, מולך או מתיסר אבל בעיר, בעת תעיר משנתה ותקיץ מחלומה, שאז אינה רואה את כל מאומה בידה מדברי העוה"ז, ואז צלמם תבזה, כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית, שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון:

18. (יח)אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת:

    מצודת דוד:אך בחלקות. כל טובתם המה אך לתשלום גמול מעט מעשה הטוב שעשו למען תחליק דרכם שימעדו מהר לפול בחשכת הצרות ולא יהיה להם זכות מה להגן:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ. כָּל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָהֶם, שֶׁהֲרֵי סוֹפָם הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת:

    אבן עזרא

    אך הרשעים בעולם הזה כמפותים בדברי חלקות ולבסוף יהיו למשואות, כמו: שואה ומשואה לתוהו ואשר איננו בדרך רשעים להשמדם בסופם.

    יש אומרים: כי למשואות מגזרת: הנחש השיאני והטעם כפול.

    רד"ק

    אך. מה ששמת להם כן הארכה בעולם הזה להפילם לעולם הבא כמו שילך בדרך חלק שיראה לו דרך טוב ובמעט קט ימעדו רגליו ויפול למטה, כן בעולם הזה אין טובתם לאורך זמן וגם במותם לא ישאר טובתם לבניהם אחריהם וזהו שאמר בפסוק הבא אחריו:

    מצודת ציון

    תשית. תשים:

    למשואות. ענין חושך כמו אמש שואה ומשואה (איוב ל׳:ג׳):

19. (יט)אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן־בַּלָּהוֹת:

    מצודת דוד:איך. כל רואיהם יתמהו עליהם ויאמרו איך נעשו שממה כרגע וכלו מן הצרות המבהילים:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    מִן בַּלָּהוֹת. מִן שֵׁדִים:

    אבן עזרא

    איך טעם ספו תמו על נפשותם.

    בלהות כמו: בלהות אתנך, כי יש שישוב לאין ולהבל, והעד ואינך. ככחלום. שאין בו אמת בהקיץ החולם, ככה צלמם יהיה בזוי בעיר. והטעם: שהיו נשכחים כי נשכח זכרם.

    רד"ק

    איך. כל רואיהם יתמהו עליהם ויאמרו איך היו לשמה כרגע:

    מצודת ציון

    ספו. ענין כליון כמו ספתה בהמות (ירמיה י״ב):

    בלהות. הוא הפוך מן בהלות:

20. (כ)כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה:

    מצודת דוד:כחלום. כמו החלום שמעת הקיצה חלף והלך לו כן יכלו פתאום: בעיר. במקום רואים תבזה צלמם ודמותם:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ. כְּשֵׁינָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ, שֶׁהוּא שֵׁינַת עוֹלָם, כֵּן הָיְתָה לָהֶם: ״וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר״ (ישעיהו לז:לו; מלכים ב יט:לה):

    אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה. בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהֵרֵעוּ עָלֶיהָ, שָׁם נִתְבַּזָּה צֶלֶם דְּמוּתָם וְנִשְׂרְפוּ כֻּלָּם:

    רד"ק

    כחלום מהקיץ. הנה הם כמו החלום שמעת הקיץ לא ימצא דבר ממה שרואה בחלום, כן הרשעים עתה תראה בשלותם ועתה אינם:

    בעיר צלמם תבזה. פירש אדוני אבי ז"ל בעיר כמו בהעיר המתים צלם הרשעים וצורתם תבזה כמו שאמר הכתוב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם וצלמם תפרש אם תרצה על הגוף או על הרוח כמו בצלמנו כדמותינו או על שניהם:

    מצודת ציון

    צלמם. דמותם:

21. (כא)כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן:

    מצודת דוד:כי יתחמץ לבבי. כי בעוד היה לבי כעוס על הדבר ובעוד אחדד כליותי להרהר:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי. מִטֶּרֶם שֶׁרָאִיתִי מַפָּלָה זוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה לְבָבִי מִתְחַמֵּץ עַל דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים שֶׁצָּלְחָה (ירמיה יב:א), וּבְכִלְיוֹתַי הָיִיתִי מִשְׁתּוֹנָן, לְשׁוֹן חֶרֶב שָׁנוּן (משלי כה:יח), וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּעֵל הַתָּי״ו נִתֶּנֶת בְּאֶמְצַע שֹׁרֶשׁ הַתֵּיבָה כְּדֶרֶךְ כָּל תֵּיבָה שֶׁיְּסוֹד תְּחִלָּתָהּ שִׁי״ן:

    אבן עזרא

    כי יש אומרים: יתחמץ מגזרת חומץ דרך משל, כי ישוב לבי חומץ עם כליותי, עת שאשתונן, מגזרת חץ שנון. ור' משה פירש בו: בלשון חכמינו ז"ל חמץ את הדין.

    רד"ק

    כי. קודם שהבינותי היה מתחמץ לבבי בזה הענין מענין חומץ יין כלומר שלא הייתי מוצא דבר מתוק וערב בלבבי שאנוח בו מהמבוכה הגדולה:

    וכליותי אשתונן. חסר בי"ת השימוש אמר ובכליותי גם כן שהיו יועצות אשתונן על זה הדבר:

    אשתונן. מגזרת חץ שנון הייתי עמהם בנשאי ונתני בדבר ביני לבני:

    מלבי"ם

    כי, בעת שיתחמץ ויזדכך לבבי ויטהרו רעיוני, וכליותי אשתונן לבקש המחשבה והעצה הנכונה, אז אראה כי אני בער, במה שלא אדע כי בהמות הייתי עמך, שחיי הגשמים בגוף וגויה היא חיי הבהמה, כי גוף האדם אינו משונה מגוף הבהמה ולא זאת עצמות האדם והבדלו מן הבהמה, וההצלחה והיסורים שישיג בעוה"ז לא ישיג האדם, רק הבהמה שבה ישכון האדם העצמי, והיא אינו האדם רק בית ומשכן אליו, או לבושו וכסותו ושמלתו לעורו:

    מצודת ציון

    יתחמץ. מלשון חומץ ובא בדרך השאלה על הכעס:

    אשתונן. מל׳ שנון וחדוד:

22. (כב)וַאֲנִי־בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ:

    מצודת דוד:ואני בער. עדיין הייתי בער ולא אדע מדוע דרך רשעים צלחה: עמך. בהנהגה אשר עמך הייתי כבהמה כי לא הבנתיה:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    וַאֲנִי. הָיִיתִי בַעַר וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הִיא הַמִּדָּה, וְכִבְהֵמָה הָיִיתִי עִמָּךְ:

    אבן עזרא

    ואני הייתי בתחלה לנגדך שלא ידעתי סוד הרשעים כבהמה, עד שעזרתני ונגלה הסוד לי וזה הוא.

    רד"ק

    ואני בער. קודם שהבינותי זה הייתי בער והוא אדם שאין לו דעת כמו שברא הקב"ה הבהמה:

    בהמות הייתי עמך. בעבדי אותך כי לא הייתי יודע אם יש גמול אם לאו:

    מצודת ציון

    בער. שוטה וסכל:

23. (כג)וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד־יְמִינִי:

    מצודת דוד:ואני תמיד עמך. ומ״מ הייתי תמיד עמך ולא זזתי ממך וכאלו אחזת ביד ימיני ללכת אחריך:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    וַאֲנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה כָּל זֶה, תָּמִיד הָיִיתִי עִמָּךְ. וְלֹא זַזְתִּי מִיִּרְאָתְךָ:

    אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. לְהַחֲזִיקֵנִי בְּיִרְאָתְךָ, כְּשֶׁקָּרְבוּ רַגְלַי לִנְטוֹת מִדַּרְכֶּךָ; כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי:

    אבן עזרא

    ואני טעם אחזת ביד ימיני ולא נמוטו פעמי כאשר הזכיר נטיו רגלי.

    רד"ק

    ואני תמיד. ואני בהיותי תמיד עמך ודבק בך ובעבודתך מתעסק בחכמה עזרתני בדבר זה עד שהבינותי מה הוא וזהו שאמר:

    אחזת ביד ימיני. עזרתני והקימתני:

    מלבי"ם

    ואני תמיד עמך, אבל אני בעצמי, שהוא האדם, שהוא נפשו ושכלו שהוא עקר האדם, אני תמיד עמך, עצמות האדם שהיא נשמתו לא ישתנה ולא יתפעל ממקרי הגוף שהוא בהמתו טובותיו ורעותיו, כי בכל השנויים שישתנה הגוף האני הוא קיים בלתי משתנה, והיא תמיד מתמדת על מעמד אחד, והיא עמך חי בחיים נכבדים אמתיים אלהיים למעלה ממקרי הזמן ותמורותיהם, כי היא דבקה בה', ואתה אחזת ביד ימיני, ימליץ כי האני הזה שהוא עצמות האדם, ר"ל נשמתו, י"ל שתי ידים, יד ימין שבו יתגבר על בהמתו וירים ימינו וישבע בחי העולם לחיות חיים מלאכיים אלהיים נבדל מן הגוף ותאוותיו, ויד שמאל הוא היד שתשפילהו לאכול באבוס אחת עם בהמתו ולחיות כחיי הבהמה ולב כסיל לשמאלו, ואתה אחזת ביד ימיני, לבל אחסה תחת הבמה, רק ארכב עליה ובל אבקש הצלחות המדומים האלה המשתנים, רק בעצתך תנחני, היא עצת ה' להדבק בו, ולעשות הכל לשמו בלי פניה גופניית רק בעבור מצות ה' ואחר כבוד תקחני, והעצה הזאת היא תקח אותי אחר כבוד, שהיא אחר הנפש שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש כי היא כבוד האדם האמתי, שאלך אחר כבוד לא אחר הבזוי והשפל שהוא החומר ותאוותיו:

24. (כד)בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי:

    מצודת דוד:בעצתך. כאלו נהגת אותי ללכת בעצתך: ואחר. אחר כל אלה תקח אותי הכבוד ר״ל בעבור שלא זזתי ממך השגתי את הכבוד בהבנת הדבר לאמיתו:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    תַּנְחֵנִי. נְחִיתַנִי:

    וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי. אִלּוּ הָיָה טַעַם עַל כָּבוֹד, הָיָה פִּתְרוֹנוֹ: לְאַחַר שֶׁהִשְׁלַמְתָּ לְסַנְחֵרִיב כָּל הַכָּבוֹד שֶׁפָּסַקְתָּ לוֹ, תִּקָּחֵנוּ אֵלֶיךָ. הִפְלֵאתָ נִסֶּיךָ לְיִשְׂרָאֵל וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת סַנְחֵרִיב. עַכְשָׁיו שֶׁהַטַּעַם עַל וְאַחַרֵי כֵּן, זֶה פִּתְרוֹנוֹ: וְאַחַר, לְכָבוֹד תִּקָּחֵנִי – מְשַׁכְתַּנִי אֵלֶיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת:

    אבן עזרא

    בעצתך, תקחני מלת לקיחה בלא דבר הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם, על כן בדברי חנוך: ויתהלך חנוך את האלהים, שהרגיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שלקחו השם, והנה יבקש זה המשורר עזרני ונחני והרגילני בעצתך ואחר שתעשה לי זה הכבוד אז תקחני, וכמוהו: כי יקחני סלה.

    או פירוש ואחר ואחר כן תקחני ואני כבוד כאחד המלאכים.

    רד"ק

    בעצתך. וכמו שעזרתני בזה והנחתני בעצתך כן נחני תמיד בעצתם ותלמדני כל ימי חיי:

    ואחר כבוד תקחני. רוצה לומר הפרד החיים וישאר הכבוד:

    תקחני. כלומר תאסוף כבודי אליך: ומלת אחר. אינה דבקה עם כבוד והנגינה מפריד ביניהם לפיכך יתפרש בפני עצמו:

    ואחר. אחרי מותי:

    תקחני. תקח כבודי שהואר הנפש:

25. (כה)מִי־לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא־חָפַצְתִּי בָאָרֶץ:

    מצודת דוד:מי לי. עתה רואה אנכי כי אין מי בצבא השמים להרע או להיטיב: ועמך. לא חפצתי לשתף עמך את מי בארץ כי אין דומה לך:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    מִי לִי בַשָּׁמָיִם. שׁוּם מַלְאָךְ שֶׁבָּחַרְתִּי לִי לֶאֱלוֹהַּ? לֹא בָחַרְתִּי אֶלָּא אוֹתְךָ:

    אבן עזרא

    מי אמר רבי משה: הטעם כל חפצו הוא בשמים להיותו עם המלאכים כאילו אמר כל אשר לי הוא בשמים ועמך, אין לי חפץ בארץ. אמר ר' יהודה הלוי מ"כ: מי הוא שאני מבקש הוא בשמים, כדרך: מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. ולפי דעת הגאון: כי תחסר מלת זולתך אחר בשמים. ולפי דעתי: כי אין לו חפץ בשמים ובארץ אחר אבוד גופו, על כן אחריו.

    רד"ק

    מי. בבעלי האמונות הרעות יש מאמינים בשמש או באחד הכוכבים ואני אין לי חפץ אלא בך לבד לא שמתי לך שותף לא בשמים ולא בארץ:

    ובארץ. רוצה לומר בארבע יסודות כי יש עובדים המים וכן הרוח והעפר:

    מלבי"ם

    מי לי, עד שאקרא להמון כחותי לאמר, מי לי בשמים, מי הוא מכם השייך לשמים, שהיא הכח השמיימי הרוחני הנעלה מן הזמן והגשם, אל הכח הזה השמיימי הנמצא בי אשמע ואותו אבקש, ועמך לא חפצתי בארץ, ועם מה שאני עמך, דבק באלהות ורוחניות ע"י הנפש הרוחניית האלהית הנמצא בי, לא חפצתי בארציות כלל, ומואס אני את החומר והצלחות הארציית כולנה, רק אביט אל הצלחות שמיימיות אושריות רוחניות, כי הלא כלה שארי ולבבי הלא כחות הגוף כולם יכלו ויתמו לבסוף, בין שארי שהוא בשר הגוף שהוא הנושא לאלה ההצלחות המדומות, וגם לבבי שהוא החפץ ומתאוה אל הצלחות האלה, הלא הוא כלה ובלתי נצחי ועם כליונם יכלו גם ההצלחות שהם נשואות עליהם, אבל צור לבבי, הצור העקרי השרשי של לבבי, הצור שעליו תום לבבי יעמוד, שהיא הנפש שהיא צור האדם ושרשו, וכן חלקי אלהים החלק האלהי הנמצא בי הלא הוא אינו כלה רק יעמד לעולם, וא"כ האושר הנישא עליו הוא ג"כ נצחי בלתי נפסד:

26. (כו)כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר־לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם:

    מצודת דוד:כלה. בשרי ולבבי יתאוו לה׳: צור לבבי. כי אלהים הוא חוזק לבבי וחלקי לעולם:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    כָּלָה שְׁאֵרִי. נִתְאַוָּה בְּשָׂרִי וּלְבָבִי לְךָ:

    כָּלָה שְׁאֵרִי. לְשׁוֹן תַּאֲוָה, כְּמוֹ ״כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי״ (תהלים קיט:פא):

    אבן עזרא

    כלה שארי זה הגוף.

    ולבבי זה הנפש המתאוה, שהיא כח התולדת רק צור לבבי כטעם תוקף, ולבבי כדרך: אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וטעם צור לבבי הוא הדבק העומד לעולם ולא יאבד על כן אחר זה.

    רד"ק

    כלה. כשיכלה שארי שהוא הבשר ויכלה לבבי והוא הנפש החיה אשר בלב כל חי:

    צור לבבי. לא יכלה והוא השכל שהוא קיום הלב כי פעולות השכל בו יפעלו והוא צור לבבי וחלקי שהוא יהיה אלהים לעולם כי הנה חלקי יהיה לעולם לפי שדבקתי בך אבל רחקיך יאבדו:

    מצודת ציון

    כלה. ענין תאוה:

    שארי. בשרי כמו אם יכין שאר לעמו (לקמן ע״ח):

27. (כז)כִּי־הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל־זוֹנֶה מִמֶּךָּ:

    מצודת דוד:רחקיך. הרחוקים ממך יאבדו כאשר מעולם הכרת כל הסר ממך:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    זוֹנֶה מִמֶּךָּ. נִפְרָד מִמְּךָ:

    אבן עזרא

    כי כדרך: יחד כסיל ובער יאבדו.

    כל זונה ממך הוא היוצא במחשבתו ובמעשיו מרשות השם.

    רד"ק

    הצמתה כל זונה ממך. כל תועה מדרכיך תצמיד אותו שלא יהיה לו חלק בך אחרי מות הגוף:

    מלבי"ם

    כי הנה, עתה סיים דברי המזמור בכלל, אומר הנה הרשעים אובדים משתי סבות, א. שיאבדו מעצמם מצד שהם רחוקים מה', שעז"א רחקיך יאבדו, כי קיום כל נמצא הוא מה' וכפי רחוקו ממנו אין לו קיום וחיות ומציאות, ב. יאבדו ע"י השגחה ועונש, כי הצמתה כל זונה ממך, שתכרית אותו בהשגחה על חטאיו:

    מצודת ציון

    הצמתה. ענין כריתה כמו עצמו מצמיתי (לעיל ס״ט):

    זונה. ענין הסרה ועל שם זה נקראת המנאפת בשם זונה על אשר סרחה מדרכי הצניעות:

28. (כח)וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי־טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְהֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל־מַלְאֲכוֹתֶיךָ:

    מצודת דוד:ואני וגו׳. יש לי קרבת אלהים כי אקרב עצמי אליו: שתי. שאשים מחסי בה׳: לספר. לעסוק בספורי מעשיך הנוראים והנפלאים ולא לעסוק בדברי זולת:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    מַלְאֲכוֹתֶיךָ. שְׁלִיחוּתֶיךָ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַבָּא בְּלִבִּי לֵאמֹר:

    אבן עזרא

    ואני קרבת אלהים כנגד רחקיך.

    וטעם לי טוב כי זה הוא הטוב באמת.

    שתי חסר תי"ו השורש, כדרך: וכרתי להם ברית שלום להתחברות שני תווי"ן.

    מלאכותיך לשון רבים והיחיד מלאכה ומזאת הגזרה מלאך והמלה רביעית הנקרא כן, בעבור שעושה תמיד מלאכת השם וכאשר יחכם המשכיל ויכיר מלאכות השם ויוכל לספרם בלבו, או אל אחר, אז ידע דעת עליון ובעבור זה נברא כל האדם.

    רד"ק

    ואני. הרשעים הם רחוקים ולפיכך יאבדו אבל אני קרבת אלהים לי טוב שאצפה בקרבתי אליך שכר טוב בעולם ובך שתי מחסי שתלמדני לספר כל מלאכותיך כלומר כל מעשיך שאדע ואוכל לספר ולהבין בחכמת הטבע שהוא דעת כל מעשיך הגופנים התחתונים והעליונים ומשם אעלה לדעת מעשיך ואז אדע דעת עליון:

    מלבי"ם

    ואני, יש לי קיום מצד עצמי, כי קרבת אלהים לי טוב, שע"י קרבת אלהים לי, אמצא טוב ואושר, ב. מצד ששתי בה' מחסי שמשגיח עלי בהשגחה מיוחדת ובזה שמתי מחסי, לספר כל מלאכותיך, שאספר רק המלאכיות והרוחניות שהם עניני הנפש שהיא מלאך ה' בארץ לעבוד עבודתו והוא כאלהים לדעת טוב:

    מצודת ציון

    מלאכותיך. מלשון מלאכה ומעשה: