ישעיהו פרק נ״ג

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ואבן עזרא.

1. (א)מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל־מִי נִגְלָתָה

   מצודת דוד:מי האמין לשמועתנו. אז יאמרו בגוים עד הנה לא ראינו הדבר בעינינו מי מכולנו האמין אל השמועה אשר שמענו ממרבית הגדולה והממשלה הבאה לישראל: וזרוע ה׳. חוזק כח זרוע ה׳ בעבור מי נגלתה מימות עולם לשנאמין שגלה זרוע עוזו בעבור ישראל:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   על מי. בעבור מי:

   נגלתה. מלשון גלוי:

   רש"י

   מי האמין לשמועתינו. כן יאמרו העכו"ם איש לרעהו אילו היינו שומעים מפי אחרים מה שאנו רואים אין להאמין:

   וזרוע ה'. כזאת בגדולה והוד על מי נגלת' עד הנה:

   אבן עזרא

   מי. אז יאמרו הגוים מי האמין וגו' מי היה מאמין שתהיה כשמועה הזאת ששמענו:

   וזרוע יי על מי נגלתה. לעולם, כאשר גלתה על אלה:

2. (ב)וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא־תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא־מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ

   מצודת דוד:ויעל כיונק לפניו. לפני בא לו הגדולה ההוא עלה כענף היוצא מן האילן שאין לו יניקה מן הקרקע אלא מן האילן רצה לומר לא היה לו השפעה אחרת: כשורש מארץ ציה. ר״ל מעט ההשפעה שהיה לו מעצמו כלה ואבד במעט זמן כשורש היוצא מארץ ציה ושממה מבלי לחלוחית מים שחיש מהר ימולל ויבש: לא תואר לו ולא הדר. ר״ל ההשפעה לא היתה שלימה ומהודרת כשורש היוצא מארץ ציה שאין לו לא תואר ולא הדר: ונראהו ולא מראה. וכאשר הסתכלנו בו לא מצאנו בו מראה מפואר שנחמדהו על ידו ר״ל לא מצאנו בו לא גבורה ולא אמצות הלב לחמדו בעבורה ולזה היינו מתעבים אותו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   כיונק. ענף רך היוצא מהאילן כמו ראש יונקותיו (יחזקאל יז):

   ציה. שממה ויבשה:

   הדר. ענין יופי:

   ונחמדהו. הוי״ו היא במקום שי״ן וכן ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) ור״ל שיקחו לי תרומה:

   רש"י

   ויעל כיונק לפניו. העם הזה לפני בא לו הגדולה הזאת עם שפל היה מאד ועלה מאליו כיונק מיונקת האילנות:

   וכשורש. עלה מארץ ציה:

   לא תאר. היה לו מתחלה ולא הדר:

   ונראהו ולא מראה ונחמדהו. וכשראינוהו מתחלה באין מראה היאך נחמדהו, ונחמדהו תמוה הוא:

   אבן עזרא

   ויעל. והנה הוא עבד השם מישראל, או כל ישראל:

   [לפניו]. לפני הש"י:

   עולה [צ"ל ויעל] כיונק. כמו ילכו יונקותיו (הושע י"ד ז'):

   וכשרש מארץ ציה. שלא יתן פרי שלא יגדל:

   לא תאר לו. פירושו כמו ותארו מבני אדם (ישעיהו נ"ב י"ד):

   ונראהו ולא מראה. ולא משרת עצמו ואחר עמו וכן הוא ולא נחמדהו, וכמוהו מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א י"ד):

3. (ג)נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ

   מצודת דוד:נבזה וחדל אישים. על כי היה נבזה בעיני כל והיה חדל מאנשים כי לא היה מי מהעכו״ם מתחבר עמו לגודל שפלותו והיה בעל מכאובות וידוע ומוחזק לכל כבעל חליים ולא היינו יכולים לראות בפניו כאלו הסתיר פניו ממנו לבל ראותו ר״ל שהיה בכל עת ממונה בגלות וביסורין ובשפלות עד שהיינו ממאסים להסתכל בפניו: נבזה ולא חשבנוהו. ר״ל לכן היה נבזה בעינינו ולא היינו מחשיבים אותו כי אמרנו יד ה׳ עשתה זאת כי מאס בו:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וחדל. ענין מניעה:

   אישים. אנשים:

   רש"י

   נבזה וחדל אישים. היה, כן דרך הנביא הזה מזכיר כל ישראל כאיש אחד אל תירא עבדי יעקב ואף כאן הנה ישכיל עבדי בבית יעקב אמר ישכיל ל' הצלחה הוא כמו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א י״ח:י״ד):

   וכמסתיר פנים ממנו. מרוב בשתם ושפלותם היו כמסתיר פנים ממנו חבושי פנים בטמון כדי שלא נראה אותם כאדם מנוגע שמסתיר פניו וירא מהביט:

   אבן עזרא

   נבזה וחדל אישים. חדל להחשב עם אנשים:

   איש מכאובות. עבד השם, ואם על הכל הטעם כמו איש מלחמה, והוא קרוב מטעם עצם, והוא סמוך, וטעם מכאובו' וחלי, צער הגלות:

   וכמסתר פנים ממנו. יש עד היום הזה גוי כאשר יראה יהודי יסתיר פניו ממנו, והטעם שלא יראנו להושיעו:

4. (ד)אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה

   מצודת דוד:אכן חליינו הוא נשא. אבל באמת לא מאס בו ה׳ כי כל חלי וכל מכאוב אשר סבל הכל בא מפאת עצמינו מה שהיינו מחליאים ומכאיבים אותו ברוע בחירתנו: ואנחנו חשבנוהו. אבל אנחנו טעינו וחשבנו אותו לנגוע ומוכה מאלהים כי מאס בו ועל ידו הוא מעונה ביסורים:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נשא. מלשון משא וסבל:

   נגוע. ענין חלשות וכשלון וכן וינגעו יהושע וכל ישראל (יהושע ח׳:ט״ו):

   ומעונה. מלשון עינוי:

   רש"י

   אכן חליינו הוא נשא. אכן ל' אבל בכל מקום אבל עתה אנו רואים שלא מחמ' שפלותו בא לו אלא מיוסר היה ביסורין:

   ואנחנו חשבנוהו. אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום והוא לא היה כן אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו:

   אבן עזרא

   אכן. זה הוא ראש הפסוק אנחנו היינו מחליאים, והוא היה נושא מכאובינו שהיינו מכאיבים אותו היה סובל:

   ואנחנו חשבנוהו שהוא נגוע, מגזרת והנה הנגע עמד בעיניו (ויקרא י"ג ה'):

   מוכה אלהים. סמוך, שהשם הכהו וענהו:

   עד הנכון שהחלאי' ראויין לבוא עלינו בעבור כי תורתינו הכל הבל, ובאו על ישראל שתורתם תורת אמת, והעד כולנו כצאן תעינו:

5. (ה)וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ

   מצודת דוד:והוא מחולל מפשעינו. האמת שהוא מה׳ אבל לא באה בעבור מאסו בו ברוע מעלליו אך בעבור פשעינו נתמלא חלחלה להיות פשעי כל העכו״ם מתכפרים בהיסורין הבאים עליו: מדוכא מעונותינו. כפל הדבר במ״ש: מוסר שלומנו עליו. היסורין הראויים לבוא עלינו למרק העון להתמיד שלומנו הנה באו עליו: ובחבורתו. עם החבורה שבא עליו נרפא לנו נגעי העון כי בזה נתכפרו והלכו להם והוא כפל ענין במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   והוא. הוי״ו הוא במקום או:

   מחולל. מלשון חיל וחלחלה:

   מדוכא. ענין שבר וכתיתה:

   מוסר. מלשון יסורין:

   שלומינו. מל׳ שלום:

   בחבורתו. מלשון חבורה ומכה:

   רש"י

   מוסר שלומינו עליו. באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם:

   אבן עזרא

   והוא מחולל. מגזרת חלל:

   ומוסר [שלומנו]. שיתמיד שלומנו, והוא עליו, והעד ובחבורתו נרפא לנו:

   וטעם מחולל [מפשעינו]. כי השם יפקוד על הגוים, בעבור שצערו ישראל, וכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד' כ"א) וטעם מוסר שלומינו ידוע, כי כל זמן שישראל בצער הגלות יהיה שלום לגוים, הלא תראה כתו' על עת הישועה, והיתה עת צרה (דניאל י"ב א'), ועוד כתו' כאשר השיבו המלאכים כי כל הארץ יושבת ושוקטת (זכריה א' י"א) וענה המלאך עד מתי לא תרחם ירושלם [שם י"ב], הטעם כי כל זמן שיש לגוים השקט לא תרוחם ירושלם:

6. (ו)כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ

   מצודת דוד:כולנו כצאן תעינו. ר״ל כי כן היה בידינו עון רב כי כולנו תעינו מדרך האמת והישר כדרך הצאן כשאחת מהן תועה מהדרך כולן נמשכות אחריה ותועות עמה ור״ל ולפי שאבותינו תעו מדרך האמת לזה נמשכנו גם אנחנו אחריהם: איש לדרכו פנינו. ר״ל והלואי היינו כהצאן הזה שרחילא בתר רחילא אזלא בדרך המוטעה אבל אנחנו לא כן היינו אלא כל אחד פנה לדרכו לא ראי זה כראי זה וכולם מקולקלים וא״כ יש בידינו עון רב: וה׳ הפגיע בו. המקום הפגיע בו עם העון של כולנו ר״ל העון שלנו הוא המכה בו ומייסרו בגזירת המקום:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תעינו. מלשון תועה:

   פנינו. מל׳ פניה:

   הפגיע. ר״ל הפגיש בו לרעה להכותו וכן גש ופגע בו (ש״ב א):

   רש"י

   כולנו כצאן תעינו. עתה נגלה:

   הפגיע בו. נעתר על ידו ונתרצה על עון כולנו שלא החרי' עולמו, הפגיע אשפריאי"ר בלע"ז ל' תחינה:

   אבן עזרא

   כולנו. באחרונה יכירו האמת, והנה הוא דבק עם נגוע ומוכה אלהים, וכמוהו אך שקר נחלו אבותינו (ירמיה ט"ז י"ט):

   הפגיע. מגזרת ויפגע במקום (בראשית כ"ח י"א):

   עון. במקום הזה כמו עונש כמו אם יקרך עון (שמואל א' כ"ח י') כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט"ו ט"ז) ויגדל עון בת עמי (איכה ד' ו'), ויש אומרים מגזרת ואל תפגע בי (ירמיה ז' ט"ז), ויהיה פי' עון כלנו כמשמעו, והטעם כי יפגע בעבור היות שלום בעולם, כטעם ודרשו את שלום העיר [שם כ"ט ז'], לכן מלת עון תבא קשה עם הפגיע בו:

7. (ז)נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח־פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו

   מצודת דוד:נגש והוא נענה. בעבור זה היה נלחץ לקחת עשרו או היה הוא נענה בעינויי הגוף אם דל הוא ואין ידו משגת: ולא יפתח פיו. להתלונן ולהתרעם על הדבר כי פחד פן יוסיפו סרה: כשה לטבח יובל. והיה כשה המובא אל הטבח וכרחל העומדת לפני הגוזז צמרה שהרחל היא נאלמה ולא תצעק בקולה והשה לא יפתח פיו וכן לא התלונן המעונה הנמשל לשה המובל לטבח ולא התרעם המנוגש הנמשל לרחל הגזוזה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נגש. נלחץ ונדחק לקחת עשרו כמו נגש את הכסף (מ״ב כג):

   והוא. הוי״ו היא במקום או:

   נענה. מלשון עינוי:

   לטבח. לשחיטה:

   יובל. כמו יובל שי (לעיל יח):

   גוזזיה. ענין כריתת הצמר:

   רש"י

   נגש והוא נענה. נגש הנה בנוגשים ודוחקים:

   והוא נענה. באונאת דברים שורפרלרי"ן בלע"ז:

   לא יפתח פיו. סובל היה ושותק כמו השה אשר לטבח יובל וכרחל אשר לפני גוזזי' נאלמה:

   לא יפתח פיו. מוסב על שה לטבח יובל:

   אבן עזרא

   נגש. מבנין נפעל:

   ולא יפתח פיו. ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות, כי בשעה שיעונה לא יפתח פיו לדבר, אף כי הוא הצדיק שבהם לא יתעסק בעולמו כי אם בעבודת השם ולא יכיר שר או גדול שיעמד לו בפרץ בקום עליו אדם, ולא יפתח (לו) פיו והטעם בכל עת:

8. (ח)מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת־דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ

   מצודת דוד:מעוצר וממשפט לוקח. ממקום המאסר שהיה שם עצור וכלוא וממקום המשפט שהיה נדון שם הנה נלקח לנגשו או לענותו ולא פטרוהו בלא כלום: ואת דורו מי ישוחח. מי יוכל לספר כל התלאות אשר עברו עליו בכל ימי דורו: כי נגזר מארץ חיים. כי סוף הדבר היה אשר נכרת מארץ חיים כי התלאות היו סיבה לקרב מיתתו: מפשע עמי נגע למו. כן יאמר כל אחד הנה לא באה עליהם הנגע בעוונם כי באה מפשע עמי או עמי פשעו בהם לענותם ברוע בחירתם או הם היו מנוגעים לכפר פשעי עמי:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מעוצר. מקום המאסר שהיה כלוא ומעוכב שמה וכן והוא עודנו עצור (ירמ׳ לג):

   ישוחח. ענין ספור ואמירה כמו במעשה ידיך אשוחח (תהילים קמ״ג:ה׳):

   נגזר. ענין כריתה כמו אמרתי נגזרתי (איכה ג):

   נגע. ר״ל כשלון וחלשות:

   למו. להם ולפי שכל הענין מדבר בלשון יחידי על כלל האומה לכן אמר למו לגלות שעל הכלל ידבר:

   רש"י

   מעוצר וממשפט לוקח. הנביא מבשר ואומר כי זאת יאמרו העכו"ם באחרית הימים כשיראו כשנלקח מן העוצר שהיה עצור ביד' וממשפ' היסורין שסבל עד עתה:

   ואת דורו. שנים שעברו עליו:

   מי ישוחח. את התלאות אשר מצאוהו כי נגזר היה מתחילה וגולה מארץ חיים היא ארץ ישראל אשר מפשע עמי בא הנגע הזה לצדיקים שבהם:

   אבן עזרא

   מעצר וגו'. והנה השם גואל ישראל והאמת צדיקי ישראל:

   לוקח. השם לקחו מעוצר והוא היה עצור:

   וממשפט. משפט נקמות:

   ואת דורו מי ישוחח. כמו או שיח לארץ ותורך (איוב י"ב ח'), והטעם מי היה מגיד לאנשי דורו שיהיה כן, והוא כבר היה כמו נגזר מארץ חיים:

   מפשע עמי. דברי כל גוי, וזה שהנגע שיהיה לישראל היה מפשעינו, כמו מחולל מפשעינו, והנכון שהוא כן, ומפשע עמי יבא הנגע להם, בעבור מלת למו שהוא כמו להם:

9. (ט)וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא־חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו

   מצודת דוד:ויתן את רשעים קברו. מסר עצמו להקבר עם הרשעים ודומה להם בענין רע ובבזיון ר״ל לא רצה לעבור על דת להנצל מזה: ואת עשיר במותיו. מוסב על מלת ויתן לומר שמסר עצמו להסכים עם דעת העשיר המושל בכל מיני מיתות שגזר עליו למען יעמוד באמונתו: על לא חמס עשה. ר״ל ובחנם גזר עליו המיתה לא על החמס שעשה ולא על המרמה שבפיו כי לא עשה החמס ולא דבר מרמה ובעלילה בא:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   עשיר. ר״ל מושל כי על פי הרוב ימשול העשיר:

   במותיו. מלשון מיתה:

   רש"י

   ויתן את רשעים קברו. מסר את עצמו להקבר ככל אשר יגזרו עליו רשעי האומות שהיו קונסין עליהם הריגה וקבורת חמורים במעי הכלבים:

   את רשעים. לדעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהי' חיים:

   ואת עשיר במותיו. ולדעת המושל מסר עצמו בכל מיני מות שגזר עליו על לא רצה לקבל עליו כפירה לעשות רעה ולחמוס חמס ככל הגוים אשר היה גר ביניהם:

   ולא מרמה בפיו. לקבל עליו עבודת כו"ם.

   אבן עזרא

   ויתן. יש מפרשים על מתי גלות, ויש אומרים שמלת במותיו מגזרת ואתה על במותימו תדרך (דברים ל"ג כ"ט), והטעם בנין שיושם על הקבר, והנה יהיה במותיו כמו קברו:

   ואת עשיר. כמו ואת רשעי', והטעם הגוים שהם עשירים כנגד ישראל, והנכון בעיני, שטעם הפסוק, שכל כך היה ישראל בצער בגלות, שהיה רוצה שימות עם הגוים, כמו תמות נפשי עם פלשתים (שופטים ט"ז ל'), והכתוב אמר ויתן על מחשבתו, כמו וילחם בישראל (יהושע כ"ד ט') על בלק, והעד כי זה מרוב הצער, שאמר על לא חמס עשה כי הגוים יצערו ישראל חנם, ולא בעבור מעשה שעשו, ולא דבור רע שידברו שהוא נכון להתפרש לשני עניני', ואם טען טוען, והלא במות לא תשתנ' במלת על במותימו, ומדוע השתנה במלת במותיו, יש להשיב, כי זאת המלה תבא על שנים משקלים, כמו סריסי פרעה (בראשית מ' ז') וסריסי המלך (אסתר ו' י"ד):

10. (י)וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם־תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְהוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח

    מצודת דוד:וה׳ חפץ דכאו החלי. זהו מאמר הנביא כמשיב על דברי העכו״ם שיהיו כמסתפקים אם הצרות הבאות על ישראל היו מרוע בחירתם ולא בגזרת המקום או באו מיד ה׳ לכפר על עון העכו״ם ואמר להם לא כן הוא אבל ה׳ חפץ לדכאו וגזרת המקום נעשתה והוא החלי אותו: אם תשים אשם נפשו. ר״ל אולם לא באו לכפר עון העכו״ם כי אם לנסותו להטיבו באחריתו וכאלו אמר אראה אם נפשו תשים את עצמה אשם לומר שבדין בא מה שבא כי חטא ואשם לא יהרהר אחרי אז יהיה גמולו שכל ימי חייו יראה זרעו בעיניו ויאריך ימים ועכ״ז לא ימות מי בחייו: וחפץ ה׳ בידו יצלח. והנה הצליח חפץ ה׳ כי עמד בנסיון ולא הרהר אחר מדת הדין:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    דכאו. ענין שבר וכתיתה:

    החלי. מלשון חולי:

    אשם. ענין חטא ופשע:

    רש"י

    וה' חפץ דכאו החלי. הקב"ה חפץ לדכאו ולהחזירו למוטב לפיכך החלה אותו:

    אם תשים אשם נפשו וגו'. אמר הקב"ה אראה אם תהא נפשו נותנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל אגמל לו גמולו ויראה זרע וגו' אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו אמינד"א בלע"ז כענין שנא' בפלשתים אל תשיבו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם:

    אבן עזרא

    ויי חפץ דכאו. כמו דברו לשלום (בראשית ל"ז ד'), מהבנין הכבד הדגוש:

    החלי. מבעלי הה"א בא על דרך האל"ף, ואף כי שמצאנו תחלואיה אשר חלה יי בה (דברים כ"ט כ"א), והנה חפץ דכאו, לייסרנו בגלות:

    אם תשים אשם נפשו. שיתודה ויודה, והטעם אם תשי' נפשו אשמתו לנגדו, השם ירבה בניו, ויאריך ימים שיראה הוא ובניו בישועת השם, והגה ידבר על הדור שישובו לשם בעת קץ ביאת המשיח:

    וחפץ יי בידו יצלח. הטעם על התורה שישובו הגוים לדת השם:

11. (יא)מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֺנֹתָם הוּא יִסְבֹּל

    מצודת דוד:מעמל נפשו יראה ישבע. כי מעמל נפשו אשר ראה היה שבע ונהנה ממנה: בדעתו יצדיק צדיק. כי בדעתו יחשוב להצדיק את ה׳ הצדיק לומר שבא למרק אשם העון למען לא יקופח שכר מעשה הטוב: עבדי לרבים. רצה לומר לא היה עבד של העכו״ם הרבים לשמוע בקולם בדבר האמונה כי היה עבדי אל מול העכו״ם הרבים ולא שמע אליהם ויט שכמו לסבול מה שעוו בו לייסרו ולהכאיבו בעבור זה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מעמל. ענין יגיעה וצער:

    רש"י

    מעמל נפשו. היה אוכל ושבע לא היה גוזל וחומס:

    בדעתו יצדיק צדיק. היה שופט עבדי משפט אמת לכל הבאים לדין לפניו:

    ועונותם. היה סובל כדרך כל הצדיקים שנא' אתה ובניך תשאו את עון המקדש (במדבר יח):

    אבן עזרא

    מעמל. הטעם השכר שיקבל על אשר סבל:

    יראה. חפצו או יראה טוב עד שישבע, בעבור כי בדעתו יצדיק רבים, והם הגוים שילמדום ישראל לעשות התורה:

    וטעם ועונותם הוא יסבול. שישתתף ישראל עם צער הגוים ברוב עונותם, לא כאשר עשו הם לישראל, או הטעם שיתפלל לשם בעד הגוים, כטעם ואם משפחת מצרים לא תעלה (זכריה י"ד י"ח), וזה הנכון בעיני, כי הפסוק הבא אחריו לעד:

12. (יב)לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ

    מצודת דוד:לכן. הואיל ועמד בנסיון אתן לו חלק בנחלת העמים הרבים: ואת עצומים. את העכו״ם החזקים יחלק לעצמו להיות לו לשלל: תחת וכו׳. בגמול אשר שפך נפשו והפקירה למיתה: ואת פושעים נמנה. בפי העכו״ם היה מנוי בכלל הפושעים והכופרים וכדי בזיון וקצף: והוא חטא רבים נשא. והוא נטה שכמו לסבול מה שחטאו בו עמים רבים לייסרו ולהכאיבו: ולפושעים יפגיע. אל הכשדים הפושעים בו היה מפגיע ומתחנן ועיניו תלויות אליהם כעיני עבדים אל יד אדוניהם ולכן שורת הדין שבמקום מרבית ההכנעה ימשול בהם בעת הגאולה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עצומים. חזקים:

    שלל. ענין בזה:

    תחת. במקום ובגמול:

    הערה. ענין שפיכה וכן אל תער נפשי (תהילים קמ״א:ח׳):

    נמנה. מלשון מנין ומספר:

    נשא. סבל:

    יפגיע. ענין תחנה ובקשה כמו ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז):

    רש"י

    לכן. על עשותו זאת אחלק לו נחלה וגורל ברבים עם האבות הראשונים:

    הערה למות נפשו. לשון ותער כדה (בראשית כד):

    ואת פושעים נמנה. סבל יסורין כאלו חטא ופשע והוא בשביל אחרים נשא חטא הרבים:

    ולפושעים יפגיע. על ידי יסורין שבאת על ידו טובה לעולם:

    אבן עזרא

    לכן וגו'. כל המפרשים אמרו כי זה הפסוק דרך משל על המתים על ייחוד השם, וטעם רבים כמו גדולים כמו על כל רב ביתו (אסתר א' ח'), והם הנביאים, והעצומים הם האבות, הטעם שיהיה חלק מתי הייחוד עם הנביאים, וידענו כי זה דבר אמת הוא, רק איננו מטעם הפרשה, והנכון בעיני כי הוא כן, לכן אתן לישראל חלק בז ושלל מגוים רבים:

    ואת עצומים. כמו בצאתי את העיר (שמות ט' כ"ט):

    תחת וגו'. זה שכר בעבור כי הערה נפשו למות, וי"א כמו גלה, והטעם בפרהסיא, והנכון בעיני שהוא כמו ותער כדה (בראשית כ"ד כ'), ואם הם שנים בניינים והעד אל תער נפשי (תהלים קמ"א ח'), כטעם שפך:

    ואת. ועם:

    פושעי'. שפשעו בשם:

    [נמנה]. כן היו ישראל נחשבים:

    והוא חטא רבים נשא. כי בעבור צערם היה שלום לכל הגוים, והחטא שהיו ראויי' הם לשאתו היה ישראל נושאו:

    ולפושעים. בעבור הפושעים:

    יפגיע. בשם, כטעם דרשו את שלום העיר (ירמיה כ"ט ז'), והנה פירוש ולפושעים הגוים:

    והנה פירשתי לך כל הפרשה, ולפי דעתי כי הנה ישכיל עבדי הוא שאמר הנביא עליו, הן עבדי אתמך בו (מ"ב א') ויאמר לי עבדי אתה (ישעיהו מ"ט ג') וכן כתוב בדעתו יצדיק צדיק עדי לרבים (ישעיהו נ"ג י"א) וכת' גוי נתתי למכים (ישעיהו נ' ו'), והסוד כאשר רמזתי בחצי הספר והנה כל הפרשיות דבקות זאת עם זאת: