יחזקאל פרק כ״ה

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר

2. (ב)בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם

   מצודת דוד:שים פניך. סבב פניך אל מול בני עמון:

3. (ג)וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן שִׁמְעוּ דְּבַר־אֲדֹנָי יְהוִה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל־מִקְדָּשִׁי כִי־נִחָל וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל־בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה

   מצודת דוד:יען אמרך האח. ר״ל בעבור ששמחת על מקדשי אשר נתחלל להמסר ביד העכו״ם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   האח. ענין ל׳ שמחה:

   נחל. מל׳ חלול:

   נשמה. ל׳ שממה:

   רש"י

   האח. לשון שמחה:

   כי נחל. כי ננחל והיה מורשה לאחרים:

   מלבי"ם

   יען אמרך האח בני עמון שמחו א. על חורבן המקדש, ב. על שממות הארץ, ג. על גלות ישראל:

4. (ד)לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי־קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ

   מצודת דוד:לבני קדם. הם פרס ומדי היושבים במזרחה של בני עמון במקצוע מזרחית צפונית: וישבו. ר״ל לא יבואו רק לשלול שלל וללכת וכדרך שעשה נ״נ אלא יתעכבו שמה ויעמידו בך ארמנות ומשכנות ויאכלו פרי ארצך וישתו חלב צאנך:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   למורשה. מל׳ ירושה:

   טירותיהם. ענין ארמון כמו תהי טירתם נשמה (תהילים ס״ט:כ״ו):

   משכניהם. מל׳ משכן אוהל:

   רש"י

   לבני קדם. כשדים וארם לצד מזרח הם:

   מלבי"ם

   לכן הנני נתנך לבני קדם למורשה, א. ונגד שמחתך על המקדש ישבו טירותיהם בך שהם מקומות המיוחדים להם לעבודת אליל, ב. ונגד שמחתך על אדמת ישראל יתנו בך משכניהם שיתישבו באדמתך, ג. ונגד שמחתך על גלות ישראל המה יאכלו פריך כי אתה תלך בגולה:

5. (ה)וְנָתַתִּי אֶת־רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ־צֹאן וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה

   מצודת דוד:את רבה. היא עיר המלוכה: לנוה גמלים. כי יחרבו אותה ויעמידו שם גמלים: ואת בני עמון. ר״ל שאר ערי בני עמון: כי אני ה׳. הנאמן לשלם גמול:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   לנוה. ענין מדור:

   למרבץ. ענין השכיבה לנוח:

   מלבי"ם

   ונתתי אחר שבני קדר עסקם הוא גמלים וצאן, תהיה עיר המלוכה לנוה גמלים, וכלל המדינה מרבץ צאן:

6. (ו)כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכָל־שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:מחאך יד. בעבור שהכית כפך זה לזה בדרך שמחה: ורקעך ברגל. בעטת ברגל בארץ כי אז נראה כאלו מרקע ומרדד הארץ וגם הוא ענין שמחה ועם כי אמר למעלה הכה בכפך ורקע ברגלך (לעיל ו) על ענין צער ואבל הנה יש דברים שעושים לאבלות ולשמחה ואין עניינם שוה וכמו שמביאים חלילים למת ולכלם: ותשמח בכל שאטך בנפש. שמחת בכל הבזיון שלך שבזית בנפשך את אדמת ישראל:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   מחאך. ענין הכאת כף אל כף דרך שמחה וכן ימחאו כף (ישעיה נה):

   ורקעך. ענין שטיחה ורדוד כמו כסף מרוקע (ירמיה י):

   שאטך. ענין בזיון כמו השאטים אותם (לקמן כח):

   רש"י

   יען מחאך יד ורקעך ברגל. לשם שמחה ואע"פ שבראש הספר (לעיל ו) אמר כן לענין אבל הכה בכפך ורקע ברגליך ואמור האח יש דברים שעושין אותם לאבל ולשמחה אבל אין עניינם שוה וכן חלילים לכלה ולמת:

   ורקעך. לשון מרפס:

   בכל שאטך. לשון בזיון פותרין בו כמו ויבז עשו (בראשית כ״ה:ל״ד) שתרגום אונקלוס ושאט עשו ואני אומר שאט לשון שטף גולוזמנ"ט בלע"ז:

   מלבי"ם

   כי כה אמר ה' עתה יעד להם עונש אחר נגד השמחה שהיה להם גם אחר החורבן עד שהראו השמחה בפועל ע"י ריקוד, כי שמחו אל אדמת ישראל, כי בני עמון התישבו אחר החורבן על אדמת ישראל, כמ"ש (ירמיה י"ט) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, (ובעמוס א׳:י״ג) על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז"ש יען מחאך יד וכו':

7. (ז)לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ־לְבַז לַגּוֹיִם וְהִכְרַתִּיךָ מִן־הָעַמִּים וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן־הָאֲרָצוֹת אַשְׁמִידְךָ וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי יְהוָה

   מצודת דוד:נטיתי את ידי. להכות בך: מן העמים. ר״ל לא תהיה נחשבת עוד לעם בין האומות: והאבדתיך מן הארצות. כפל הדבר במ״ש: אשמידך. מכל וכל לבל תשוב לקדמותך: כי אני ה׳. הנאמן לשלם גמול:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   לבג. מל׳ בזה ושלל והכתיב לבג והוא ענין מאכל כמו מפת בג המלך (דניאל א׳:ה׳) או לבג הוא כמו לבז והגימ״ל הוא במקום הזי״ן באטב״ח וכן גה גבול (לקמן מו) ור״ל זה גבול:

   מלבי"ם

   לכן הנני נטיתי את ידי עליך שגם אחר החורבן בגויים לא תמצא מנוח, ונתתיך יש הבדל בין גוים ועמים שגוים הם הפחותים שאין להם מלך ועמים הם החשובים שיש להם מלך, אמר בגוים הפחותים ששם תשב ביניהם תהיה להם לבג היינו למזון, ופת בג המלך שיאכלו ואתך בכל פה, והעמים החשובים משם הכרתיך שלא תוכל לשבת ביניהם כלל, ואם תרצה להתישב בארצות בפני עצמך שם האבדתיך, תאבד מן הישוב, באופן אשר אשמידך לגמרי, ובזה וידעת כי אני ה':

8. (ח)כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכָל־הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה

   מצודת דוד:ככל הגוים. כמו שכל העובדי כוכבים היו נעזבים להנהגת מערכות השמים כן גם בית יהודה ואין דבקה בהם השגחת ה׳ יותר מבכל העובדי כוכבים וכאומר ולכן נמסרו ביד נ״נ כיתר העובדי כוכבים ולא האמינו שבגמול עונם נמסרו:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   הנה ככל הגוים בית יהודה. בטלה אהבת הקב"ה מהם ונמאסו לתת ביד נבוכדנצר כשאר העכו"ם ומדרש אגדה שנכנסו להיכל וקפלו צורות הכרובים שצר שלמה על קיר ההיכל כמער איש ולויות (מלכים א ז׳:ל״ו) והוציאום לחוץ אמרו ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים במה היו עוסקין:

   מלבי"ם

   כה אמר ה', הנה מואב לא לקח מנחלת ישראל רק שמח על מפלתם והשתתף עם שעיר, במה אשמר הנה ככל הגוים בית יהודה נתונים תחת הטבע וסרה השגחת ה' מהם, וחז"ל אמרו שהוציאו הכרובים והיו אומרים שישראל עובדים לצורות ככל הגוים, וכן אמר בירמיה (מ"ח כ"ו) ואם לא השחוק היה לך ישראל אם בגנבים נמצא:

9. (ט)לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת־כֶּתֶף מוֹאָב מֵהֶעָרִים מֵעָרָיו מִקָּצֵהוּ צְבִי אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת בַּעַל מְעוֹן וְקִרְיָתָיְמָה

   מצודת דוד:את כתף מואב מהערים. את עבר מואב מן הערים ולתוספת ביאור אמר מעריו מקצהו ר״ל אפתח ערי מבצרי מואב העומדים בקצה גבולו המונעים את האויב לבוא בארצו וכאשר יפתחו שערי הערים ההם יבוא האויב בארצו לכל אשר יתאוה: צבי ארץ. ר״ל הערים שהם חמדת והדר ארצו ושמותם בית הישימות וכו׳ כי הם ערי המבצר שבקצה גבול מואב:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   כתף. ענין עבר וצד וכן ולכתף השנית (שמות כז):

   צבי. ענין חמדה והדר:

   רש"י

   הנני פותח. את מבצרי ארץ מואב אשר בספר בסוף גבולם הוא הכתף סוף גבול ארצם כמו (שמות כ״ז:ט״ו) ולכתף השנית אל הכתף דמתרגם לעיברא:

   מלבי"ם

   לכן הנני פתח את כתף מואב שיכנס האויב בצד ארצו, ולא יכנס בצד המדבר רק בצד ששם הערים, ויתחיל החורבן מעריו מקצהו, וכמו שחשב בירמיה שם כל ערי מואב שכבשם האויב, אבל תכלית חורבן מואב, שיפתח פתח:

10. (י)לִבְנֵי־קֶדֶם עַל־בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא־תִזָּכֵר בְּנֵי־עַמּוֹן בַּגּוֹיִם

    מצודת דוד:לבני קדם. ר״ל את הערים ההם אפתח לבני קדם הם פרס ומדי בעת ילכו על בני עמון ואתן אז את בני עמון להם למורשה באופן שלא תזכר עוד בני עמון בין העובדי כוכבים כי ישמדו מכל וכל:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    לבני קדם. אפתה אותם שיבאו על בני עמון דרך ארץ מואב:

    מלבי"ם

    לבני קדם על בני עמון, שדרך הפתח שנפתחו ערי מואב נכנסו בני קדם להתישב בערי עמון, ומה שנתתיה למורשה זה יהיה למען שלא תזכר בני עמון בגוים כיון שכבר נעשה ארצו ירושה, והיה זה מדה כנגד מדה, שכבר אמר כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה, וירושה הוא דבר שאין לו הפסק, רק ע"י שלקחו ירושת ישראל, נענשו שנלקחה ירושתם ונתנה לבני קדם, וידוע שכל עם ועם גבל ה' נחלתם, ואחר שלבני עמון גבל ירושתם ונלקחה מאתם ונתנה לאחר, בהכרח יפסקו מהיות גוי ולא יזכרו בגוים:

11. (יא)וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה

    מצודת דוד:ובמואב. רצה לומר ואז גם במואב אעשה שפטים כי יהיו נמסרים גם המה ביד בני קדם ואז ידעו שאני ה׳ הנאמן לשלם גמול:

    עוד פירושים על פסוק יא: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ובמואב אמנם מואב שלא לקחו מנחלת ישראל רק שמחו על מפלתם לא אקח את ארצם לעולם רק אעשה שפטים כמ"ש בירמיה שם עד הנה משפט מואב, ר"ל שמשפט מואב היה לו גבול לזמן ידוע ועד מקום ידוע, לא כן משפט בני עמון שהגם שכתוב שם ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון צ"ל שנחרבו ב' פעמים, ופעם הב' שלקחו בני קדם את ארצם לא שבו עוד, ובזה יובן הפלוגתא בברכות (דף כ"ח) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבהמ"ד א"ל ר"ג אסור אתה לבא בקהל, ואמר שהגם שסנחריב בלבל כל הארצות הא כתיב ואח"כ אשיב שבות בני עמון, ור"י שהלכה כמותו א"ל מותר אתה לבא בקהל, עיי"ש:

12. (יב)כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם

    מצודת דוד:יען עשות אדום. בעבור עשות מה שעשה בעת נקמתי נקם אל בית יהודה בעת שגלו מארצם ודבר המעשה הוא מה שנאמר ביום עמדך מנגד וכו׳ (עובדיה א) וכל הענין: ויאשמו אשום. בהם ועשו נקמה למסרם ביד האויב כמ״ש שם:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ויאשמו אשום. מל׳ אשמה ורשע:

    מלבי"ם

    יען עשות אדום הנה אדום הרעו לישראל בחורבן ראשון בדרך נקמה כמ"ש יען היות לך איבת עולם ותגר את ב"י ע"י חרב, וז"ש יען עשות אדום בנקם נקם, ואח"כ בבית שני שבאו לברית מילה ונתגיירו ע"י מלכי החשמונאים ואחר שבאו הרומים להחריב ירושלים ויאשמו אשום ועברו ברית ונקמו בהם, וזה כולל גם מה שנקמו בהם בעת הגלות בשדמות ואבדון:

13. (יג)לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְנָטִתִי יָדִי עַל־אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ

    מצודת דוד:ונטיתי ידי. להכות בה: והכרתי וגו׳. כי תהיה שממה: מתימן. מפאת הדרום תתחיל החורבן וכאלו אמר שהכל תחרב מפאת הדרום עד א״י העומדת בצפונה: ודדנה. אנשי עיר דן והוא עיר גדולה בארץ:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ודדנה. ויתבי דדן:

    מלבי"ם

    לכן ונטית ידי על אדום, זה היה ע"י נבוכדנצר וע"י החשמונאים שהכרית משם אדם ובהמה, בפעם הראשון ונתתיה חרבה מתימן, כמ"ש וחתו גבוריך תימן, ובפעם השניה ודדנה בחרב יפלו שאז היו דדן תחת ידם ונפלו עמהם בחרב, כי בפעם הראשון נפרדו דדן מהם כמ"ש העמיקו לשבת יושבי דדן (ירמיהו מ״ט:ח׳) כמש"פ שם:

14. (יד)וְנָתַתִּי אֶת־נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת־נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

    מצודת דוד:ונתתי וגו׳. ר״ל עוד יבוא זמי שאנקם בעמלק ביד עמי ישראל ועל הר שעיר וזה יהיה לעתיד וכמ״ש ועלו מושיעים וכו׳ (שם): ועשו. ישראל יעשו בה כפי אפי וחמתי עליה: וידעו. אז ידעו שהיא נקמתי ולא בא במקרה:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ביד עמי ישראל. הם יהיו שלוחי לנקום נקמתי:

    מלבי"ם

    ונתתי ואח"כ אתן נקמתי באדום שינקום בם נקמת כבוד שמו המחולל והיא הנקמה המיועדת בדברי נביאים לע"ל ונקמה זו תהיה ביד עמי ישראל ע"י משיח בן יוסף, ועשו באדום כאפי וכחמתי השמורה עליהם לאחרית הימים, וידעו את נקמתי ואז יכירו שהיא נקמתי:

15. (טו)כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם

    מצודת דוד:יען עשות. בעבור שעשו פלשתים עם ישראל כאדם הנוקם מן האויב וזהו מה שנאמר וגם וכו׳ וכל גלילות פלשת וכו׳ אשר את כספי וזהבי לקחתם וכו׳ (יואל ד׳:ה׳) וכל הענין: וינקמו נקם. עשו נקמה בבזות אותם בנפשם להיות הם למשחית לישראל כאלו היה איבת עולם ביניהם כאלו הרעו להם מעולם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בשאט. ענין בזיון:

    איבת. מל׳ איבה ושנאה כמו ואיבה אשית (בראשית ג):

    רש"י

    יען עשות פלשתים בנקמה. בשנאה ובפרך כאדם הנוקם נקמתו באויבו:

    מלבי"ם

    כה אמר ה' יען עשות פלשתים גם פלשתים עשו מאיבה ומשנאה ותחלה עשו בנקמה בימי יהויקים ששלח ה' בו גדודי פלשתים כמ"ש (מ"ב כ"ד), ואח"כ בעת החורבן נקמו באיבה, כמ"ש על שלשה פשעי עזה וכו' על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום וביואל (ד' ד') שמכרו בני יהודה לבני היונים, וז"ש שנקמו למשחית ע"י איבת עולם:

16. (טז)לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל־פְּלִשְׁתִּים וְהִכְרַתִּי אֶת־כְּרֵתִים וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם

    מצודת דוד:נוטה ידי. להכות בם: את כרתים. שם משפחה גדולה מפלשתים וכן גוי כרתים (צפניה ב׳:ה׳) ועל שאמר והכרתי אמר כרתים והוא לשון נופל על לשון: שארית וגו׳. ר״ל אף שארית לא ישאר מפלשתים היושב על שפת הים:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חוף הים. שפת הים וגבולו:

    רש"י

    את כרתים. עמא דחייבין לאישתיצאה ואומר אני לפי שראיתי במקום אחר קורא אל פלשתים כרתים היו יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב׳:ה׳) ואינו קורא כן לאומה אחרת נראה בעיני שיש גבול בפלשתים ששמו כרתי וכן אני מוצא בספר (שמואל (א' ל') בגדוד ששרף את צקלג אנחנו פשטנו על נגב הכרתי:

    חוף הים. מארק"א בלע"ז הם פלשתים שיושבים במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל על הים האחרון:

    מלבי"ם

    לכן הנני נוטה ידי פעם אחר פעם כמ"ש בירמיה (סי' מ"ז):

17. (יז)וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי אֶת־נִקְמָתִי בָּם

    מצודת דוד:בתוכחות חמה. בעונש יסורים הבאים בחמה גדולה: בתתי. בעת אתן בם נקמתי אז ידעו שאני ה׳ הנאמן לשלם גמול:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בתוכחות. ענין עונש יסורים וכן והוכח במכאוב (איוב לג):

    מלבי"ם

    ועשיתי בם נקמות גדולות מדה כנגד מדה, וידעו כי אני ה' בתתי אדום כבר הכירו את ה' לכן אמר בפסוק י"ד וידעו את נקמתי, שיכירו שה' נוקם מהם על שהרעו לישראל, ופלשתים לא הכירו את ה' כלל וידעו כי אני ה':