יחזקאל פרק כ״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר

   מצודת דוד:בשנה התשיעית. לגלות המלך יהויכין ולמלכות צדקיהו:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י

   רש"י

   התשיעית. לצדקיהו:

2. (ב)בֶּן־אָדָם כְּתָב־לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

   מצודת דוד:את שם היום. ר״ל כמה הוא בשבת ראשון או שני וכו׳ ולתוספות ביאור אמר את עצם היום הזה שהוא עומד בו היום להודיע אשר מלך בבל סמך על ירושלים לצור עליה בעצם היום הזה ותכלית הכוונה היה בזה הכתיבה כי הנביא היה בבבל וכתב מה שנעשה בירושלים וכשישמעו מפי המגידים כי כן היה יאמינו בו ולא יפנו עוד אל מול דברי נביאי השקר:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   עצם. גוף הדבר יקרא עצם וכן לא נכחד עצמי ממך (תהלים קלט):

   סמך. ענין הקרוב:

   רש"י

   סמך מלך בבל. היום צר עליה:

   מלבי"ם

   את שם היום פי מהרי"א שר"ל שם היום מימי השבוע למשל יום הראשון בשבוע, ומ"ש את עצם היום רצה לומר בכמה בחדש, והטעם מה שצוה לכתוב שעל ידי כך נודע להם אמיתת נבואתו שכיון היום בצמצום שסמך על ירושלים, עוד כתב כי מאז עד ט' לחדש הרביעי שהבקעה העיר ההיו תתקי"ד יום, כמספר השנים שהיו חפשים מיום צאתם מארץ מצרים שהיו בשנת ב' אלפים תמ"ח עד שנחרב הבית בשנת ג' אלפים שנ"ח לחשבון של סדר עולם, וארבעה ימים הנותרים היו לשנות המקוטעים, והיה מכוון יום לשנה, גם י"ל דרך רמז וביחוד מ"ש כאן ירושלים חסר יו"ד שא"ל שיכתוב לסימן שם היום ועצם היום, ששם היום הוא מלת עשור ועצם היום הוא מספר עשרה, שעשור עולה בחשבונו תקע"ו ועם מספר עשרה שהוא עצם היום הוא תקפ"ו כמספר ירושלים שנכתב פה חסר י' להיות לזכרון שסמך מלך בבל על ירושלים, וכפי מספר הכשדים שאצלם הלילה שייך אל היום שעבר חשבו אז יום י"א בטבת ובלשון כשדים נקרא שם החדש טבת כמ"ש חז"ל דשמות החדשים עלו עמהם מבבל, ושם י"א בטבת שהוא שם היום ועצם היום לבני בבל עולה כמספר נבוכדנצר, וזה יהיה זכר גדול שבו ביום סמך מלך בבל, בעצם היום הזה ר"ל בכח היום והרמז שבו:

3. (ג)וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם

   מצודת דוד:ומשול. אמור משל אל בית ישראל הממרים בי: שפות הסיר שפות. ערוך והעמד הקדרה על מקום מעמדה על הכירה וגם שפוך בו מים להתבשל ולפי שהם אמרו בהמשל היא הסיר ואנחנו הבשר (לעיל יא) לכן אחז גם הוא בזה המשל לומר היום הוא תחלת המצור שהיא הכנה אל הכבוש כמו שהעמדת הקדרה על הכירה ויציקת המים בו הוא הכנה אל הבישול:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   שפות. ענין העמדת הסיר על הכירה כמו שפות הסיר הגדולה (מ״ב ד):

   הסיר. הקדרה:

   יצוק. שפוך:

   רש"י

   שפות הסיר. ע"פ הכירה במקום מושבה היא קרויה שפיתה בלשון המשנה שאמרו רבותינו מקום שפיתת שתי קדירות ועוד שנינו אחד שופת את הקדירה ואחד נותן לתוכה מים ואחד נותן לתוכה תבלין למדנו שהשפיתה היא הושבתה על פי הכירה עד שלא יתנו לתוכה כלום והדוגמא זו על ירושלים שאמרתם (לעיל) עליה היא הסיר עתה בא העת שתהיה לסיר ואתם בתוכה לבשר יבא נבוכדנצר ויתננה על האור, ומנחם פירש לשון שימה:

   וגם יצוק בו מים. הם צרכי המצור, יצוק כמו שפוך:

   מלבי"ם

   ומשל אל בית המרי משל המשל הזה מתיחס להם כי הם חדשו המשל הזה כמ"ש (למעלה י"א) האומרים לא בקרוב בנות בתים היא הסיר ואנחנו הבשר, היינו שהיו אומרים שחומת ירושלים הבצורה תגן עליהם כמו שתגן הסיר על הבשר בל תחרך ותשרף מן האש, שהגם שהאש סביב סביב אין הבשר נשרף מפני שהסיר מגין עליו, ובסיר שופכים מים והם מגינים על הבשר בל יחרך ויהיו בסיר עד גמר בשולו, וע"כ אמרו שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה היינו שלא יהיה הבשר בקרוב אל הסיר בלא אמצעי כי אז ישרף מקודם זמן בשולו, ובטחו בהסיר שהוא החומה והמים שהוא כלי מלחמתם שלא תשרוף אותם אש המצור, ויהיו בירושלים עד גמר בשולם שהוא יום מותם, לכן נשא משל כפי דרכם, ואמר שפות הסיר היינו שישפות אותו אל הכירה היטב, שהוא הדבוק שמדביקו אל הכירה שלא תבא האש תחתיו רק בצדדים בל יחרך ברוב האש, והיינו שיעריכו את החומה בכל חזקה, וגם יצוק בו מים להגן על הבשר שהוא כלי הנשק שיגן בעדם מאש האויב:

4. (ד)אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל־נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא

   מצודת דוד:אסוף נתחיה אליה. הכנס בה הנתחים הראוים לה: כל נתח טוב. וחוזר ומפרש ירך וכתף שהם נתחים טובים מלאים בשר: מבחר עצמים מלא. את הסיר מלא משאר מבחר האיברים (ולפי שהאיברים מנותחים לפי העצמות יקראו האיברים בשם עצמים):

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אסוף. הכנס כמו ואין איש מאסף אותם (שופטים י״ט:ט״ו):

   נתחיה. איבריה כמו ונתח אותו לנתחיו (ויקרא א׳:י״ב):

   ירך. הוא הרגל:

   כתף. הוא רוחב היד ממעל:

   עצמים. ר״ל איברים:

   רש"י

   אסוף נתחיה אליה. מיראת המצור אספו לתוכה כל ראשיה ושריה:

   כל נתח טוב. כל גבר גיבר אימתן וגבר עביד קרב כן ת"י:

   מלבי"ם

   אסף נתחיה ושיאסוף הנתחים שיהיו בתוך הסיר והמים שלא יצאו חלקים מהם למעלה מן הסיר וישרפו מן האש, היינו שכולם יהיו תוך החומה ולא יצאו משם, ובאר כי יאסוף כל נתח טוב שהם השרים והחכמים, וימלא גם מבחר עצמים שהם אנשי החיל:

5. (ה)מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ

   מצודת דוד:מבחר הצאן לקוח. ר״ל הבשר שתשים בסיר יהיה ממבחר הצאן מהשמנים והנבחרים שבצאן: וגם דור. שים תחת הסיר מדורת העצמים שבמקום עצים יבער עצמים: רתח רתחיה. ר״ל כ״כ תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שגם העצמים יתבשלו בה עם שהם קשים להתבשל ור״ל בעת יתחיל המצור יתאספו בה כל בני הערים שנחרבו וגם שרי העם והמושלים ואמר לעשות מדורה מעצמים לרמז על עצמות והחללים הנהרגים חנם בקרבה ע״י המלך והשרים שהם מבעירים האש ומביאים הפורעניות וצרות המצור ואמר רתח וכו׳ לרמז שכ״כ יקשה צרות המצור עד שגם הגבורים החזקים כעצמים יכלו ויפלו בה בחרב וברעב ובדבר:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   דור. מל׳ מדורה והבערה כמו מדורות אש (ישעיה ל):

   רתח רתחיה. ענין הבשול בחוזק שמעלה כעין אבעבועות וכן ירתיח כסיר מצולה (איוב מ״א:כ״ג):

   רש"י

   מבחר הצאן לקוח. קח אתה נבוכדנצר את מבחר חייליך סביבותיה כן ת"י ואינו מיושב על ענין הסיר וכן צריך לפותרו מבחר ישראל יבאו ויכנסו בתוכה:

   וגם דור העצמים תחתיה. סדר וערך העצמים תחת שאר האיברים כלומר ילחמו הגבורים בשביל החלשים ויסמכו אלו עליהן, דור לשון עריכה וכן יצנפך צנפה כדור (ישעיהו כ״ב:י״ח) שורות היקף גייסות וכן שורה תרגום דרא מנחם פירש כמו אני אגדיל המדורה:

   רתח רתחיה. ואחר שיהו כולם לתוכה יקרבו כלי המצור והמלחמה אל העיר:

   מלבי"ם

   מבחר הצאן שיקח הבשר מן הצאן המובחרים שיהיה בשר שמן, בלתי מקבל החירוך כבשר כחוש, וגם משיב ואומר כל זה לא יועיל שהגם שלקחו מבחר עצמים אל תוך הסיר, הלא גם דור עצמים תחתיה, הלא לקחו הרבה מן העצמים ועשו מהם מדורה והיסק תחת הסיר, עד שהעצמים שתחת הסיר רתח רתחיה היינו שהם הרתיחו את הסיר יותר מן הראוי עד שבשלו עצמיה אשר בתוכה שהעצמים שתחת הסיר שנעשה מהם מדורה בשלו את העצמים שבתוך הסיר, שזה סימן שהמוקד הוא יותר מדאי כי העצמות אין מתבשלות וכשנתבשלו העצמות הקשות, כבר נתקלקל הבשר ע"י רוב הבישול:

6. (ו)לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל

   מצודת דוד:לכן. ר״ל הואיל ונאמר לי במשל לכן אפרש הדבר כה אמר ה׳ וגו׳: אוי וגו׳. אוי לך ירושלים אשר נשפך בך דמי נקיים: סיר. אתה הסיר אשר נשאר בה זוהמתה ולא יצאה ממנה זוהמתה כי לא העבירו ממנה כדרך שמעבירים זוהמת הסיר ר״ל עדיין טומאת העון אצלך ולא עשית תשובה שתלך לה העון: לנתחיה לנתחיה הוציאה. ר״ל כמו שאין דרך לשפוך מסיר כזאת כל הנתחים בבת אחת כי ישפך עמהם גם הזוהמה הנשארת בשולי הסיר אולם יוציאם נתחים נתחים מה שפוגע ראשון נוטל תחלה מבלי הפלת גורל לדעת מי ראשון כו׳ כן לא גלו אנשי ירושלים בבת אחת כי מהם גלו עם יהויקים ומהם עם יהויכין ומהם עם צדקיהו ולא גלו על פי גורל כי אם מי שבא בידו ראשון גלה תחלה וכאומר לא היה בן בעבור שאלו פשעו יותר מאלו והגורל נפל על אלו שפשעו ביותר כי באמת דרך אחד להם:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   חלאתה. ענין זוהמא ודומה לו במקראות שלאחריו:

   רש"י

   חלאתה. זוהמתה שמוציאין מעל פיה על ידי הרתחתה שקורין אשקומ"א בלע"ז כלומר לא יצאו ממנה רשעים שבה:

   לנתחיה לנתחיה. גלות אחר גלות היוצא ונפל אל הכשדים איש איש לבדו:

   לא נפל עליה גורל. לא כשאר קדירות שמוציאין נתחיהן יחד לתתה לפני כל אחד ואחד חלקו וגורלו ויונתן תרגם מדלא יתעביד בה תיובא לא נפל עליה גורלו של מקום:

   מלבי"ם

   לכן כה אמר ה', סיר אשר חלאתה בה, שמלאה חלאה ורק חלאתה לא יצאה ממנה, רק החלאה לבדה תשאר, אבל הנתחים הטובים לא ישארו הוציאה לנתחיה לנתחיה נתח אחר נתח, שהטובים יהרגו רבים מהם ורבים יצאו ונפלו אל הכשדים, לא נפל עליה גורל פי' המפ' שאינו דומה כסיר שנתבשל שמוציאים כל הבשר ומחלקים הנתחים ע"פ גורל לאיש חלקו, רק הוציאו ע"פ המקרה אחד אחד, ויל"פ שאמר בתמיה וכי לא נפל הגורל של נ"נ עליו ולא על רבת בני עמון שהוא הגורל שהגריל לאן ילך שהיו תוצאותיו מאת ה' להחריבה:

7. (ז)כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל־צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר

   מצודת דוד:כי דמה. דם הנקי הנשפך שהיה בתוכה הנה שמה אותו על יבשות הסלע להיות מתקיים לא שפכה אותו על עפר הארץ להיות נבלע ונכסה בעפר הארץ ר״ל שפכו דם בגלוי ובפרסום ולא חששו לעשות בסתר לבל יוודע:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   צחיח. ענין יובש כמו שכנו צחיחה (תהלים סח):

   רש"י

   צחיח. שעיעות:

   לא שפכתהו על הארץ וגו'. ת"י בזידו ובדרע מרומם שפכתיה לא שפכתיה בשלו למיעבד עלוהי תיובא, ורבותינו פירשוהו בדמו של זכריה בן יהוידע לא נהגו בו לא כדם הצבי ולא כדם האיל:

   מלבי"ם

   כי דמה מפרש מ"ש גם דור העצמים תחתיה שהוא הדם שהיה בתוכה ששפכו דם בפרהסיא, ושמחו על צחיח סלע שיהיה לנגד עיניהם תמיד, ר"ל שלא עשו תשובה על מעשיהם לכסות על פשעיהם:

8. (ח)לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת

   מצודת דוד:להעלות חמה. לכן בכדי להעלות חמתי ולנקום בהם נקם קיימתי את הדם הנשפך בה להיות מתקיים כאלו הוא על יבשות הסלע לבל יהיה נכסה מעיני ר״ל כמו שהם עשו בגלוי כן השארתי את הדם מגולה להיות זכור לפני להעלות חמתי לנקום בהם נקמת הדם ואחז במשל מבן אדם המשאיר דבר מגולה למען יזכור בו:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   להעלות חמה. לפני צויתי לאותו דם שלא יבלע בקרקע כדי שיזכר לנקום נקמתו:

   מלבי"ם

   ולכן כדי להעלות חמה נתתי גם אני את דמה על צחיח סלע וזה היו העצמים שהיו תחת הסיר שהגדילו המדורה:

9. (ט)לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה

   מצודת דוד:לכן. הואיל והדם הנקי זכור לפני לכן כה אמר ה׳ אוי לך עיר הדמים: גם אני. כמו שהם הגדילו רשע כן גם אני אגדיל המדורה שתחת הסיר:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   המדורה. הסק גדולה פואיא"ה בלע"ז:

   מלבי"ם

   לכן כה אמר ה' שעי"ז גם אני אגדיל המדורה שחוץ מן האש שבחוץ אגדיל אני המדורה תחת הסיר שהוא החרב והרעב והדבר שאכלו בתוך ירושלים, כמ"ש (בירמיהו כ״א:ד׳) הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם וכו' ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת:

10. (י)הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ

    מצודת דוד:הרבה העצים. ר״ל אמור בנבואה שאני ארבה העצים ואדליק האש למען התם את הבשר לכלותה: והרקח. אשים בה מרקחת הבשמים כי כן הדרך להשים הבשמים בתבשיל לאחר שנצטמק הרבה: והעצמות. גם העצמות יתייבשו מאד מחום האש:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    התם. ענין השלמה וכליון כמו עד תומי אותה בידו (ירמיהו כ״ז:ח׳):

    והרקח המרקחה. כן נקרא תערובות הבשמים וכן רוקח מרקחת (שמות ל):

    יחרו. ענין יובש מחום האש כמו ותוכו נחר (לעיל טו):

    רש"י

    הרבה העצים הדלק האש. להרבות העצים ולהדליק האש:

    התם הבשר והרקח המרקחה. כשהבשר חם מעל העצמות והוא מצטמק ומעורב ברוטב ומגיס בכף דומה למרקחת פטום סממנין שמערבין אותה יפה יפה ומתוך צימוק הבשר עשנה נהפך לתוכה שקורין אאורש"יר בלע"ז וזהו שאמר והעצמות יחרו יבשו ויעשנו לשון חרה מני חורב (איוב כ"ט) וכן למען תחם וחרה נחשתה כדרך קדירה שתמו מימיה ברתיחתה מתחממת ונשרפין חרסיה והתבשיל מתקלקל:

    מלבי"ם

    הרבה העצים אני אשתדל להרבות העצים ולהדליק האש בפנים עד שיתום הבשר כי יתבשל עד שיאבד צורת בשר ויהיה כמרקחה ודבר דק הנרקח בחום האש עד שגם העצמות יחרו ע"י שיכלו המים ישרף הכל וגם העצמות יחרו מן האש שישלוט בתוך הסיר:

11. (יא)וְהַעֲמִידֶהָ עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ

    מצודת דוד:והעמידה. אעמיד את הסיר על הגחלים שמתחת לה כשהיא רקה מן התבשיל ההושם בה כי הכל נשרף מחום האש הרב: למען תחם. למען תתחמם הסיר ותתייבש שוליה להיות נשרף מחום האש: ונתכה בתוכה טומאתה. הזוהמא הטמאה והמאוסה המתדבק בסיר תהיה נמסת בתוך הסיר ואז תתום ותכלה זוהמתה כי תשרף גם היא אחר שתהיה נמסת בה ר״ל אגדיל החמה עד אשר יתמו אנשי העיר ואף הגבורים יכלו עמהם ואז תשאר העיר רקנית מיושביה ותשאר שממה ובזה ימורק עון עמה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    רקה. ריקנית:

    תחם. תתחמם:

    וחרה. ענין יובש:

    נחושתה. עניינו תחתית הדבר ושוליו כמו השפך נחושתך (לעיל טז):

    ונתכה. מל׳ התכה והמסה כמו והתכתי אתכם (לעיל כב):

    טומאתה. ר״ל המיאוס:

    תתום. ענין כליון:

    רש"י

    תתום חלאתה. תכלה זוהמתה ותבלע בנחשתה סיר של נחשת היא:

    מלבי"ם

    והעמידה עד שאחר שתהיה רקה מבשר וממים (ר"ל שימותו כל בעלי המלחמה) אז תעמוד הסיר על הגחלים שתחתיה שהם מן דור העצמים שתחתיה למען תחם וחרה נחשתה שהוא משל על הבקעת החומה, ואז ונתכה בתוכה טמאתה ר"ל שאז יקבלו עונש על עונותיהם ויטהרו מפשעיהם וגם תתם חלאתה ר"ל שהרשעים ימותו:

12. (יב)תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ

    מצודת דוד:תאונים הלאת. נתייגעת בעשות הרבה עלילות ושקרים ולא תצא ממנה מרבית הזוהמא ר״ל איננה עושה תשובה על מרבית עוונה ולכן לא תצא ממנה הזוהמא כ״א ע״י האש שהוא ישרוף אותם ר״ל לא תלך ממנה עוונה כ״א ע״י מירוק אש הפורעניות:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תאונים. ענין עלילה ושקר כמו כי תואנה הוא מבקש (שופטים י״ד:ד׳):

    הלאת. ענין יגיעה כמו מה הלאתיך (מיכה ו):

    רבת. מלשון רבוי:

    רש"י

    תאונים הלאת. בתואנה ותרמית הלאת את העניים לכן לא יצאו ממנה רשעי' שבתוכה אלא באש פורענותה יכלו:

    מלבי"ם

    תאנים חלאת באוני ובאבל חלאת לסיר להתיך החלאה והטומאה, כי לא תצא ממנה חלאתה, מפני שרבת חלאתה מאד, עד שגם באש נמצא חלאתה ואין האש שולט בו, ר"ל הרשעים רבים ולא כלו לגמרי:

13. (יג)בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ

    מצודת דוד:בטומאתך זמה. עדיין את בטומאתך שהיא הזמה שעשית: יען טהרתיך. בעבור שאני הייתי מחזר לטהר אותך כי שלחתי הנביאים להחזירך למוטב ועכ״ז לא טהרת מטומאתך ולא שבת אלי א״כ בודאי לא תטהרי עוד עד אשר אניח את חמתי בך לפרוע ממך ובזה תהיה מוטהר וממורק מן העון:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    בטומאתך. בטומאה של זמה תכלה:

    יען טיהרתיך. להוכיח ע"פ הנביאים ולא טהרת וגו':

    מלבי"ם

    וכן בטמאתך זמה בהטומאה שלך נמצא זמה, שהיא עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות שזה לא יוסר גם ע"י האש (וכבר בארנו למעלה (סי' ט"ז מ"ג) שתקנת הזמה הוא באש, כמ"ש בחמותו זמה הוא באש ישרפו אותו ואתהן) וא"כ יען טהרתיך ולא טהרת, ידעתי כי לא תטהרי עוד עד הניחי חמתי בך להענישך עוד בשבי וגלות ופזור:

14. (יד)אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא־אֶפְרַע וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה

    מצודת דוד:אני ה׳ דברתי. זה ימים רבים דברתי שיבוא הפורעניות והנה כבר באה וכבר עשיתי כי כבר סמך מלך בבל על ירושלים: לא אפרע. לא אבטל דברי ולא אחוס עליכם ולא אנחם לחשוב מחשבה אחרת לטובה: כדרכיך. כפי דרכיך ומעשיך ישפטו אותך הכשדים כי הם יהיו שלוחי המקום לעשות המשפט:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אפרע. ענין בטול והשבתה כמו ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה):

    אחוס. מל׳ חס וחמלה:

    אנחם. ענין הפוך מחשבה:

    וכעלילותיך. כמעשיך:

    רש"י

    לא אפרע. לא אבטל גזירתי:

    ולא אנחם. לשוב ממחשבתי הרעה אשר דברתי לעשות לך:

    מלבי"ם

    אני ה' דברתי, א. שאני הוא שגזרתי את הגזרה, ב. שבאה, ג. ועשיתי שכבר נעשה מעשה, ונגד מ"ש אני דברתי אמר לא אפרע שלא יבטל את הגזרה, ונגד מ"ש שבאה אמר ולא אחוס שהחסה תהיה מפני שיש לו צורך בדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, כי אין בכם שום צורך, ונגד ועשיתי אמר ולא אנחם לא יהיה לי חרטה על המעשה, כי כדרכיך וכעלילותיך שפטוך, שהיה העונש כפי החטא:

15. (טו)וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ויהי אחר שהודיע לו ממצור ירושלים הודיע לו מחורבן בהמ"ק (ובאו פה ג"כ ג' נבואות, מכוונות נגד ג' נבואות שאמר בסי' כ"א), שים פניך דרך תימנה שהיה על ירושלים שהיא הנבואה של שפות הסיר, שע"ז אמר שם לא נפל עליה גורל, ונגד הנבא אל אדמת ישראל היה הנבואה של סי' כ"ג, ונגד הטף אל מקדשים באה הנבואה הזאת, ותחלה התחיל שם לדבר במשל והנביא אמר כי יאמרו ממשל משלים הוא ונבא בלא משל, ושוב חזר לאמר המשלים על כאו"א:

16. (טז)בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ

    מצודת דוד:את מחמד עיניך. אמר זה על אשתו שהיה הנביא אוהב אותה מאד: במגפה. ר״ל במיתה פתאומית כדרך המגפה: ולא תספוד. לא תעשה הספד עליה כדרך שעושים למתים: ולא תבוא דמעתך. לא תבוא על לחייך דמעת הבכי וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מחמד. מל׳ חמדה ואהוב:

    רש"י

    מחמד עיניך. אשתך כמו שהענין מוכיח בסופו:

    מלבי"ם

    הנני לקח הודיעו שאשתו תמות במגפה, וצוהו שלא יספד, ואף לא יבכה, ואף שלא יבואו דמעותיו כלל:

17. (יז)הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל

    מצודת דוד:האנק דום. מהאנק דום ר״ל שתוק מן האנחה ולא תאנח: מתים אבל. הוא הפוך אבל מתים ר״ל מנהג האבל שעושים על המתים לא תעשה: פארך. התקן עליך מגבעות הראש שהוא לפאר ולהדר וכן נאמר פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח) ודרך האבל היה להסיר המגבעות ההיא, ורז״ל אמרו שעל התפילין יאמר שהאבל אסור בהן: ונעליך. לא כדרך האבל שחולץ המנעל: ולא תעטה. לא כדרך האבל שמעטף ראשו עד שער השפתים: ולחם אנשים. לא כדרך האבל שמברין אותו סעודה הראשונה משל אחרים:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    האנק. ענין אנחה כמו אנקת אסיר (תהלים קב):

    דום. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י):

    חבוש. כן יקרא התקון בראש והקשירה וכן וחבשת להם מגבעות (שמות כה):

    תעטה. ענין עטיפה כמו ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה):

    שפם. הוא שער השפתים:

    רש"י

    האנק. התמקמק בשתיקה שוא"ש דמוני"ץ בלע"ז:

    פארך. תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים:

    מלבי"ם

    האנק דם האנקה תהיה בדממה שלא ישמע אדם, מתים אבל ר"ל אבל של מתים, לא תעשה וצוהו שילך עם מגבעת הראש ולא יעטוף כדרך האבלים, וכן שיניח התפילין הנקראים פאר, וכן שלא יחלוץ מנעלים, ולא יעטה על שפם ולא יאכל סעודת הבראה בענין שלא ינהג שום אבילות:

18. (יח)וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי

    מצודת דוד:ואדבר. את דברי הנבואה ההיא: ואעש בבוקר. בבוקר השני עשיתי כאשר צויתי מפי ה׳ שלא לנהוג מנהג אבלות:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    כאשר צויתי. שלא לנהוג אבילות:

    מלבי"ם

    ואדבר יחזקאל אמר זה אל העם בבקר ובערב מתה אשתו, ובבקר בעת הקבורה והתחלת האבילות עשה כציוי ה', ומה שדבר תחלה היה כדי לאמת נבואתו שידעו שידע מיתת אשתו תחלה, וגם היה למשל שכן היה עם הפליט כמו שית':

19. (יט)וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה

    מצודת דוד:הלא תגיד. הלא מהראוי שתגיד לנו מה הדברים האלה מרמזים עלינו אשר אתה עושה:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    מה אלה לנו. מה הרמזים הללו עלינו:

    מלבי"ם

    ויאמרו מה אלה לנו כי אתה עשה בודאי אינך עושה כזאת רק להראות איזה אותו ונבואה לנו ומה יורו אלה הדברים לנו:

20. (כ)וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר־יְהוָה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר

21. (כא)אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ

    מצודת דוד:הנני מחלל. למסור ביד האויב את מקדשי שהוא גאון עוזכם ומחמד עיניכם ומחמל נפשכם ר״ל אהוב לכם ותחמולו עליו: אשר עזבתם. כשיצאתם בגולה עזבתם בירושלים:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    גאון. ענין רוממות:

    עוזכם. ענין חוזק:

    ומחמל. מל׳ חמלה ורחמנות:

    רש"י

    אשר עזבתם. בירושלים כשיצאתם בגולה:

    מלבי"ם

    הנני מחלל את מקדשי שזה הנמשל של מיתת אשת יחזקאל, וכי כן התדבקה השכינה במקדש באהבה כאהבת איש לאשתו:

22. (כב)וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ

    מצודת דוד:ועשיתם כאשר עשיתי וגו׳. וחוזר ומפרש על שפם וכו׳ וזהו לפי שאין לנהוג מנהג אבלים אלא במקום שיש מנחמים אבל אז יהיו כולם אבלים וא״כ מי ינחם את מי:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ועשיתם כאשר עשיתי. לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם שאין בכם אחד שלא יהיה אבל ואין אבילות אלא במקום מנחמים, ד"א שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם:

    שפם. גרינו"ן בלע"ז:

    מלבי"ם

    ועשיתם כאשר עשיתי וכו' שלא תספידו אם מיראת הכשדים, אם מצד שמי יספיד ומי ינחם אחר שכולם אבלים, שזה משל המגפה:

23. (כג)וּפְאֵרֵכֶם עַל־רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־אָחִיו

    מצודת דוד:ונמקותם. תהיו נמסים בצרות בגמול עונותיכם ומכאב לב תהמו איש עם אחיו ר״ל כולכם זה כזה:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    ונמקותם. מל׳ המקה והמסה:

    ונהמתם. מל׳ המיי׳:

    רש"י

    ונמקותם. אישרויי"ץ דמוני"ץ בלע"ז:

24. (כד)וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה

    מצודת דוד:והיה יחזקאל. כאומר ולכן עשיתי כזאת למען אהיה לכם למופת שתעשו כמו שעשיתי אני שלא נהגתי מנהג אבלים: בבואה. בעת בא הפורעניות אז תעשו כמוני: כי אני אד׳. הנאמן ליפרע גמול:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    למופת. לאות וסימן:

    רש"י

    בבואה. באה הרעה הזאת:

25. (כה)וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם

    מצודת דוד:ביום קחתי. בעת אקח מהם בה״מ שהוא מעוזם וחזקם ושמחת תפארתם אשר בו יתפארו: את מחמד. מוסב על ביום קחתי לומר בעת אקח את מחמד עיניהם ואת מה שנפשם מתנשא ומתפאר בהם וחוזר ומפרש לומר שהם בניהם ובנותיהם:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    משא. מל׳ נשיאה והרמה:

    רש"י

    משא נפשם. שנפשם מתנשאה בהם:

    מלבי"ם

    (כה-כו) ואתה בן אדם באר לו הנמשל מה שאמר זה אל העם בבקר לפני מות אשתו, כי כן יהיה גם בבשורת המקדש, שבעת בא הפליט יד ה' היתה אליו בערב לפני בא הפליט והוא הודיע י"ב שעות קודם, כמ"ש ויפתח את פי כמ"ש לקמן (סי' ל"ג), וז"ש ביום ההוא אשר יבוא הפליט אליך להשמיע הבשורה באזניך:

26. (כו)בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם

    מצודת דוד:ביום ההוא. בעת ההיא יבוא אליך הפליט מן המלחמה להשמיע אל האזנים דבר החורבן:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    הפליט. הנמלט מהמלחמה כמו ויבא הפליט ויגד לאברם (בראשית י״ד:י״ג):

    רש"י

    ביום ההוא. א"א לבא הפליט ביום החורבן וכן פתרונו ביום ההוא שיבא הפליט אליך להשמיע אזנך ביום ההוא יפתח פיך:

    להשמעות אזנים. לבשר בשורה שהוכתה העיר:

27. (כז)בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה

    מצודת דוד:את הפליט. עם ביאת הפליט יפתח פיך ולתוספות ביאור אמר ותדבר ולא תאלם עוד כי עד העת ההיא היה כאיש אלם לבל יוכיחם מלבו כי לא שמעו אליו וכמ״ש ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח (לעיל ג) לכן אמר בבוא הפליט ויראו שאמת דברת אז יהיה לך פתחון פה להוכיחם מלבך כי מאז ישמעו לך: והיית להם למופת. ר״ל אז יאמינו בדבריך כדרך שמאמינים במופת: וידעו כי אני ה׳. ואז ידעו שאני ה׳ הנאמן במאמרו ומקיים דברו:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תאלם. מלשון אלם:

    רש"י

    את הפליט. עם הפליט:

    ותדבר ולא תאלם. לפי שאמרתי לך ונאלמת ולא תהיה להם וגו' מעתה יראו שדבריך אמת ולא תאלם עוד מהתנבאות להם:

    מלבי"ם

    ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ר"ל אז יפתח פיך י"ב שעות קודם, ותגד ויהיה למופת ומאז תדבר ולא תאלם עוד וכן הגדת מיתת האשה שמרמזת על חורבן המקדש י"ב שעות קודם: