שמואל א פרק כ״ה

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ורלב"ג.

1. (א)וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר פָּארָן

   מצודת דוד:בביתו ברמה. בהבית שהיה לו ברמה: וירד וכו׳. אולי דרך מדבר עין גדי היו האנשים הולכים ושבים לספוד את שמואל, ופחד פן ימצאוהו מי מאנשי שאול, ולזה הלך משם למדבר פארן, ולכך סמכו למיתת שמואל:

   עוד פירושים על פסוק א: רלב"ג

   רלב"ג

   בביתו ברמה. ר"ל במקום שהיה שם ביתו כאמרו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:

2. (ב)וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל

   מצודת דוד:ומעשהו. מקנהו, וכמו כן יקראו מלאכה, וכמו שכתבו (בראשית לג יד): לרגל המלאכה, על שם שהעוסק במקנה, כל מלאכתו ומעשהו בהם, וכן (ירמיהו מח ז): יען בטחך במעשיך: גדול מאד. בעושר רב: בגזוז. בעת גזזו צאנו, היה בכרמל:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   במעון, בכרמל. מנחלת יהודה היו, כמו שכתוב (יהושע טו נה): מעון כרמל וזיף:

   רש"י

   ואיש במעון. שם העיר:

   ומעשהו. מקנהו וקנינו:

   גדול. עשיר:

   ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ויהי יום אחד בהגיע עת גזוז צאנו בכרמל, ודרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן:

   רלב"ג

   ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר במעון להורות שלא היה יושב בעיר והיה לו מעון אצל מעשהו שהיה בכרמל ר"ל כי בכרמל היו שדותיו וגניו וכרמיו ולרוב עשרו שם מעונו שם או רצה באמרו במעון שהיה יושב במקום נכבד והיה מעשהו רחוק ממנו כי היה מעשהו בכרמל וזה הפירוש השני הוא הנכון אצלנו:

   והאיש גדול מאד. ר"ל שהיה עשרו רב:

   ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ר"ל שבעת גזיזת צאנו היה בכרמל:

3. (ג)וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי

   מצודת דוד:טובת שכל. בעלת שכל טוב: קשה ורע מעללים. אמיץ לב ופועל רע: כלבי. מבני כלב בן יפונה, והיה קרוב לדוד:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, רלב"ג

   רש"י

   והוא כלבי. מבית כלב:

   רלב"ג

   והוא כלבי. ר"ל שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים ששונאים בני מינם וינבחו להם בבאם אצלם ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע"פ שלא יגרע ממאכל' דבר וזה ממה שיורה כי רוע נבל היה בענין הכילות:

4. (ד)וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי־גֹזֵז נָבָל אֶת־צֹאנוֹ

5. (ה)וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל־נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם־לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם

   עוד פירושים על פסוק ה: רלב"ג

   רלב"ג

   עלו כרמלה. אמר זה לפי ששם נעתק נבל בעת הגזיזה:

6. (ו)וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם

   מצודת דוד:כה לחי. רצה לומר: כן יהיה לזמן חייך, ואתה תהיה בשלום וגם ביתך וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, רלב"ג

   רש"י

   כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, גוזז (כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, מזל חי וקים). (ל"א כה לחי. אמרו על טבחו ונסכו שתראו, כן ראוי לאיש חי, לאיש זריז וחשוב, כמו (שמואל-ב כג כ) בן איש חי רב פעלים, חי ומזורז, בעל מעשים, ע"כ):

   לחי. טוב וקיים:

   ואתה שלום וגו'. כן תהיה לאורך ימים:

   רלב"ג

   כה לחי. הרצון בו שכן יהיה לו מהטוב במועד הזה בשנה האחרת וקרא חי העתה העומד כמו שבארנו בדברי התורה על אמרו שוב אשוב אליך כעת חיה:

7. (ז)וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל

   מצודת דוד:עתה וכו׳. רצה לומר: עתה אודיע לך, שרועיך אשר היו עמנו, לא הכלמנו אותם בדברי ריב ומצה, אף לא נחסר להם מאומה, כי לא שלחנו יד בכל אשר להם:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   נפקד. נחסר:

   מאומה. כלל לא:

   רש"י

   לא הכלמנום. אם נצרכו לנו לשום דבר, לא השיבונום ריקם:

   ולא נפקד להם. מצאנום כי שומרים היינו להם:

   רלב"ג

   לא הכלמנום. ר"ל שלא הלעגנו עליהם ולא אמרנו להם דבר לביישם גם לא עשינו דבר ישיגם הבושה בו בעבורנו וזה המאמר היה להורות שלא עשקו דבר מהמקנ' ישיגם הבושת בעבורו כשלא ימצא נבל חשבונו:

   ולא נפקד להם מאומה. ר"ל שלא די שלא השיגם נזק מצדנו אבל שמרנו אותם שלא השיגם נזק מזולתנו ולזה אמרו נערי נבל חומה היו עלינו גם לילה גם יומם:

8. (ח)שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי־עַל־יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד

   מצודת דוד:ויגידו לך. שאמת הדבר: וימצאו הנערים. על עצמם אמרו, בעבור דוד, שימצאו חן לקבלם בסבר פנים יפות: כי על יום טוב. דרכם היה לעשות יום טוב ומשתה ושמחה בעת גזיזת הצאן, וכן נאמר באבשלום (שמואל ב יג כג): ויהי גוזזים וכו׳ ויקרא וכו׳. וצוה דוד לאמר לו: הלא על יום טוב באנו, ומהראוי לקבל אז את כל הבא בסבר פנים יפות: תנה נא. עתה תנה את אשר תמצא ידך, אם מעט ואם הרבה: לעבדיך. על עצמם אמרו:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   בנו. כמו באנו, ותחסר האל״ף:

   רש"י

   וימצאו הנערים. שלי, חן בעיניך, בטובה שיגידו לך עבדיך מהם עליהם:

   כי על יום טוב באנו. על סמך משתה ויום טוב שיש לך, באנו עתה לשאול דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב:

9. (ט)וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל־נָבָל כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ

   מצודת דוד:וינוחו. שבתו ונחו מדבריהם, ולא דברו עוד מאומה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   וינוחו. מלשון מנוחה, רוצה לומר נחו מדבריהם:

   רש"י

   וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו ויונתן תרגם: ופסקו, כלומר פסקו מלדבר עוד, עד שישמעו תשובתו:

   רלב"ג

   וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. הרצון בזה אצלי כי להתפרסם רוע תכונת נבל לא דברו אליו אלו הדברים תכף בואם אבל נחו והמתינו העת הראוי לדבר לו מזה ואז דברו אליו ככל הדברים האלה שסדר דוד בפיהם שהיה בהם מפיוס הלב הרבה ועם כל זה היתה תשובת נבל בזה האופן מן הקושי שנזכר בזה המקום:

10. (י)וַיַּעַן נָבָל אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו

    מצודת דוד:מי דוד. רצה לומר: וכי חשוב הוא כל כך ליתן לו מתן: היום רבו. בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    המתפרצים. ענין התחזקות, כמו (בראשית לח כט): מה פרצת עליך פרץ:

    רש"י

    מי דוד. מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא:

11. (יא)וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה

    מצודת דוד:ולקחתי וכו׳. ועל מה ששאלו לעצמם, אמר: וכי אתן לאנשים אשר לא ידעתי איה המקום אשר מזה המה, ואם כן כל שכן הוא שלא אתן לכם מאומה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון

    מצודת ציון

    טבחתי. זבחתי:

    לגוזזי. להאנשים הגוזזים צאני:

12. (יב)וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי־דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

13. (יג)וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם־דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל־הַכֵּלִים

    מצודת דוד:על הכלים. אצל הכלים לשמרם:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י

    רש"י

    ויחגור גם דוד את חרבו. מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (סנהדרין לו א):

    על הכלים. לשמור אהליהם וכליהם:

14. (יד)וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם

    מצודת דוד:ויעט בהם. בגערה הפריחם ללכת לדרכם:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    ויעט. ענין הפרחה, כמו (לעיל טו יט): ותעט אל השלל:

    רש"י

    אחד מהנערים. שלה:

    ויעט בהם. (תרגום:) אפרחינון במלין (ילקוט שמעוני רמז קל"ד, ופירושו הכריחם בדבריו הרעים), לשון עיט (בראשית טו יא):

    רלב"ג

    ויעט בהם. ר"ל שלא די שלא ענה אותם מענה טוב אבל נהג בהם מנהג העיט והוא העוף הדורס שמתנהג באכזריות:

15. (טו)וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה

    מצודת דוד:והאנשים. אנשי דוד היו טובים לנו מאד: ולא הכלמנו. לא היינו נכלמים על ידיהם, ולא חסרנו מאומה וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    הכלמנו. מלשון כלימה:

    פקדנו. ענין חסרון:

    רש"י

    ולא הכלמנו. לא נכלמנו:

16. (טז)חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַּם־יוֹמָם כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן

    מצודת דוד:חומה. עוד היו שומרים אותנו מאחרים, כחומה הזו:

17. (יז)וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו

    מצודת דוד:מה תעשי. לתקן הדבר ולפייס את דוד: כי כלתה הרעה. נגמרה הרעה לבוא אליו: והוא. ונבל עצמו, הוא בן בליעל מלדבר אליו ולהוכיחו על פניו, כי יגער בי:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    בן בליעל. איש רשע, בלי עול מקום:

    רש"י

    כי כלתה הרעה. מאת דוד אליו:

    והוא בן בליעל מדבר אליו. ואדונינו בן בליעל, מהיות דובר אליו מה שאני אומר אליך, כי יקצוף עלינו:

    רלב"ג

    והוא בן בליעל מדבר אליו. הנה בליעל נאמר בשתוף על הרשע ועל הכילי ומזה הענין הב' הוא בזה המקום וממנו אמרו האמר למלך בליעל רשע אל נדיבים (איוב ל״ד:י״ח):

18. (יח)וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי־יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל־הַחֲמֹרִים

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    נבלי. נאדות:

    עשויות. מתוקנות ומבושלות, כמו (בראשית יח ז): וימהר לעשות אותו:

    קלי. קמח משבלים צלויות, כמו (ויקרא כג יד): ולחם וקלי:

    ומאה צמוקים. מאה אשכלות ענבים יבשים, וכן (דברי הימים א יב מא): דבלים וצמוקים:

    ומאתים דבלים. מאתים ככר, והם תאנים מקובצות דרוסות יחד, עד שנעשים גוף אחד, כעין ככר לחם:

    רש"י

    עשויות. תרגם יונתן: תכברא, ממולאות בשר דק וביצים, פשטי"ץ בלע"ז כמו ששנינו בפסחים (עד א, עיין שם היטב ברש"י ד"ה רבי ישמעאל קורהו וכו', ומצוה ליישב): ונותן את הכרעים ובני מעיו לתוכו, רבי טרפון קורהו תכברא, מה שבתוכו לברו, כרבי עקיבא דאמר תולין חוצה לו, כך היא שנויה בתוספתא, רבי קלונימוס זצ"ל מן רומי פרשה לנו כן:

    צמוקים. ענבים יבשים:

    דבלים. עגולי דבלה, תאנים דרוסות וכבושות בכלי:

19. (יט)וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה

    מצודת דוד:לנעריה. מוליכי המנחה:

    עוד פירושים על פסוק יט: רלב"ג

    רלב"ג

    עברו לפני. אמרה זה לכפר פני דוד במנחה הגדולה הזאת:

20. (כ)וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל־הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם

    מצודת דוד:בסתר ההר. בעמק שבין שני ההרים:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    ותפגוש. פגעה:

    רש"י

    יורדים לקראתה. גיא היה בין שני ההרים, היא יורדת מהר זה, והם יורדים מהר זה שכנגדו:

21. (כא)וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא־נִפְקַד מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה

    מצודת דוד:ודוד אמר. בעת שפגשה בו, אמר דוד לאנשיו: אך לחנם שמרתי וכו׳: רעה. במה שחרפו לומר מי דוד וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    לשקר. רוצה לומר על חנם:

    ולא נפקד. לא נחסר:

    רש"י

    ודוד אמר. בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל, אך לשקר שמרתי וגו':

22. (כב)כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר

    מצודת דוד:כה יעשה. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, כאלו אמר כהרעה הזאת יעשה לי המקום אם אשאיר וכו׳, ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר לאויבי דוד: משתין בקיר. כן יקרא הזכר, כי עושה קלוח למרחוק, ויוכל להשתין בקיר:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, רלב"ג

    רש"י

    משתין. יונתן תרגם: ידע מדע, משית קירות לבו. דבר אחר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר:

    רלב"ג

    משתין בקיר. והוא הזכר, ויש להפלא איך נסכם דוד להרוג נכל וביתו והוא לא הסכי' על הריגת שאול עם היותו רודפו, ואפשר שנאמר שכבר נתפרסם לכלם היות דוד נמשח למלך על ישראל ולפי שהיה נבל מבזה המלכות היה עונשו למות וכל הנסכמים לו בזה וכבר התבאר ממאמר אביגיל לדוד שזה הענין היה מפורסם אז לישראל:

23. (כג)וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת־דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ

    מצודת דוד:לאפי דוד. לפני דוד:

24. (כד)וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי־אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר־נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ

    מצודת דוד:בי אני וגו׳. כי דוד לא היה מכירה, ולזה אמרה מה ששמעתי אשר אדוני מדבר אל עבדיו בדבר מה שקרה לו, דע אדוני העון הזה הוא בי, רוצה לומר: בביתי נעשה הדבר: ותדבר. ולזה תדבר אמתך, לבקש ולהתחנן על הדבר:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, רלב"ג

    רש"י

    בי אני אדני העון. מתחלה אמרה כך, כדי שיטה אוזן לדבריה, ולסוף אמרה לו האמת, אני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:

    רלב"ג

    ותפול על רגליו. ר"ל אצל רגליו:

    בי אני אדני העון. הוא על דרך אמרו ולי אני עבדך והרצון בו בי אדני העון והפשע והודת זה תחלה כדי שיכנסו דבריה באזני דוד ותשקיט חמתו בזה המאמר כי בו מהפיוס מה שלא יעלם ואחר זה חלתה פניו שישמע את דבריה ובארה לו שלא חטאה בזה אך חטא בו נבל בעלה מצד רוע מנהגו ותכונתו כי נבל שמו ונבלה עמו:

25. (כה)אַל־נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת־לִבּוֹ אֶל־אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל־נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן־הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת־נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ

    מצודת דוד:אל איש. רוצה לומר: אל דברי חירופו: ונבלה עמו. מחזיק בנבלה, לדבר קשות וחירופים: לא ראיתי. בכדי לתקן הדבר ולפייסם:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון

    מצודת ציון

    ונבלה. ענין דברי גנאי וכעור, כמו (ישעיהו לב ו): נבל נבלה ידבר:

26. (כו)וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל־אֲדֹנִי רָעָה

    מצודת דוד:חי ה׳ וגו׳. נשבעה בה׳ ובנפשו, ואמרה: הנה רצון ה׳ למנעך מבוא בעון שפיכת דם, ושידך תושיע לך לריב ריבך, כי אם היה רצון המקום שידך תושיע לך לנקום נקמתך ולשפוך דם, לא היה הדבר נגלה אלי ללכת לפייסך, ואף המהירה והפגישה והשמיעה בדבריך לאנשיך, המה מה׳ בהשגחה: ועתה. הואיל וה׳ מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך ויומת בידי שמים, וכל אויביך יהיו כנבל, שיומתו בידי שמים, וכאשר אמר דוד בעצמו אל שאול (לעיל כד יב) ישפוט ה׳ וכו׳ וידי לא תהיה בך:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, רלב"ג

    רש"י

    אשר מנעך. ששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים:

    והושע ידך לך. מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש:

    יהיו כנבל איביך. נתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים:

    רלב"ג

    מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך. הנה נשבעה שכן היה הענין שהיא לא ראתה נערי דוד ואמרה עם שבועתה מה שיורה שהיא בלתי יראה שישחית דוד בעלה וביתה אך הוא מפורסם אצלה שכבר ימנע דוד מזה אחר הפיוס אשר פייסה אותו וזה כלו היה מטוב חכמתה ואמרה שהש"י מנעהו מבוא בדמים ר"ל מבוא בהריגת אנשים ומנעהו מהושיע ידו לו להנקם מאויביו העברים בכחו ובעוצם ידו:

27. (כז)וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר־הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי

    מצודת דוד:ועתה הברכה. התפייס נא בעבור הברכה הזאת וכו׳: ונתנה וכו׳. מפני הכבוד לא אמרה ונתנה לך, כי למעלתו למעט יחשב ואמרה ונתנה להנערים וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    הברכה. מתנה ומנחה, כמו (בראשית לג יא): קח נא את ברכתי:

    ברגלי אדני. רוצה לומר עם מהלכו ואחריו, כמו (שופטים ח ה): לעם אשר ברגלי:

    רש"י

    ונתנה לנערים. ותנתן לנערים המתהלכים וגו', 'נתנה' לשון עבר, ו'נתנה' לשון להבא:

28. (כח)שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי־מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא־תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ

    מצודת דוד:שא נא וכו׳. הקדימה לשאול מחילה אם תכשל בלשונה, , לדבר מה מול כבודו: כי עשה יעשה. זה ראשית אמריה תאמר, הן ידעתי שה׳ יעשה לאדוני בית נאמן ומתקיים, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו, לא כשאול שיוסר המלוכה מזרעו: כי מלחמות ה׳. כל מלחמתך המה מלחמות ה׳, לעשות נקמה בפלשתים, אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב, ולזה סרה משאול, ולא תוסר ממך:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    שא. ענין מחילה:

    נאמן. מתקיים, כמו (ישעיהו כב כג): יתד במקום נאמן:

    רש"י

    כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן. להיות מלך על ישראל, לפיכך, ורעה לא תמצא בך, לכך לא נאה לך לעשות שלא כדין, להוציא לעז על מלכותך:

29. (כט)וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע

    מצודת דוד:ויקם אדם. רוצה לומר: עם שקם שאול לרדפך וכו׳ ויכול היית להרגו במערה, עם כל זה לא שלחת בו יד, ורעה לא נמצא בך מימיך: והיתה נפש אדוני. ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים, אחר הפרדה מן הגוף: את ה׳. להיות חוזרת למקום אשר ממנה חוצבה: יקלענה. תהיה משוטטת נעה ונדה, כהאבן הקלוע בכף הקלע, ואמרה זאת להחניפו, ולבל ישפוך דמי ישראל כמו שאול:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    צרורה. ענין קשירה, כמו (בראשית מב לה): צרור כספו:

    יקלענה. ענינו השלכה בהכלי העשוי כעין מקל ובראשו כעין כף, ובו יניחו האבן הנזרק, ולזה קרוי כף הקלע:

    רש"י

    כף הקלע. חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן:

    רלב"ג

    ויקם אדם לרדפך. והוא רמז אל שאול:

    והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. הוא העולם הבא כי שם תתאחד הנפש במושכליה שהם צרור החיים ומצדם יהיה עם השם יתברך כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות ה':

    ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ר"ל שלא יהיה לה השארות וקיום והנה אמרה זאת להורות שכבר יחטא דוד אם ישחית' ותמנע ממנו ההצלח' הנפשיית שהיא ערך ההצלחה ואמרה עוד כי בהיותו נגיד על ישראל יהיה לו זה העון לפוקה ולמכשול לב אם ישחיתם ואולי היה זה סבה שתסור הממלכה ממנו כמו שקרה לשאול, ועם זה היה מטוב חכמתה שחלתה פני דוד שיזכרה כאשר יטיב ה' לו לגמול אותה חסד או אולי המאמר ממנה על צד הנבואה וראתה שעתיד נבל למות ותהיה היא אשת דוד:

30. (ל)וְהָיָה כִּי־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶת־הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל

    מצודת דוד:את הטובה וכו׳. וחוזרת ומפרשת וצוך לנגיד וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק ל: רש"י

    רש"י

    והיה כי יעשה ה' וגו'. ותמלוך:

31. (לא)וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ־דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ

    מצודת דוד:ולא תהיה זאת לך לפוקה. רוצה לומר: כשתמלוך, לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה, כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך, וכאלו אמרה הן עתה עוד היותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (והנה באמת בהבנת הדברים האלה, אליה וקוץ (בה), בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה: שא נא לפשע אמתך): והיטב ה׳ לאדוני. רוצה לומר: הן ידעתי כאשר ייטיב ה׳ לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    לפוקה. אף הוא ענין מכשול, כמו (נחום ב יא): ופיק ברכים:

    רש"י

    ולא תהיה וגו' לפוקה. לכשלון, כמו (נחום ב יא): לפיק ברכים, שאם היית עושה זאת, לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם לדורות הבאים על שפיכות דמים:

    ולהושיע אדני לו. שתנקום אתה את נקמתך:

32. (לב)וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי

33. (לג)וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי

    מצודת דוד:מבוא בדמים. מבוא בעון שפיכת דם, ובתשועת ידי לעצמי:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    טעמך. דבורך ועצתך, כמו (איוב יב כ): וטעם זקנים יקח:

    כליתני. מנעת אותי:

    רש"י

    כליתני. מנעת אותי, כמו (תהלים מ יב): לא תכלא רחמיך ; לא יכלה ממך (בראשית כג ז):

    והושע ידי לי. מוסב על מבוא בדמים, מ"ם של מבוא מחוברת על והושע, כמו מבוא בדמים ומהושע ידי לי:

34. (לד)וְאוּלָם חַי־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי כִּי אִם־נוֹתַר לְנָבָל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר

    מצודת דוד:חי ה׳. הריני נשבע חי ה׳ וכו׳ שמנע אותי מהרע לך, רצה לומר: לביתך ולכל אשר לך: כי אם נותר וכו׳. אז יחול עלי עונש שבועה:

    עוד פירושים על פסוק לד: מצודת ציון

    מצודת ציון

    ואולם. אבל באמת:

    לולי. אם לא:

35. (לה)וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ

    עוד פירושים על פסוק לה: מצודת ציון

    מצודת ציון

    ואשא פניך. ענין הדור פנים, למלאות השאלה:

36. (לו)וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל־נָבָל וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד וְלֹא־הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר

    עוד פירושים על פסוק לו: מצודת ציון

    מצודת ציון

    טוב עליו. רוצה לומר שמח:

37. (לז)וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד־לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן

    מצודת דוד:בצאת היין. רצה לומר: בעת סרה השכרות: וימת לבו. אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו: והוא היה לאבן. שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה:

    עוד פירושים על פסוק לז: רש"י, רלב"ג

    רש"י

    בצאת היין מנבל. (תרגום:) כד פג חמרא מנבל:

    וימת לבו. שנצטער על המנחה שהובאת לדוד:

    רלב"ג

    וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. אמר זה על צד ההפלגה לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד:

38. (לח)וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת

    עוד פירושים על פסוק לח: רש"י

    רש"י

    כעשרת הימים. שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב"ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה שלשה ימים ומת, כענין שנאמר: ויגוף ה' את נבל, ואמר מר (שמחות ג ט): חלה שלשה ימים ומת, זו היא מיתת מגפה. ורבותינו אמרו (ראש השנה יח א): אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב"ה שיחזור בתשובה. ויש אומרים: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן:

39. (לט)וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת־רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת־עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה

    מצודת דוד:חשך מרעה. לבל המיתו בידי: ואת רעת. את גמול רעת:

    עוד פירושים על פסוק לט: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    חשך. מנע, כמו (בראשית כב טז): ולא חשכת:

    רש"י

    את ריב חרפתי. גדופי שחרפני (לעיל פסוק י): היום רבו עבדים המתפרצים:

    ואת עבדו חשך מרעה. שלא הרגתיו:

40. (מ)וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל־אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה

41. (מא)וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי

    מצודת דוד:לשפחה וגו׳. כאלו אמרה אינני ראויה לו לאשה, כי אם לשפחה, לרחוץ רגלי עבדיו:

    עוד פירושים על פסוק מא: מצודת ציון, רלב"ג

    מצודת ציון

    אפים. על פניה:

    רלב"ג

    הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדני. אמרה זה על צד הענוה להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי דוד ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה:

42. (מב)וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל־הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה

    מצודת דוד:וחמש נערותיה. היא רכבה, וגם חמש נערותיה וגו׳:

    עוד פירושים על פסוק מב: מצודת ציון

    מצודת ציון

    לרגלה. עם מהלכה ואחריה:

43. (מג)וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים

    מצודת דוד:גם שתיהן. נוסף על מיכל בת שאול שקדשה מאז:

44. (מד)וְשָׁאוּל נָתַן אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן־לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים

    מצודת דוד:נתן את מיכל בתו. כי חשב קדושי דוד לקדושי טעות, ורבותינו ז״ל (סנהדרין יט ב) נחלקו בו:

    עוד פירושים על פסוק מד: רלב"ג

    רלב"ג

    ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו'. מן הפלא איך עשה זה שאול והיא היתה אשת איש וכבר אמרו רז"ל שלא נגע בה פלטי בן ליש וידמה שכן הוא שכבר חזר דוד ולקחה וזה מורה שכבר התפרסם ונודע שלא נגע בה ולפי שכבר היתה פרושה בלתי ראויה לבנים מזה הצד נתנו לה בני מרב אחותה לגדלם וגדלתם כאילו הם בניה ומפני זה נקראו בני מיכל כמו שאמר בסוף זה הספר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי: