נחמיה פרק א׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ־כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה

   מצודת דוד:דברי נחמיה. ר״ל נחמיה כתב ספר זה: שנת עשרים. למלכות דריוש הפרסי:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הבירה. ר״ל מקום ארמון המלך:

   רש"י

   דברי נחמיה וגו'. מכאן ואילך כתב נחמיה ספר זה:

   שנת עשרים. היא שנת עשרים לדריוש המלך שהוא ארתחששתא ובמסכת ר"ה מצאנו שנת עשרים שנת עשרים לג"ש מן הכתוב שנ' למטה ויהי בחדש ניסן שנת כ' לארתחששתא וגו' ומחדש תשרי היו מונין לחשבון השנים ועל כן נאמר כאן ויהי בחדש כסלו שנת כ' וגו' והוא כסלו הבא לאחר תשרי ולמטה נאמר ויהי בחדש ניסן שנת כ' וגומר הוא ניסן שבאותה שנה ואיני יכול לפתור ולומר מניסן היו מונין לחשבון שנותיהם ואותו מעשה הכתוב למטה שנאמר ויהי בחדש ניסן וגו' היה קודם מעשה זה שנאמר ויהי בחדש כסליו שנת כ' וגו' ואין מוקדם ומאוח' בהם דבר זה איני יכול לפתור ולומר והפרשיות מוכיחות שאף אותו מעשה של פרשה שנייה לא היתה כי אם בשביל מעשה זה של פרשה זאת ראשונה:

   מלבי"ם

   שנת עשרים, לארתחששתא, שבו דבר בספר עזרא, ומזה מבואר שספר זה נמשך על ספר עזרא, הקודם, וכמ"ש חז"ל בסנהדרין [דף צ"ג] מכדי כל מילי דעזרא נחמיה אמרינהו, וכן בחשבון כ"ד ספרים נחשבו שני אלה הספרים לספר אחד, שאל"כ הי"ל לבאר שנת של ארתחששתא:

   רלב"ג

   דברי נחמיה בן חכליה וגו'. עד ויהי כאשר נבנתה החומה (ז' א'):

   אבן עזרא

   דברי נחמיה שנת עשרים למלכות ארתחששתא, שהוא דריוש.

2. (ב)וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל־הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־הַשֶּׁבִי וְעַל־יְרוּשָׁלִָם

   מצודת דוד:מאחי. מחברי: נשארו. על כי רוב הגולה ישבו בבבל בשבי ומעט עלו לזה אמר בהם ל׳ שארית: ועל ירושלים. על בנין חומותיה:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   הפליטה. ענין שארית וכן שריד ופליט (יהושע ח׳):

   רש"י

   אחד מאחי. אחד מחברי:

   ואשאלם על היהודים וגו'. שאלתי להם על ענין פליטת היהודים אשר נשארו בירושלים מן השבי של בבל:

   הפליטה. על שם שנצולו מגלות בבל:

   ועל ירושלים. ועל ענין העיר שאלתי אליהם:

   מלבי"ם

   השאלות: (ב) מ"ש הפליטה אשר נשארו שם משמע שלא שאל על אותם ששבו מן השבי בימי כורש?:

   ואשאלם, א] על היהודים, ב] על ירושלים, והשיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כמו שפרש"י, אך ממה שדייק הפליטה אשר נשארו, נראה שהיהודים ששבו ברשות כורש, ואח"כ ברשות ארתחששתא היה להם פחה מיוחד, [עזרא ה' י"ד], רק היהודים שהיו שם מקודם שהיו תחת פקודת פחוות עבר הנהר [כמו שנראה לקמן ג' ז'] עליהם שאל, והם היו ברעה ובחרפה, שהפחות היו נוגשים אותם, ועז"א אשר נשארו, אבל היהודים אשר באו לשם מן השבי היה להם הפחה שלהם למגן ומחסה:

3. (ג)וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ

   מצודת דוד:ובחרפה. העובדי כוכבים מחרפים אותם: נצתו. שרופים באש כשהיו מאז:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   מפורצת. מל׳ פרצה ושבר:

   נצתו. מל׳ הצתה ושרפה כמו ויצת אש (איכה ד׳):

   רש"י

   ויאמרו לי. השיבו לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון תחלה על ענין היהודים ואח"כ על ענין החומות והשערים:

   הנשארים וגו'. אותם היהודים אשר נשארו שם במדינת ירושלים הם נתונים ברעה גדולה ובחרפ' לפי שהעובדי כוכבים בוזזים ושוללים אותם:

   וחומת ירושלים מפורצת. וחומת העיר הרי היא פרוצה והשערים שרופים באש כקדמתן שישראל לא בנו חומות העיר ושעריה כי אם בנין ב"ה לבדו:

   נצתו. כמו נוצתו (ס"א נצתו כמו נתצו):

   רלב"ג

   וחומת ירושלים מפרצת ושעריה נצתו באש. אחשב שזה נעשה בעת חורבן בית ראשון כי לא בנו עדיין חומה לעיר ירושלים השבים מהגולה כי לא נתן להם רשות רק לבנות ביהמ"ק:

4. (ד)וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם

   מצודת דוד:ישבתי. ר״ל ישבתי משומם: ימים. ר״ל כמה ימים:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   צם. מתענה:

   רש"י

   ימים. כמה ימים:

   אבן עזרא

   ישבתי ואבכה ישבתי לארץ או ישבתי משומם.

5. (ה)וָאֹמַר אָנָּא יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו

   מצודת דוד:שומר הברית. הגמול שהבטיח בברית:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אנא. הוא ענין ל׳ בקשה:

   רש"י

   אנא. לשון בקשה ותחנה:

   מלבי"ם

   האל הגדול, וכן פתח דניאל [שם ט' ד'] את תפלתו, עמש"ש:

6. (ו)תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתֻוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל־חַטֹּאות בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית־אָבִי חָטָאנוּ

   מצודת דוד:ועיניך פתוחות. לראות בדמעות עיני: היום. ר״ל בעת ההיא: ואני. ר״ל ומתודה מה שאני ובית אבי חטאנו:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תהי נא. תהא עתה או היא ענין ל׳ בקשה:

   קשבת. ענין שמיעה:

   רש"י

   קשבת. כמו קושבת כו' כאשר יאמר מאהב אוהב כן יאמר מן קשב קושב וקושבת:

   מלבי"ם

   קשבת, תואר ע"מ עוררי [ראב"ע ורד"ק], ועיניך פתוחות שתשגיח תיכף למלאת הבקשה בהשגחתך, וכן דניאל [שם י"ח], היום יומם ולילה, התפלה שאני מתפלל היום אני מתפלל יומם ולילה בתמידות, כמ"ש ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל, ואני ר"ל ומתודה על אשר אני ובית אבי חטאנו:

   אבן עזרא

   קשבת תואר דבר על משקל עורת.

   יומם ולילה דבק עם מתפלל, והפירוש מתפלל היום ואתפלל יומם ולילה פעמים רבות, על בני ישראל תשמע תפילתי או היום שלם.

   ופירוש יומם ולילה כי היום עם הלילה יקרא יום.

7. (ז)חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא־שָׁמַרְנוּ אֶת־הַמִּצְוֺת וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ

   מצודת דוד:חבול וכו׳. ר״ל שחתנו דבריך ולא שמרנו וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חבול. ענין השחתה כי השחית כל בשר (בראשית ו׳:י״ב) ת״א חבילו:

   רש"י

   חבול. שם דבר לשון השחתה וחי"ת ננקדה בחטף פתח ואיני יכול לפותרו בל' פעול שא"כ היה לו לנקד חי"ת בקמץ גדול:

   חבלנו. לשון השחתה כמו (בדניאל ו׳:כ״ג) חבולא לא עבדת וכן חברו מנחם:

   מלבי"ם

   השאלות: (ז) במ"ש חבול חבלנו נלחצו המפרשים?:

   חבול חבלנו לך, הוא מענין משכון, וחבל הוא שם ולא מקור, [כמ"ש המפר'], מצייר שישראל התחייבו לשמור תורת ה', ובעת שאין משלמים חוב זה יקח ה' כל מחמדיהם [שהוא המקדש וארץ הקדושה] למשכון בעד עונותיהם עד ישלמו את חובתם, ויחזיר להם את המקדש [וכמ"ש למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידך, וכן אמרו חז"ל למה נקרא שמו משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל], ור"ל אנחנו נתנו לך משכנות, ולא שמרנו את המצות ולא שלמנו החוב, (ובא הציור שהם נתנו את המשכון, וע"ז בא בקישור הלמ"ד כי הם הסבו זאת בעונותיהם):

   רלב"ג

   חבול חבלנו לך. ראוי שתדע כי לא יזיק האדם לה' ית' בחטאו ובהשחיתו דרכו אך רשעו הוא לו לבדו והנה הטעם באמרו חבול חבלנו לך כטעם אמרו ואם לה' יחטא איש (ש"א ב' כה) כי האיש יהיה חוטא לה' כשיהיה חטאו בענין האלהות והאמונה וכן ההשחתה תהיה לה' כאשר יחטא בה לה' כמו ההשחתה שתהיה בענין ע"ז כאמרו פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל (דברים ד' טז):

   אבן עזרא

   חבול חבלנו מן מחבלים כרמים ופירושו: שחתנו מצותיך.

8. (ח)זְכָר־נָא אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים

   מצודת דוד:אתם תמעלו. כאשר אתם תמעלו ואני אפיץ וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   תמעלו. ענין חטא ופשע:

   אפיץ. אפזר:

   מלבי"ם

   זכר, אמנם הלא צוית את משה לאמר אתם תמעלו (ל' מעילה נופל על המועל ומכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או במועל בהקדש), ר"ל שתמעלו במצותיו שהתחייבתם בשמירתם, ואני אפיץ אתכם בעמים ואקח את ארצכם במשכון, ושבתם, אבל אם תשובו ותשלמו את החוב אחזור לכם המשכון בחזרה, והביאותים אל המקום, (ותפס הלשון אשר צוית את משה כי התשובה היא מ"ע):

9. (ט)וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת־שְׁמִי שָׁם

   מצודת דוד:ושבתם. וכאשר תשיבו אלי אז אף אם יהיו הנדחים מכם בקצה השמים וכו׳: את שמי. את שכינתי:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י

   רש"י

   אם יהיה נדחכם. כענין שנאמר אם יהיה נדחך וגו' (דברים ל׳:ד׳):

10. (י)וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    והם עבדיך, והגם שחזרו לא"י ברשות מלכי פרס, הלא ממצרים הוצאת אותם בכח גדול ובאותות ובמופתים וראוי שגם עתה כימי צאתנו מארץ מצרים תראנו נפלאות:

11. (יא)אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת־שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ

    מצודת דוד:עבדיך. חוזר על עצמו: תפלת עבדיך. חוזר על כל המתפללים אשר חפצים ליראה וכו׳: והצליחה. וחוזר ומפרש דבר ההצלחה שיתנהו לרחמים לפני המלך שימלא שאלתו: ואני. אין זה מדברי התפילה רק אמר על עצמו שהיה משקה למלך ולהסביר מה שנאמר אח״ז שהביא יין לפני המלך:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    אנא אדני תהי נא אזנך קשבת. בתחלת תפלתו אמר לשון זה של תחנה וכן לאחר תפלתו:

    לעבדך היום וגו'. כך היה מתפלל על עצמו:

    לפני האיש הזה. לפני המלך:

    משקה. כמו (ראשית מ') משקה למלך מצרים וזה שפירשתי למעלה (עזרא ב') כדברי רבותינו התרשתא הוא נחמיה:

    מלבי"ם

    הנה ה', ולא תאמר שאז היו ראויים מצד הצדיקים שהיו בדור ההוא, הנה גם עתה תהי אזנך קשבת אל תפלת עבדך ואל תפלת עבדיך, שגם הם חפצים ליראה את שמך, וראוי שתעשה בזכות תפלתם ומעשיהם. והצליחה ובזכותם תצליחני שימלא המלך שאלתי, ואני לפי שאמר לפני האיש הזה סתם, באר שהייתי משקה למלך ועליו בקשתי שאמצא רחמים בעיניו:

    אבן עזרא

    אנא לשון פיוס.