משלי פרק ט׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה

   מצודת דוד:חכמות. כל אחת מהחכמות בנתה בית לעצמה: חצבה. בנויה על הרבה עמודים וחצובים המה זה כזה בהשוואה גמורה והוא דבר הנחמד לעין הרואה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חצבה. ענין כריתה וחתוך הנופל באבנים:

   רש"י

   חכמות בנתה ביתה. בחכמה בנה הקב"ה את העולם:

   חצבה עמודיה שבעה. שבעת ימי בראשית, ד"א ז' ספרים שיש בתורה ויהי בנסוע הארון ספר לעצמו במסכת שבת:

   מלבי"ם

   חכמות בנתה ביתה, שב לענין שאמר למעלה שבנין העולם נבנה ע"י החכמה כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו, ומדמה בנין העולם לבית, כמ"ש בחכמה יבנה בית שמדבר מבנין העולם כמ"ש שם, שכן אמר ה' בחכמה יסד ארץ, ומצייר שתכף ביום הראשון למעשה בראשית בנתה את ביתה, שבו נבנה בנין הבית הכללי ויצא מן האין אל היש, כמ"ש חז"ל משל לזורע ששה זרעים, ואח"ז חצבה עמודיה, שהוא מה שיצאו פרטי העולם כ"א ביומו שהם עמודי הבית, שהבית שנבנה בדבור הראשון עמד באויר תולה ברפיון על ההיולי, והיה בכח ולא בפועל, ועמודי הבית היו שבעה, שהם שבעת ימי בראשית, שכ"א הוציא תולדות בזמנו ואז נשתכלל בית העולם על עמודים חזקים, כי גם בשבת נברא העמוד העקרי שהבית הגדול נשען עליו שהיא ההנהגה הפלאיית שבו ינהיג ה' לעת הצורך וישדד חקי הטבע וכמ"ש במקומו, וגם זה מעמודי החכמה אשר שם עליהם תבל, והנה יציין בחכמה (נגד הציור שצייר אח"ז באשת כסילות) ג' דברים, א] שהיא בנתה לה בית והיא כוננה את עמודיו, זאת שנית כי.

   רלב"ג

   חכמות בנתה ביתה. הנה התבונה בנתה ביתה בחכמות כי השגת החכמות קודמת להשגת הבינה ושם חצבה עמודיה שבעה ר"ל חכמות רבות כי מספר השבעה יאמר על הרבוי כאמרו כי שבע יפול צדיק וקם הנה החכמות שם עמודי הבינה:

   אבן עזרא

   חכמות בנתה ביתה כמו: בנות צעדה.

   חצבה עמודיה לשון מושאל מחוצבי אבן. והטעם על השוואת העמודים בחציבה ובזולתה מן התיקון. ויתכן לפרש, שאמר: חכמות להודיע שהחכמה בנתה ביתה מחכמות שבע, וזה טעם חצבה עמודיה שבעה והם עמודי הבית, והוא הביאור למאמר חכמות בנתה ביתה. ובית לשון נקבה או עמודיה שבעה עמודי החכמה והעמודים הם שבע החכמות, שבית החכמה נכון עליהם. ויש מפרשים: אלה השבעה על עניינים אחרים וכל אחד בוחר לעצמו והאמת יורה דרכו.

2. (ב)טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ

   מצודת דוד:טבחה. שחטה זבחים ומזגה יינה ואף ערכה שלחנה להאכיל להקרואים:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מסכה. ענין מזיגת היין במים כמו למסוך שכר (ישעיה ה):

   ערכה. ענין סדור:

   רש"י

   טבחה טבחה מסכה יינה. מזגם במים כמו יין חזק שאינו ראוי לשתות חי:

   אף ערכה שלחנה. כל יצירת לח ויבש:

   מלבי"ם

   טבחה טבחה, שהסעודה אשר הכינה לקרואיה מלא כל טוב ונעשה בגלוי ולעין כל, שטבחה טבח והכן ומסכה יינה, וע"פ המליצה החכמה היא מזון הנפש, וידמה אותה כמכין כל מיני מאכל לסעוד הלב, שכן דברי החכמה יסעדו את הלב בל ינוע מרוחות וסערות שהם ציורי היצר המחרידים אותו, ומסיכת היין רומז לדברי הבינה, שהיין משמח את הלב וינשא אותו וכן הבינה יוציאהו להבין דבר מדבר ולהרחיב רוח בינתו, ואף ערכה שולחנה במיני ממתקים ויתר עניני סעודה, שזה רומז על הדעת שכולל כל מיני ידיעות שבעולם:

   רלב"ג

   טבחה טבחה. ואחר זה הכינה מאכל ומשקה לאנשים מחכמות ותבונה:

   אבן עזרא

   טבחה הוא לשון זביחה, נחשבנו כצאן טבחה וגם לשון בישול, לרקחות ולטבחות ולאופות ושניהם מכוונים מלשון ערב בניקוד הטי"ת לזביחה ובניקוד החי"ת לבישול.

   מסכה כמו מזגה. וכן: יין מזוג יין מסוך והוא תערובת המים עמו, וזהו תיקונו לשתיה כבישול למזון.

3. (ג)שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל־גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת

   מצודת דוד:תקרא. כל אחת תקרא ע״י נערותיה על גבהי מרום העיר להשמיע הקול למרחוק:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   גפי. ענין כנף ובדרז״ל עד בין אגפים (חולין מ״ו) ור״ל במקום גבוה שהעוף יפרח שם באגפיו:

   קרת. מל׳ קריה ועיר:

   רש"י

   שלחה נערותיה. אדם וחוה, ד"א משה ואהרן:

   מלבי"ם

   שלחה, זאת שלישית שהחכמה לא תקרא את המסובין בעצמה, רק ע"י נערותיה, כי החכמה לא תבא אל האדם מעצמו רק צריך לקבלו מפי החכמים והנביאים והמורים, והם הנערות אשר תשלח בכל דור ודור, ועל ידם תקרא על גפי מרומי קרת להזמין אל הסעודה:

   רלב"ג

   שלחה נערותיה. לאיש ואיש ותקרא על כנפי מרומי העיר כדי שישמעו כלם דבריה:

   אבן עזרא

   שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת כמו גבי, כי אותיות בומ"ף מתחלפות.

   קרת תרגום עיר. והטעם: ששלחה נערותיה מכל צד והיא גם עימהם תקרא במקומות הרמים שבעיר, כדי שישמעו הכל.

4. (ד)מִי־פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר־לֵב אָמְרָה לּוֹ

   מצודת דוד:מי פתי. ותאמר מי פתי שאין בו תבונה להכין מאכל יסור ממקומו ויבוא הנה וכן תקרא לחסר לב מכל וכל ותאמר לו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   מי פתי יסור הנה. וילמוד אותי ויחכם:

   מלבי"ם

   מי פתי, והם מזמינים גם את הפתי ואת החסר לב, והפתי הוא הנפתה מפני חסרון דעת שלא השיג חקי החכמה, והוא כיונה פותה, והחסר לב הוא גם מי שיודע חקי החכמה רק שחסר לו כח המושל לכבוש את יצרו ולהתגבר על תאותיו וציוריו הרעים שהם מתנגדות אל חקי החכמה, ואמרה לו, אל הפתי תאמר.

   רלב"ג

   מי פתי יסור הנה. לקנות מוסר וחכמה ומי חסר שכל ויבא להשלימו:

   אבן עזרא

   מי פתי הפתי הוא אשר לו נקבעו בו הפחיתיות לגמרי ויש תקוה לתיקונו.

   ואמר יסור הנה כלומר יסור ממקומו ויבא הנה חסר לב ואמר לו, כלומר וכן קראה ואמרה לחסר לב.

5. (ה)לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי

   מצודת דוד:לכו לחמו. אם אין לכם משל עצמיכם בואו הנה ואכלו בלחמי ושתו היין אשר מזגתי אני והוא ענין מליצה לומר הלא חכמת התורה היא נחמדת מאירת עינים וחוננת דעת לההוגים בה וכאלו מכרזת ואומרת כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד ואם צפון לבו משכל אני אשכילו דעה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לחמו. אכלו לחם ולתוספת ביאור אמר בלחמי וכן מסעף פארה (ישעיה י׳):

   רש"י

   לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ביין שמזגתי:

   מלבי"ם

   לכו לחמו בלחמי, שיקבל חקי החכמה שבזה יעזוב דרך הפתיות, כי החכמה תכניס ערמימות בלבו כמ"ש לתת לפתאים ערמה כמש"ש, ואל החסר לב תאמר שתו ביין מסכתי, שהוא צריך להבין עומק דברי החכמה ע"י כח הבינה שנמשל ליין. ומפרש שאל הפתי תאמר לכו לחמו בלחמי, ועי"כ.

   רלב"ג

   לכו אכלו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והכינותי לכם:

   אבן עזרא

   לכו לחמו בלחמי בי"ת בלחמי - מקום מ"ם וכן בי"ת ביין מסכתי, כמו: והנותר בבשר ובלחם וטעמם כמו: הוי כל צמא לכו למים כי הכל מתוקן לסעודה.

6. (ו)עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה

   מצודת דוד:עזבו. לזאת אתם פתאים עזבו דרכיכם ותחיו וצעדו מעתה בדרך בינה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ואשרו. וצעדו כמו ואשר בדרך לבך (לקמן כ״ג):

   רש"י

   עזבו פתאים וחיו. את דרך הפתיות:

   ואשרו. לשון פעם כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א):

   מלבי"ם

   עזבו פתאים וחיו, שע"י לחם החכמה יעזב את הפתיות, ואל החסר לב תאמר שתו ביין מסכתי שהוא ואשרו בדרך בינה, שהיין הוא הבינה שתתבוננו בעומק דברי החכמה ואז תמצאו אושר הנפש בדרך זה של הבינה, ועי"כ תסורו מיצר התאוה אל האושר והטוב:

   רלב"ג

   עזבו. דרך פתאים וחיו ודרכו בדרך בינה להגיע אל זה מדרגה אחר מדרגה והנה זכר זה החכם לאי זו סבה לא אמרה דברים כי אם לפתי ולסכל לא ללץ ולרשע ואמר כי מי שהוא יוסר האיש הלץ לוקח לו קלון כי הוא ילעיג על החכם המייסר אותו ומי שהוא מוכיח לרשע לוקח מומו כי הרשע יאמר עליו שיש לו המומין שיש לו בעצמו:

   אבן עזרא

   עזבו פתאים תאר לבעלי הפתיות וטעמו עזבו הפתאים וסורו אלי. פרוש אחר: קבוץ שם הפתיות כמו: תאהבו פתי, שבא כדרך אל תהי מרי כבית המרי. ויתכן עוד לפרש, שהוא דברי החכמה לנכח הפתאים שאומר להם: עזבו דרכיכם פתאים ותחיו כדרך הרפו ודעו כי אנכי אלהים.

   ואשרו פועל מן כונן אשורי.

   בדרך בינה ודרך בינה היא החכמות וביתה הבנוי על השבעה עמודים.

7. (ז)יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ

   מצודת דוד:יוסר לץ. ר״ל אבל את הלץ ואת הרשע לא אוכיח כי המוכיח את הלץ לוקח לעצמו קלון כי יתלוצץ בו ויבזהו והמוכיח לרשע מביא מום על עצמו כי ישיב לו אף אתה כמוני ויפגום בכבודו ולזה אין לי עסק עמהם:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   ומוכיח לרשע מומו. מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו זו היא אזהרה שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה אפילו להוכיחם ולקרבם:

   מלבי"ם

   יוסר, מפרש שנערות החכמה לא יקראו רק להפתי וחסר לב, לא להלצים והרשעים, שהם לא ישמעו לקריאת החכמה, כי יוסר לץ לוקח לו קלון, ויש הבדל בין מוסר לתוכחת, שהמוסר הוא ע"י יראת העונש והתוכחה היא ע"י וכוח השכל וראיותיו, והלץ לא יתלוצץ על ראיות השכל, רק יתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, ועקר סמיכתה היא על יראת ה' שהיא מוסר חכמה, שצריך לקבלה מפני שהיא נתונה מה' וצריך לירא מה' ומענשו, וכמ"ש יראת ה' ראשית דעת, וזה לא יקבל הלץ, אחר שלא יש ע"ז מופת השכל, וז"ש יוסר לץ אם לא יברר לו הדבר ע"פ התוכחה וראיות השכל, לוקח לו קלון כי יתלוצץ עליו ויבזהו, ומוכיח לרשע מומו, אמנם הרשע שמרשיע במזיד, הוא לא ישמע גם לתוכחת השכל, ואף שמוכיח לו בראיות השכל (לוקח לו) מומו, יבזהו במומין שבו כי יקרא אותו בשם רשע שהוא מום:

   אבן עזרא

   יוסר לץ לוקח לו קלון ר"ל לעצמו, כי הלץ הוא מן המעוותים שאין תקוה לתקונם.

   ומוכיח לרשע מומו חוזר למיסר והוא כפל ענין עם הלוקח לו קלון. והטעם: הלץ ישנא המיסר והרשע ישנא המוכיח, ומגלים קלונם ואומרים דברים מכוערים ובזויים. פרוש אחר: חוזר לרשע מומו - לעצמו וכאילו אמר יוסר לץ ומוכיח לרשע במומו, ליקח לו קלון. וטעמו: כי הרשע כל מעשיו נכוחים בעיניו, או שהוא עצמו מכיר במומו ואינו רוצה שיוכיחו אדם. ויתכן עוד לפרש: יוסר לץ כשהמייסר מתלוצץ ומראה שחוק ולצנות כשהוא מיסר לוקח לו קלון, כי היוסר שמיסרו ומוכיחו לחרפתו ולבשתו ולכן יחרפהו. וכן מוכיח לרשע ומגלה לו מומו לוקח לו קלון, כי הרשע יחרפהו ואילו היה צדיק לא היה מחרפהו, הואיל ואומר לו דרך מוסר ולא דרך ליצנות.

8. (ח)אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ

   מצודת דוד:פן ישנאך. כי הוא חכם בעיניו ודרכו ישרה לפניו: ויאהבך. כי הוא חפץ בתקון מדותיו ולומד מכל אדם:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   אל, והגם שהלץ אינו מקלה ומבזה רק את היוסר אותו לא את המוכיחו ע"י ראיות ווכוח השכל, כי לא יוכל להתלוצץ על דבר המבורר מן השכל, בכ"ז אינו אוהב גם את תוכחת השכל, וכמ"ש לקמן (ט"ו י"ב) לא יאהב לץ הוכיח לו אל חכמים לא ילך, וימנע עצמו מן החכמים שלא יתוכחו עמו בראיות השכל, וא"כ העצה שגם אל תוכח לץ אף בתוכחת השכל ווכוח, שגם שלא יקלה אותך, פן ישנאך, אחר שאינו אוהב התוכחה ישנא אותך בעבור זה, אמנם הוכח לחכם עמו תתוכח ותוכיחו, כי הוא יאהבך, כי הוא אוהב את התוכחה, ועפ"ז יאמר שנערות החכמה אשר נשלחו להזמין את הפתי ואת החסר לב לסעודת החכמה, הם יקראו גם אל החכמים להיות מקרואי המשתה, והגם שהחכמים כבר קבלו חקי החכמה ויודעים אותם, בכ"ז.

   רלב"ג

   אל תוכח לץ פן ישנאך. אך תוכיח לחכם ויאהבך תן לחכם ויחכם עוד, דבר חכמה ויחכם עוד בה על מה שתתן לו ממנה כי מצד חכמתך יוסיף עליו להשלים החקירה בה או ירצה בזה והוא יותר נכון תן לחכם דבר חכמה כדי שיוסיף קנין במדות החשובות:

   אבן עזרא

   אל תוכח לץ פן ישנאך כי הוא חכם בעיניו.

   הוכח לחכם ויאהבך כי הוא חפץ בתיקון מדותיו ואין מחזיק עצמו חכם, והם שני הפכים.

9. (ט)תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם־עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח

   מצודת דוד:תן לחכם. ר״ל אמור לו דברי חכמה ויחכם מדעתו עוד יותר: הודע לצדיק. משמרת הצדק: ויוסיף לקח. מדעתו יוסיף לימוד לעשות משמרת למשמרת:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   תן לחכם ויחכם עוד. לתלמיד הגון (שנה) ומדרש אגדה נאמר לנח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ו׳:י״ג) וכשיצא ויקח מכל הבהמה וגו' (שם) אמר מה ראה הקב"ה להרבות באלו אלא שרצה שאקריב לו מהן:

   הודע לצדיק. חכמה והוא יוסף לקח. מדעתו ועל שמועתו:

   מלבי"ם

   תן לחכם ויחכם עוד, שאחר שהחכמה רחבה מאד ואין קץ למצותיה, גם החכם יקבל תמיד חקי החכמה ויוסיף על חכמתו, הודע לצדיק ויוסף לקח, ויש הבדל בין הצדיק ובין החכם, שהחכם קבל כל חקי החכמה בקבלה, והצדיק מתנהג בצדק הגם שלא ידע כל חקי החכמה כמו החכם, הורגל בחקיה ע"י רוב השימוש בהם, וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, ולו צריך להודיע חקי החכמה, כי הוא לא למד כל החקים ע"פ הלימוד, לכן אמר הודע לצדיק, שההודעה הוא בדבר שלא ידע עדיין, והוא יוסיף לקחת ולקבל ע"מ שהנהיג כבר בחקי החכמה ע"פ ההרגל והשימוש בהם:

   אבן עזרא

   תן לחכם הוסיף לבאר יתרון החכם על הכסיל, והטעם: כי החכם יחכם מעצמו במה שיותן לו, וכן הצדיק יוסף לקח, על אשר יודיעוהו והוא כפל ענין.

10. (י)תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה

    מצודת דוד:תחלת. יראת ה׳ היא תחילת החכמה כי היראה מביאה לידי חכמה: ודעת קדושים. לקדש עצמו במותר לו מביא לידי בינה:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תחלת חכמה יראת ה', ודעת קדושים. היא עיקר הבינה:

    מלבי"ם

    תחלת חכמה יראת ה', עתה מבאר מדוע תשלח נערותיה לקרוא ולהזמין אל החכמה ולא תקראם בעצמה, שזה מפני שהחכמה לא תושג מעצמה במופתי הדעת, וגם שהם מתנגדים לטבע הלב, והתחלת החכמה ויסודה היא יראת ה', שיקבלו אותה בקבלה מפי חכמי הדור והנביאים שמודיעים אותה בשם ה' ועל ידי שייראו מאת ה' יקבלו את החכמה אשר נתנה, ותחלת דעת קדושים בינה, אולם שיגיע האדם לכלל דעת קדושים שיהיה לו ידיעה ברורה בעניני החכמה כמו הקדושים אשר בארץ אשר הגיעו בה לכלל דעת, זה בא על ידי הבינה, שאחר שקבלו חקי החכמה ע"י יראת ה' והאמינו בכל עז כי חקי החכמה הם נתונים מה' והעמיקו להתבונן בחכמה, אז יגיעו בה לכלל דעת, כמ"ש לדעת חכמה ומוסר וכמש"ש. והנה בתחלת הספר אמר ראשית חכמה יראת ה' ופה תפס לשון תחלה, ויש הבדל בין ראשית ובין תחלה, שראשית תופס קצת בגוף הדבר, כמו ראשית דגנך, ראשית עריסותיכם, כי יש יראת ה' שהיא ג"כ מחקי החכמה, שהוא לירא את ה' מצד עצמו שזה יחוייב מדרכי החכמה, והוא ג"כ מן החכמה רק שהיא הראשית והחק המובחר שבה, ויש יראת ה' שאינה מחקי החכמה, והיא יראת העונש שהוא ירא שלא יענישהו ה' או שלא ימנע ממנו הטוב בעת יסור מחקי החכמה, ויראה זו היא יראת עצמו, ואינו כפי חקי החכמה שראוי לירא את ה' יראת הרוממות, ובכ"ז הגם שיראה זו אינה ראשית חכמה היא תחלת חכמה, כי היא תועילהו להכנע ולשמוע חקי החכמה מיראת עונש, שכן נערות החכמה קראו יראה זו והכריזו אותה על גפי מרומי קרת בספר התורה ובדברי הנביאים שהזהירו בל ימרו ממצות ה' מפני פחד העונש ומניעת הטובה, וכן יאמרו הנערות שלוחי החכמה שישמרו חקיה, מפני.

    רלב"ג

    תחלת. החכמה והבינה היא תחלת דעת קדושים כי בבינה יתיישרו לדעת עולם המלאכים וזהו פריה אמרה הבינה הנה כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים וזה יהיה לשתי סבות האחת כי בהם יתיש' אל המדות החשובות אשר שומרות האדם מרעות הרבה והשנית כי מפני דבקות ההשגחה האלהית באדם מצד הבינה ישמר מהרבה רעות וזה יהיה סבה שיוסיף על ימיו הנה:

    אבן עזרא

    תחלת חכמה יראת ה' כטעם: ראשית חכמה יראת ה'.

    ודעת קדושים בינה טעמו ותחלת הבינה דעת קדושים.

    ודעת קדושים פירשוהו על השם יתברך, כאמרו: כי אלהים קדושים. והטעם: כי תחלת תולדת הבינה היא מציאות השם. ויתכן לפרש: דעת קדושים היא השגת מציאות השכלים הנפרדים והרוחניות כלם, כי ידיעת מציאותם עיקר הבינה וממנה יעלה למציאות המעלה העליונה, וכמו שאם אין יראה אין חכמה, כן אם אין דעת אין בינה.

11. (יא)כִּי־בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים

    מצודת דוד:כי בי. בעבור עסק התורה ירבו ימיך והימים האלה יוסיפו לך שנות חיים כי ברבות הימים תרבה במעש״ט ויתוסף לך בזה שנות חיים בעוה״ב:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ויוסיפו לך שנות חיים. שנים של חיים הם של פרנסה ועושר:

    מלבי"ם

    כי בי ירבו ימיך, שזה מפני אהבת הגמול, שע"י החכמה ירבו לו ימי הטובה ויוסיפו לו שנות חיים, וכבר פירשתי זה למעלה ג' ב':

    אבן עזרא

    כי בי דברי החכמה הקוראה.

    וטעם כי בי כמו בגללי ובסבתי ירבו ימיך.

    ויוסיפו לך פירשוהו שחוזר ליראה ולדעת הנזכרת. ויתכן שטעם ויוסיפו לך חסר הפעלים כמו: ויקבור אותו בגיא והטעם על פרטי החכמות והמוסרים כי הם יוסיפו שנות חיים, כטעם: כי היא חייך ואורך ימיך.

12. (יב)אִם־חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא

    מצודת דוד:חכמת לך. החכמה תהיה לך לתועלת: ולצת. ואם תתלוצץ באנשים אתה לבדך תשא עונש:

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    אם, ר"ל וא"כ הלא אם חכמת הוא לתועלתך, וחכמת לך שאתה תקבל הטוב ע"י החכמה, ובהפך אם לצת על דברי החכמה לבדך תשא את העונש והיא האזהרה שלא לסור מחקי החכמה מפני יראת העונש ומניעת הטוב:

    רלב"ג

    אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. ר"ל שהתועלת הוא לך וכן אם לצת לבדך תשא הנזק:

    אבן עזרא

    אם חכמת חכמת לך כטעם אם תצדק מה תתן לו.

    ולצת הוא הפך חכמת.

    לבדך תשא טעמו לבדך תשא העון או העונש, כי סמך על דעת הקורא ובא ולצת, כמו: וצמית והלכת אל הכלים שטעמו ואם צמית וכן זה.

13. (יג)אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל־יָדְעָה מָּה

    מצודת דוד:אשת כסילות. הנה אשה סכלה תהמה בקולה והיא פתיות ואינה יודעת מאומה ותהמה בבלי דעת:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    אשת כסילות, אחר שספר את דברי החכמה ואת נועם לקחה, אמר כי לנגד זה גם אשת כסילות הומיה לפתות אל הכסילות, ויש הבדל בין הכסילות ובין הפתיות, שהפתיות הוא בחסר דעת וערמה, והוא כיונה פותה, אבל הכסילות הוא הסר מן החכמה בעבור המית תאותו, והכסיל יודע חקי החכמה והוא לפעמים חכם גדול, רק יצר תאותו מוליכהו שולל, ועז"א שאשת כסילות הומיה שהיא יודעת ומבינה רק שהיא הומיה ע"י המית התאוה ויצרו הרע, אבל אשת פתיות הומיה ובל ידעה מה כי הפתי אינו יודע מאומה:

    רלב"ג

    אשת כסילות. מגבהת קולה ואשת הפתיות ובל ידעה מה תאמר לפתות האנשים שימשכו אליה והנה קרא אשת כסילות גוף הכסיל אשר יבקש שלוה ולזה נמנע שכלו מהשתדל בחכמה ובזה ירצה בפתיות גוף הפתי כי השכל לא יפותה כי אם לטוב או ירצה בזה שאשת הכסילות מגבהת קולה ואשת הפתיות ובל ידעה מה תאמר לפתותם כי אין לה שום השתכלות וערמה:

    אבן עזרא

    אשת כסילות הומיה בעלת כסילות הומיה פתיות, כלומר כל המייתה שעניינו פתיות ופחיתות דבורה אינו אלא פתיות, והאתנח שבמלת הומיה, והרביע שבמלת פתיות יעמוד כנגד זה הפירוש. ויתכן לפרש: כאילו אמר ואשת פתיות ובל ידעה מה כי מלת ואשת משמשת גם למטה ורבים כמוהו. והטעם כי אשת כסילות הומיה וסוררת אבל אשת פתיות הומיה אבל מבלי דעת, וזהו ובל ידעה מה, לפי שאין לה ידיעת מה וחסר כמו ויעבור עלי מה או פירוש מאומה כמו חכמת מה על בלימה וכשיש לה מודיע או תדע מעצמה, שמא תזהר ותסור מההמיה וכבר קדם כי כסיל הוא, אשר אין תקוה לתיקונו ופתי הוא אשר יש תקוה לתיקונו.

14. (יד)וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל־כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת

    מצודת דוד:לפתח ביתה. לראות העוברים דרך עליה: מרומי קרת. על כסאה עומדת במרום העיר להשמיע קולה למרחוק:

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    וישבה, והנה הכסילות והפתיות לא בנו בית נכון על עמודים, כי ביתם תלוי באויר, והם מחריבי הבית הגדול שהוא העולם המכונן על עמודי החכמה, והיא לא הכינה טבח ויין מסך ושלחן, כי היא חסרה כל טוב ואושר ריקה מכל מחמדי הנפש והיא לא תשלח נערותיה רק היא עצמה ישבה לפתח ביתה, כי הכסילות וציוריה הרעים יבואו מעצמם אל האדם, והיא יושבת על כסא במרומי קרת, כי היא היושבת על כסא במלכות הגויה וכל כחות הגויה נמשכים אחריה והיו לה לעבדים. והיא לא תקרא ליושבי העיר שהיא מליצה על היושבים שקט ואין יצה"ר מניעם מעבודת ה', רק.

    רלב"ג

    וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. העיר כי לסכלותם תחשב חסרונה לשלימות:

    אבן עזרא

    וישבה לפתח ביתה מוכנת לפורענות מבלי בנין בית ועתוד אחר ולא כן מה שאמר: בחכמה בנתה ביתה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה. והטעם: כי החכמה צריכה עתוד והכנה ולא כן הכסילות כי הוא העדר העתוד וההכנה.

    על כסא מרומי קרת כי הכסילות יבא בדרך גאוה ולכן יחס לה הכסא. והטעם כמו: על גפי:

15. (טו)לִקְרֹא לְעֹבְרֵי־דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם

    מצודת דוד:לעוברי דרך. להעוברים שם דרך מהלכם ההולכים באורח מישור בדרכי ה׳ והיא ענין מליצה לומר שהנפש המתאווה תסית לעבירה ומראה ערבות ותענוג העבירה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    לקרא לעוברי דרך, את אלה שלא הגיעו עדיין אל עיר, רק הולכים בדרך, ר"ל שעדיין לא תקנו מדותיהם ולא התישבו בדעתם, והם עוברים בדרכי הנפש המישרים אורחותם, שרוצים לישר אורחותם אל היושר והשיווי, כי כל אדם רוצה לישר ארחו, ונפש האדם ישרה היא בטבעה אם לא תתעהו הכסילות וציורים הרעים והתאות מני דרך, (ודרך הוא הדרך הגדול והארחות הם המסתעפות, כי הטעות והספק יהיה בארחות הפרטיים שבם ילכדוהו האורבים ויעוותוהו):

    רלב"ג

    לקרא. ושם קרת לעוברי דרך המישרי' אורחותם בדרכי העיון:

    אבן עזרא

    לקרא לעוברי דרך המישרים אורחותיהם והולכים לתומם, וכוונתה להטעותם הפך קרואי הטועים, שכוונתה להישיר דרכם.

16. (טז)מִי־פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר־לֵב וְאָמְרָה לּוֹ

    מצודת דוד:מי פתי. מי הוא הפתי המחסר נפשו מטובה יסור ממקומו ויבא הנה אשכילו חכמה כי מניעת ערבות התורה תחשב בעיניה לכסילות: וחסר לב. מי הוא החסר לב המונע עצמו מטובה והוא כפל ענין במ״ש: ואמרה לו. וכן תאמר לו:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    חסר לב, ואמרה לו. הדברים הללו, מה אמרה לו:

    מלבי"ם

    מי פתי, והיא קוראת רק אל הפתי והחסר לב, שאשת פתיות קוראת אל הפתי ואשת כסילות קוראת אל החסר לב, שהוא, מי שאין לו כח המושל לעצור בעד תאוותיו, ואמרה לו.

    רלב"ג

    מי. בכם פתי יסור הנה וחסר שכל:

    ואמרה לו. שיתחבר עמה ולא יטריח עצמו בעיון אשר הוא מזון השכל כי יותר טוב יערב לאדם שיזון במזון האחרים וזה כי מים גנובים ימתקו המים הגנובים ימתקו יותר והלחם שיגנוב האדם מאחר שצריך לאכלו בסתר הוא יותר ערב לו ויותר מתוק מהלחם שיקח מביתו וכן תאמר זאת האשה כי הוא ערב יותר לשכל שיתענג בתענוגי הגוף ויניח קנין החכמה:

    אבן עזרא

    מי פתי לא קראתם כן, רק נקראו על שם סופם, או תקראם בשם כך, להפליג בחסרון הרגשתם, עוצם עונג וההנאה המגיעים להם עמה ועל שהוצרכה היא לקראם, והם לא ידעו ערכה.

17. (יז)מַיִם־גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם

    מצודת דוד:מים גנובים. הלא מים גנובים יותר ימתקו משאינם גנובים ולחם גנוב הנאכל במסתר הלא למאד יונעם ר״ל אין טעם ההיתר דומה לטעם האיסור ומדוע א״כ מנעת עצמך מהם:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ינעם. ענין מתיקות וערבות:

    רש"י

    מים גנובים ימתקו. אין טעם ביאת פנויה כטעם א"א אף לענין המצוה מים גנובים ימתקו שהיו יראים לעשות בגלוי ועושין בסתר:

    מלבי"ם

    "מים גנובים ימתקו - הגם שאין נותנת לו יין המתוק ובשר אשר ינעם לחיך, ותתן לו תמורתם מים ולחם, יען שהם מים גנובים שבאו לו באיסור ובטרחה - ימתקו כיין, כי האדם ימתק בפיו דבר שאינו ברשותו והוזהר ממנו, וכן תמתיק לו את העבירה שיעשה בהסתר ובגניבה ובאיסור.

    אבן עזרא

    מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם כנוי על העברות והניאוף הנעשה בסתר וכל הנמנע היצר להוט אחריו יותר. והטעם: כי בזה יתפתה לב הפתי והחסר לב.

18. (יח)וְלֹא־יָדַע כִּי־רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ

    מצודת דוד:ולא ידע. הנמשך אחריה אין נותן לב לדעת כי שם הוא מקום הרפאים הם המתים שנרפו ונחלשו ע״י המיתה ר״ל הנמשך אחר התאווה הוא מעותד למות על ידה: בעמקי. בעומק הגיהנם ירדו הקרואים ממנה ובאים לה:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    ולא ידע כי רפאים שם, כי הוא סם המות לנפש, והמקום שאליו תקרא את הקרואים הוא אל עמקי שאול, כי ע"י העבירה תכרת הנפש ותלך לאבדון:

    רלב"ג

    ולא ידע. מי שהוא נפתה לדבריה כי מתים שם ר"ל בביתה וקרואיה ירדו במעמקי הקבר והמות כי לא יקנה עמה קנין החיים, זה ביאור דברי זה החלק שהגבלנו ביאורו מזה הספר בזה המקום ואולם התועלו' המגיעות ממנו הנה הם ה':

    התועלת הא' הוא להודיע שלא יספיק לאדם היותו יודע התורה אך יצטרך לו עם זה שיעשה את כל דברי התורה כמו שצוה הש"י ולזה אמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך הב' הוא להודיע מה שיקרה מהרע למי שימשך אחר התאוות ולזה אמר הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יובא רבים חללים הפילה דרכי שאול ביתה. הג' הוא להודיע מהות החכמה והתבונה וקצת משיגיהם ותועלתם. הד' הוא להודיע שלא יועיל התוכח' לל'ן ולרשע כי אינם מקבלים מוסר אך יועיל לחכם ולצדיק הה' הוא להודיע מה שיקרה מהרע מפני הכסילות והפתיות:

    אבן עזרא

    ולא ידע הפתי ההולך אחריה פתאום כי מתים שם בעמקי שאול, שם קרואיה ומלת שם רמז לשאול. נשלם החלק הראשון בספור מעלת החכמה ואזהרותיה ומוסריה. החלק השני: